נובמבר 12, 2025
יש יצירות שמתחילות בגוף ומסתיימות ברוח, ויצירות שמתחילות ברוח ומסתיימות בגוף. “במדבר דברים” של להקת קמע, ביצירתו של תמיר גינץ, מצליחה להיות שתיהן. זהו מסע תנועתי־קולקטיבי המתכתב עם התקופה הקדומה בחיי עם ישראל, כשהעם חצה את המדבר ונאבק בין פחד לאמונה, בין אלימות לרוך, בין שבטיות לבדידות.
המדבר ביצירה הזו אינו רק מרחב פיזי; הוא מהות, זמן, נשימה.
“במדבר דברים” עוסק ברגע שבו הכול נברא מחדש, כשעם של עבדים הופך לעם חופשי, אך טרם גיבש לעצמו זהות. זהו רגע תלוי־באוויר, טעון פחדים, חששות, תקוות וציפיות.
גינץ שואב השראה מהתקופה הזו, אך אינו מתאר אותה במובן נרטיבי או היסטורי, אלא כמצב קיומי. המדבר הוא מצב של חשיפה – מול עצמך, מול האחר, מול האל.
הרקדנים נעים בין קרבה להתרחקות, בין אחדות לפירוד. יש משהו כמעט טקסי באופן שבו הם בוחנים את גבולות הגוף – מתפרצים ואז נעצרים, נוגעים ואז נסוגים. התחושה היא של עם שעדיין מחפש את שפתו, ואת אלוהיו.
שפת הגוף של גינץ: עדינות שמסתירה עוצמה
השפה המחולית של תמיר גינץ היא כרגיל אחד המאפיינים המזוהים ביותר עם להקת קמע, שפה שמצליחה להיות מעודנת, אלגנטית ומוקפדת, אך בו בזמן טעונה בעוצמה פיזית ורגשית.
גינץ בונה את התנועה בשכבות: סולו אינטימי מתפתח לדואט טעון, שמתפרץ אחר כך לריקוד קבוצתי שבו כל אחד מהרקדנים הופך לחלק ממקצב גדול, כמעט שבטי.
המעברים הללו יוצרים תחושה של הרמוניה שמתפרקת לדיסהרמוניה וחוזרת שוב להרמוניה חדשה – כמו נוף משתנה במדבר, שבו כל רוח משנה את הצורה של החול.
כל תנועה נדמית כתולדה של נשימה אחת ארוכה – רגע פנימי שהופך לצורה חיצונית.
אחד המרכיבים הבולטים ביצירה הוא התאורה (עיצוב: שי יהודאי), שמשמשת לא רק כאלמנט ויזואלי אלא כשותפה פעילה בסיפור.
בתחילת המופע הבמה נעטפת באפלולית כמעט מוחלטת. חלק מהרקדנים נראים בבירור, אחרים מטושטשים, וחלקם נראים רק ברמז, כמו צלליות חולפות באופק. יש בכך משהו מדברי מאוד – תחושת מרחב אינסופי, אך גם אובדן קנה מידה.
בהמשך התאורה מתבהרת, הבמה מתמלאת אור חזק, כמעט מסנוור, שמדגיש את התנועות ומגביר את תחושת העוצמה. הרקדנים נראים לפתע אחרת – גופם מתעצב בקווי מתאר חדים, והאינטימיות הראשונית מתחלפת באנרגיה שבטית, כמעט פראית.
לקראת סיום המופע חוזרת האפלולית, אך הפעם היא שונה: הצללים כבר לא מזכירים את המדבר, אלא את קווי האור של עיר מתגבשת. צלילי הרוח מוחלפים ברמיזות של תנועה עירונית – אולי רמז לסיום המסע, להגעה אל ארץ מיושבת, אל מנוחה ונחלה.
המוזיקה המקורית של אבי בללי מוסיפה רובד צלילי עשיר ליצירה. בללי, כהרגלו, יוצר עולם מוזיקלי שמצליח לשלב בין אלמנטים אתניים, צלילי טבע וצלילים אלקטרוניים, כך שהמדבר אינו רק מקום, הוא גם צליל.
יש קטעים שבהם המוזיקה מדמה רוחות חול או צעדי שבטים נודדים, ויש קטעים שבהם היא נפתחת למרחבים כמעט קוסמיים.
הדיאלוג בין המוזיקה לתנועה יוצר לעיתים תחושה שהגוף הוא כלי נגינה, שהנשימה של הרקדנים מחליפה את פעימות התוף.
יופי אסתטי שמכיל אלימות
הכוריאוגרפיה של גינץ מצליחה לייצר איזון נדיר בין יופי לאלימות. התנועה יפהפייה, מעודנת, מלאת חן, אך מתחתיה רוחשת מתיחות, דחף ראשוני, כמעט חייתי.
בכמה רגעים נדמה שהרקדנים נאבקים לא רק אחד בשני אלא בגוף עצמו, כאילו הגוף הוא המדבר שבו מתרחשת המלחמה.
דווקא הרגעים הללו, שבהם היופי והכאב מתקיימים זה לצד זה, מעניקים ליצירה את עוצמתה. גינץ אינו מפחד מהמכוער או מהכואב; הוא יודע שהיופי האמיתי נמצא בדיוק שם, בניסיון למצוא משמעות בתוך הבלבול, אור בתוך הצל.
אחד המהלכים הדרמטיים ביותר ביצירה הוא המעבר מהמרחב המדברי אל צלילי המקום היישובי.
התאורה משתנה, הצלילים מתחלפים, וגם הגוף מתארגן מחדש. אם בתחילת המופע התנועה חופשית, מתפזרת, חסרת מסגרת, הרי שבסיום היא נעשית קצובה יותר, מאורגנת, כמעט ממוסדת.
זהו רגע שבו העם (והגוף) מוצא סוף סוף את מקומו, אך גם מאבד משהו מהחופש הראשוני.
המדבר, שהיה פתוח ומסתורי, מתחלף במקום שיש בו גבולות וחוקים. גינץ מותיר את הקהל תוהה: האם זהו ניצחון, או אולי פרידה מהחופש הקדמון?
יש רגעים ביצירה שבהם התחושה כמעט דתית, לא במובן הדתי־טקסי, אלא במובן של חיפוש אמונה דרך הגוף.
הרקדנים נעים במעגלים, מרימים ידיים, משתטחים, קמים, כמו תפילה פיזית, גוף שמחפש את דרכו אל הרוח.
היצירה אינה מציעה תשובה, אלא מסע. והמסע הזה, כמו המדבר עצמו, אינו נגמר הוא רק משנה את פניו.
להקת קמע ממשיכה לשמר את הרמה הגבוהה שלה, עם רקדנים מצוינים שמפגינים דיוק, נוכחות ובשלות בימתית מרשימה.
אף שכל רקדן נושא קול משלו, נוצר הרושם של גוף אחד, שבטי, חי, נושם, שמתקיים יחד למרות הפירוד.
זו אחת מתכונותיה הבולטות של הלהקה: היכולת לשלב בין אינדיבידואליות לכוח קבוצתי, בין רגש לפרפקציוניזם טכני.
“במדבר דברים” הוא לא רק מחול על עם ישראל במדבר. זו יצירה על כל אדם שחוצה את המדבר הפרטי שלו, בין ספק לאמונה, בין פחד לאהבה, בין הליכה לאיבוד לבין מציאה מחדש.
גינץ מצליח לזקק מהסיפור המקראי חוויה אוניברסלית, ולספר אותה בשפת הגוף, האור והצליל.
זהו מחול שמצליח לגעת באסתטיקה הגבוהה ביותר, ועדיין לדבר בשפה אנושית, חושית, עמוקה.
בסיום המופע, כשהאפלולית חוזרת והצלילים מתרחקים, נותרת תחושת הוד. כאילו גם אנחנו עברנו מסע במדבר, מסע שבו הגוף הוא הכלי, והאמונה היא היעד.
כוריאוגרפיה ובימוי: תמיר גינץ
מוזיקה מקורית: אבי בללי
עיצוב תלבושות: אנה מירקין
עיצוב תאורה: שי יהודאי
להקת קמע – מרכז למחול באר שבע
צילום: כפיר בולוטין
לפרטים ומועדים נוספים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©