ינואר 24, 2026
במשך מאה שנה, הוליווד הייתה המפעל הגדול ביותר לייצור מיתוסים. היא לא רק מכרה סרטים. היא מכרה את הדרך שבה אנחנו מתלבשים, מדברים וחולמים. אך בעשור האחרון, המפעל הזה נקלע למשבר זהות קיומי.
המסך הגדול, שהיה פעם המקדש של התרבות המערבית, הוחלף במכשירים שנכנסים לכיס המכנסיים. המאמר הזה יבקש לבחון כיצד הקולנוע האמריקאי מנסה לשרוד בעידן שבו האלגוריתם החליף את המוזה, וכיצד בתוך הריסות התעשייה הישנה, צומחת אמנות נועזת, פוליטית ואנושית יותר מאי פעם.
כדי להבין את הקולנוע של היום, צריך להבין את הכלכלה שמאחוריו. המעבר ממודל של כרטיסים בקופה (Box Office) למודל של מנויים (Subscription) שינה את הגנטיקה של הסיפור.
חברות כמו נטפליקס ואמזון אינן חברות קולנוע; הן חברות טכנולוגיה. עבורן, סרט הוא נכס. האלגוריתם מנתח מתי הצופה עוצר את הסרט, מתי הוא מגביר את הווליום ומתי הוא עובר לאפליקציה אחרת. התוצאה היא סרטים שמתוכננים כך שלא ידרשו מהצופה מאמץ אינטלקטואלי. הם חלקים, מהירים, ונטולי סגנון אישי שיכול להרתיע פלח שוק מסוים.
החוקר תומס אלססר טען שהקולנוע איבד את בלעדיותו. אם פעם הסרט היה מרכז העולם, היום הוא רק חלק מסטרימינג.
הסצנות נחתכות מהר יותר כדי להתאים להפרעת הקשב הדיגיטלית. הצבעים הופכים לרוויים (Saturated) כדי להתגבר על התאורה בחדר השינה או באוטובוס. זהו קולנוע שמוותר על הסאבטקסט לטובת הטקסט. הכל חייב להיאמר במפורש, כי הצופה כנראה מסתכל בטלפון בזמן שהדמות מדברת.
העשור האחרון ייזכר כעידן הקניין הרוחני. האולפנים הגדולים (דיסני, וורנר, סוני) הפסיקו להמר על רעיונות מקוריים. הם מהמרים על מותגים.
ההצלחה של מארוול יצרה מודל שבו סרט הוא לא יצירה סגורה, אלא פרסומת לסרט הבא. מרטין סקורסזה עורר סערה כשכינה את הסרטים הללו לונה פארק ולא כ"קולנוע". הטענה שלו הייתה עמוקה יותר משנאת גיבורי-על: הוא טען שסרטי ה-IP מבטלים את החשיפה הרגשית. בסיפור מותגי, הגיבור לא באמת יכול להשתנות או למות באופן סופי, כי הוא נכס כלכלי שצריך להופיע בסרט בעוד שלוש שנים.
עם זאת, בתוך הדיקטטורה של המותגים, צצו מעין לוחמי גרילה. טאיקה ואיטיטי לקח את Thor והפך אותו לקומדיה סוריאליסטית. קלואי ז'או לקחה את ה-MCU (היקום הקולנועי של מארוול) ב-Eternals וניסתה להזריק לו קצב של קולנוע דוקומנטרי והרהורים פילוסופיים על נצח. אלו רגעים שבהם האמנות מנסה לפרוץ את חומות התאגיד.
בזמן שהאולפנים הגדולים נהיו גדולים מדי, נוצר ואקום בלב הקהל. כאן נכנסו אולפני איכות כמו A24, Neon ו-Annapurna.
סרטים כמו Moonlight, Lady Bird, ו-The Lighthouse החזירו למסך את מה שהלך לאיבוד: המרקם. הצופה יכול להרגיש את הזיעה, את הלכלוך, את המבוכה האנושית. המותג A24 הפך למותג הלייף-סטייל הראשון של הקולנוע. צעירים לא הולכים לראות סרט כי הוא על גיבור על, אלא כי הוא "מרגיש כמו A24". זהו קולנוע שחוגג את הקיצוניות. מצד אחד אימה פסיכולוגית מטלטלת (Hereditary) ומצד שני חמלה אנושית שובת לב.
הקולנוע הזה לא מנסה להיות חלקלק. הוא מנסה להיות מחוספס. הוא משתמש בפורמטים ישנים (פילם 16 מ"מ), ביחס מסך ריבועי (4:3), ובפסקולים אקספרימנטליים. הוא מזכיר לנו שהקולנוע הוא אמנות חושית, לא רק סיפורית.
בשנתיים האחרונות אנו עדים לתופעה מרתקת: הקהל מצביע ברגליים לסרטים ארוכים, קשים ומורכבים. Oppenheimer ו-The Brutalist הם חוד החנית של המגמה הזו.
בעולם של טיקטוק, סרט של שלוש שעות הוא אקט של מרידה. כריסטופר נולאן משתמש בזמן לא כדי לשעמם, אלא כדי ליצור עומק. ב-Oppenheimer, הוא משתמש בפורמט IMAX לא כדי להראות פיצוצים (למרות שיש כאלה), אלא כדי להראות את הנוף של הפנים האנושיות. זהו "קולנוע של חשיבות" (Cinema of Importance).
סרטו של בריידי קורבט הוא דוגמה מדהימה לאופן שבו הקולנוע האמריקאי העכשווי מתכתב עם העבר. צילום ב-VistaVision, הפסקה של 15 דקות באמצע הסרט – אלו אינם גימיקים. זוהי הזמנה לצפייה פעילה. הסרט עוסק באדריכלות, אבל הוא עצמו יצירה אדריכלית. הוא דורש מהצופה "לגור" בתוך הסרט, לא רק לצרוך אותו.
אי אפשר לדבר על הקולנוע האמריקאי בעשור האחרון בלי לדבר על המהפכה החברתית ששטפה אותו. MeToo, Black Lives Matter והמאבק לייצוג להט"בי שינו את מה שמוקרן על המסך.
גרטה גרוויג עם Little Women ו-Barbie עשתה דבר כמעט בלתי אפשרי: היא לקחה סמלים פטריארכליים או קלאסיים ויצרה מהם מניפסט פמיניסטי מתוחכם שובר קופות. זהו קולנוע שיודע להיות פופולרי וחתרני בו-זמנית. הוא לא רק 'נותן מקום' לנשים, הוא משנה את השפה הקולנועית. יש בו פחות דגש על הכיבוש והניצחון, ויותר דגש על הקשר והתהליך.
הקולנוע השחור החדש, בהובלת יוצרים כמו בארי ג'נקינס וג'ורדן פיל, הפסיק לבקש רשות. Get Out השתמש בז'אנר האימה כדי לפרק את הגזענות הליברלית האמריקאית בצורה מבריקה. זהו קולנוע שמשתמש בבידור כסוס טרויאני להחדרת רעיונות פוליטיים עמוקים.
אנחנו עומדים על סף הצוק. טכנולוגיות כמו Sora של OpenAI או שימוש ב-AI לשחזור קולות ופנים מאיימים להפוך את הקולנוע למשהו שנוצר בלחיצת כפתור.
היופי בקולנוע הגדול תמיד היה ב"טעויות" שלו. במשחק הלא צפוי, בתאורה שהשתנתה פתאום, בבחירה האמנותית המוזרה של במאי. AI שואף לשלמות סטטיסטית. קולנוע שנוצר על ידי AI יהיה ממוצע בהגדרה.
דווקא בגלל הצפת התוכן המלאכותי, הקולנוע האנושי יהפוך למוצר יוקרה. אנשים יחפשו את המגע של היד המכוונת. העשור הבא של הקולנוע האמריקאי יהיה מאבק בין הסינתטי לאורגני.
כדי להבין מדוע הקולנוע האמריקאי נראה כפי שהוא נראה, אי אפשר להסתפק בניתוח אמנותי. עלינו להסתכל על הכסף. בעשור האחרון, הוליווד עברה תהליך של "פיננסיזציה" (Financialization). האולפנים הגדולים, שהיו פעם בבעלותם של איליי קולנוע (כמו לואי ב. מאייר או האחים וורנר), הפכו לחברות בת של קונגלומרטים ענקיים המחויבים לרבעון הכלכלי בוול סטריט.
כאשר אולפן כמו "וורנר ברוס" נמצא בבעלות חברת תקשורת כמו AT&T (בעבר) או Discovery (כיום), המטרה היא לא לעשות סרטים טובים, אלא להעלות את ערך המניה.
זה הוביל לתופעה מחרידה מבחינה אמנותית: גניזת סרטים לצורכי מס. המקרה של Batgirl או Coyote vs. Acme. אלה סרטים שהושלמו לחלוטין אך נמחקו כדי שהחברה תוכל להצהיר על הפסד ולקבל זיכוי מס. זהו רגע שפל היסטורי. זוהי הנקודה שבה הקולנוע חדל להיות אמנות והפך לשורה במאזן חשבונאי.
במקביל, הכניסה של אפל ואמזון לתחום הפקה וצריכה של תוכן שינתה את מאזן הכוחות. עבור אפל, סרט כמו Killers of the Flower Moon של סקורסזה הוא "Loss Leader" – מוצר שמפסיד כסף בקופות אך מחזק את המותג של אפל כיוקרתי ואיכותי. זהו מודל חדש ומסוכן: הקולנוע הופך לאביזר עבור חברות שמוכרות טלפונים או שירותי משלוחים. כשהקולנוע הוא רק "בונוס" למנוי ה-Prime, הערך הסימבולי שלו נשחק.
אי אפשר להתעלם מהפיל בחדר: היקום הקולנועי של מארוול (MCU). בעשור האחרון, מארוול לא רק שלטה בקופות, היא שינתה את האופן שבו במאים צעירים מתפתחים.
השיטה של דיסני הייתה לקחת במאי אינדי מבטיחים ולהכניס אותם למכונה המשומנת שלהם. מצד אחד, זה נתן ליוצרים הללו תקציבי ענק. מצד שני, זה יצר אחידות ויזואלית.
ברוב סרטי מארוול, סצנות האקשן מתוכננות על ידי צוותי אפקטים (VFX) עוד לפני שהבמאי בכלל נשכר. התוצאה היא קולנוע שבו החתימה של הבמאי נמצאת רק בדיאלוגים, בעוד שהאקשן נראה כמו משחק מחשב גנרי.
בשנתיים האחרונות, הבועה החלה להתפוצץ. הכישלונות הקופתיים של סרטים כמו The Marvels או Ant-Man 3 מראים שהקהל שבע. הניסיון להפוך את הקולנוע לשיעורי בית (כדי להבין את סרט X אתה חייב לצפות בסדרה Y בסטרימינג) התיש את הצופים. השבר הזה הוא הזדמנות: כשהבלוקבאסטרים הנוסחתיים נכשלים, האולפנים נאלצים, בלית ברירה, לחזור להמר על מקוריות.
בעידן של Fake News, הקולנוע האמריקאי מצא תפקיד חדש כסוכן של אמת – או לפחות כמרחב של בירור מציאות.
סרטים דוקומנטריים הפכו בשנים האחרונות ללהיטי ענק. זהו קולנוע שמנסה לתת פשר לעולם הכאוטי שבו אנו חיים. סרטים שעוסקים במשבר האקלים, באי-שוויון כלכלי או בשחיתות פוליטית מקבלים היום במה מרכזית. המעבר של יוצרי דוקומנטרי לקולנוע עלילתי (ולהיפך) יצר ז'אנר חדש של קולנוע היברידי. סרטים שנראים כמו מציאות ומטשטשים את הגבולות.
הוליווד עברה מהפכה של "גיוון והכללה" (DEI). זה התחיל כדרישה חברתית צודקת והפך לאסטרטגיה שיווקית. סרטים כמו Black Panther או The Woman King הוכיחו שסיפורים של קהילות שנדחקו לשוליים הם לא רק חשובים, הם רווחיים מאוד.
עם זאת, קיים מתח מתמיד בין ייצוג אמיתי לבין "Tokenism" (ייצוג שטחי). הקולנוע האמריקאי הטוב ביותר בעשור הזה הוא זה שלא רק מראה מיעוטים, אלא מאמץ את השפה הקולנועית והתרבותית שלהם כדי לספר סיפור אחר.
טכנולוגיה חדשה בשם The Volume (מסכי LED ענקיים המחליפים את המסך הירוק, כפי שרואים ב-The Mandalorian) משנה את האופן שבו סרטים מצולמים.
בעבר, הפקת סרט הייתה מסע. יוצאים למדבר, ליער, לרחובות העיר. היום, יותר ויותר סרטים מצולמים בתוך אולפן סגור ומבוקר.
זה נותן לבמאים שליטה מוחלטת על האור, אבל זה גובה מחיר: אובדן ה"מקריות". כשהכל מבוקר דיגיטלית, אין רוח אמיתית שמניעה את העצים, אין תאורה שמשתנה באופן בלתי צפוי. הקולנוע הופך לסטרילי.
המאבק של במאים כמו כריסטופר נולאן (שמתעקש על אפקטים פרקטיים וצילום באתרים אמיתיים) הוא לא רק נוסטלגיה – זהו מאבק על ה"מרקם" של המציאות בקולנוע.
הקולנוע האמריקאי כבר לא קיים בתוך בועה. הוא מוקף ברעש של הרשתות החברתיות.
תופעת ה"ברבנהיימר"
ההצלחה המשולבת של Barbie ו-Oppenheimer בקיץ 2023 הייתה רגע מכונן. זה לא היה רק מהלך שיווקי, אלא תופעה תרבותית שנוצרה "מלמטה" (Bottom-up) על ידי הקהל ברשתות. הקהל הפך את הצפייה בבית הקולנוע לאירוע חברתי, לתחפושת, למימ (Meme). זהו העתיד של הקולנוע המסחרי: סרטים שהם "אירועים" שניתן להשתתף בהם, ולא רק לצפות בהם באופן פסיבי.
מצד שני, הכוח של ה"פנדום" (המעריצים) יכול להיות הרסני. במאים מוצאים את עצמם תחת מתקפה אם הם בוחרים בחירות אמנותיות שלא תואמות את הציפיות של המעריצים (כפי שקרה ב-Star Wars: The Last Jedi). המתח הזה בין חזון של במאי לבין רצון הקהל הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר של הוליווד המודרנית. האם האמנות אמורה לספק שירות או להציב אתגר?
כאן נכנס הניתוח המעמיק ביותר לסרט שמסתמן כיצירת מופת של העשור: The Brutalist.
הסרט הזה מייצג את כל מה שהוליווד המסחרית הפסיקה להיות:
אורך: הוא דורש מהקהל 215 דקות.
חומר: הוא צולם בפורמט אופטי מיושן אך מרהיב.
נושא: הוא עוסק באדריכלות, יהדות, טראומה והגירה – נושאים כבדים שאינם מתורגמים בקלות למימז בטיקטוק.
ההצלחה הביקורתית והציבורית של סרטים כאלה (כולל Killers of the Flower Moon) מעידה על כך שיש קהל שצמא ל"קולנוע טוטאלי". קולנוע שלא מנסה להיות "תוכן" אלא מנסה להיות היסטוריה.
הקולנוע האמריקאי של העשור האחרון משקף את משבר הקשב העולמי. כשאנחנו נכנסים לקולנוע היום, אנחנו מבצעים אקט של "דיאטה דיגיטלית".
בעוד שהסטרימינג הרגיל אותנו לבינג' (Binge Watching), צריכה מהירה ורדודה, הקולנוע האיכותי פנה לכיוון הפוך: האטה (Slow Cinema). סרטים כמו Nomadland של קלואי ז'או או The Power of the Dog של ג'יין קמפיון אינם מנסים לבדר בכל רגע. הם משתמשים בשתיקה. השתיקה הזו היא כלי פסיכולוגי שמכריח את הצופה להתמודד עם עצמו. בעידן שבו האלגוריתם מזין אותנו בגירויים בלתי פוסקים, ה'שעמום' הקולנועי הופך למרחב של מדיטציה.
הקולנוע האמריקאי מצוי במחזוריות של נוסטלגיה. סרטים כמו Top Gun: Maverick או Spider-Man: No Way Home הצליחו לא בגלל שהיו חדשניים, אלא בגלל שהם הציעו נחמה. הם החזירו את הצופים לתקופה שבה הגיבורים היו ברורים והעתיד נראה בטוח יותר. עם זאת, הנוסטלגיה הזו היא גם מלכודת. היא מונעת מהוליווד להמציא מיתוסים חדשים. המאבק של העשור הבא יהיה להשתחרר מהעבר כדי לייצר עתיד קולנועי שלא נשען רק על זכרונות ילדות של דור ה-X.
אחד הסרטים החשובים ביותר של העשור הוא Everything Everywhere All at Once. הוא לא רק הצלחה קופתית ואמנותית; הוא תשובה פילוסופית למצבו של האדם במאה ה-21.
בעוד שמארוול משתמשת ברב-יקום ככלי עלילתי להחזרת שחקנים מתים, הסרט של ה"דניאלס" משתמש בו כמשל לעומס המידע. הגיבורה, אוולין, חווה את כל הגרסאות של עצמה בו-זמנית, בדיוק כפי שאנחנו חווים את העולם דרך הרשתות החברתיות: אלפי חיים פוטנציאליים שאיננו חיים. הסרט מציע פתרון: בתוך הכאוס האינסופי, המשמעות היחידה היא החמלה האנושית ברגע הזה. זהו קולנוע שמנסה לרפא את הניהיליזם (חוסר האמונה בכלום) של הדור הצעיר.
גם ב-Oppenheimer וגם ב-Barbie, אנחנו רואים דמויות שמתמודדות עם המצאת המציאות שלהן. אופנהיימר ממציא את המוות (הפצצה), וברבי ממציאה את האנושיות (המוות שלה עצמה כבובה). הקולנוע האמריקאי המרכזי הפך להיות פילוסופי באופן מפתיע. הוא שואל: מה זה אומר להיות אדם בעולם שבו אנחנו יכולים להשמיד את עצמנו, או בעולם שבו הכל הוא פלסטיק וזיוף?
במקום להיכנע למתחרים האירופאים והאסייתים, הוליווד משתמשת בכוחה הכלכלי כדי להטמיע אותם לתוכה, וליצור מוצר היברידי גלובלי. על ידי ייבוא יוצרים והזרקת "חזון" חדש.
השינוי המשמעותי ביותר הוא ייבוא שיטתי של יוצרי ה-Auteur (הבמאים) הזרים אל תוך המערכת האמריקאית. כשאולפנים גדולים משכפלים נוסחאות, הם מחפשים במאים אירופאים או אסייתיים בעלי "חתימה" ויזואלית חזקה, כדי לשבור את הסטריליות האסתטית של הבלוקבאסטר.
השפעה אסייתית: לאחר הצלחתם בפסטיבלים, יוצרים כמו בונג ג'ון-הו (דרום קוריאה, במאי "פרזיטים") ופארק צ'אן-ווק (דרום קוריאה, במאי "השפחה") שינו את האופן שבו הוליווד חושבת על ז'אנרים. הקולנוע הקוריאני, למשל, לימד את הוליווד לשלב בצורה חלקה הומור שחור, אלימות וניתוח מעמדי חריף, מבלי לבחור בז'אנר אחד.
השפעה אירופאית/ארט-האוס: במאים אירופאים כמו יורגוס לנתימוס (יוון, במאי "המועדפת", "מסכנים שכאלה") או כריסטיאן פטצולד (גרמניה) מביאים איתם את הנטייה האירופאית לריחוק רגשי, להומור אבסורדי ולסאבטקסט פילוסופי. הם הופכים את הקולנוע ה"מוזר" (Weird) ללגיטימי ואפילו רווחי בקרב קהל אמריקאי צעיר (A24 היא החלוצה באימוץ מגמה זו).
הסטרימינג משמש כ"מתווך" תרבותי, המאפשר לסרטים או סדרות לא-אמריקאיים להפוך ללהיטים גלובליים שמשנים את טעם הקהל האמריקאי:
"אפקט משחק הדיונון" (Squid Game): הצלחתה המטאורית של הסדרה הקוריאנית בנטפליקס הוכיחה להוליווד שצופים אמריקאים אינם חוששים יותר מכתוביות, וכי סיפורים קיצוניים העוסקים באי-שוויון כלכלי ובאכזריות חברתית (נושאים שהוליווד המסחרית נמנעת מהם בדרך כלל) יכולים להיות רווחיים.
מודל ה"בינג' האסתטי": סדרות אירופאיות רבות (כמו Dark מגרמניה או סדרות מתח סקנדינביות) לימדו את הקהל לחבב סגנון צילום קודר, קצב איטי יותר ועלילות מורכבות שמצריכות ריכוז – מה שסייע לסלילת הדרך להצלחתם של אפוסים קולנועיים כמו אופנהיימר ו-The Brutalist המאתגרים את הקהל.
במקום ליצור רעיונות מקוריים, הוליווד נוקטת בגישה של "קניבליזם תרבותי", רכישת זכויות לרימייק של להיטים זרים. זוהי דרכה של הוליווד להבטיח שהיא נשארת מרכז הדיון, על ידי אמריקניזציה של סיפורים שכבר הוכיחו את כוחם.
האתגר: הרימייק האמריקאי מאבד לעיתים קרובות את עוקצו התרבותי, הפוליטי או החברתי של המקור. כך, סרטי מתח קוריאניים שהתמודדו עם שחיתות פוליטית הופכים לרוב לסרטי אקשן גנריים.
התקווה: עם זאת, ישנם יוצאים מן הכלל המצליחים לשמר את חזון המקור, בעיקר כשיוצרים זרים מקבלים שליטה יצירתית מלאה בתוך המערכת האמריקאית (כפי שקרה עם במאים זרים שהפכו את הוליווד לבסיסם).
הקולנוע האמריקאי אינו פועל בחלל ריק. הוא נאלץ לשמש כמעין מנגנון הגנה המשלב בצורה חכמה את הכוח הכלכלי של המערכת הישנה עם הניסויים האסתטיים והרעיוניים שמגיעים מהקולנוע הלא-מערבי והאירופאי.
אנחנו נכנסים לעידן שבו הגבול בין "צופה" ל"משתתף" יטושטש לחלוטין.
ה-AI לא רק תייצר תסריטים, היא תשנה את הפרסונליזציה של הקולנוע. דמיינו סרט שבו הפסקול משתנה לפי קצב הלב שלכם (שנמדד דרך השעון החכם), או סרט שבו הגיבור נראה קצת יותר כמוכם כדי להגביר את ההזדהות. זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל הטכנולוגיה הזו כבר כאן. השאלה היא האם זה עדיין ייחשב "אמנות". אמנות דורשת חזון אחיד, והתאמה אישית היא האויבת של החזון הזה.
המסך הגדול עשוי להפוך למסך שעוטף אותנו. בתי הקולנוע של העתיד יהיו מרחבים של מציאות רבודה. במקום להסתכל על המסך, אנחנו נהיה בתוך הסצנה. סרטים כמו Avatar: The Way of Water הם הצעד הראשון לקראת קולנוע שהוא לא רק ויזואלי, אלא חוויה גופנית מלאה.
הדרך הסינתטית: הפיכה למפעל של תוכן גנרי, מהיר, זול ומותאם אישית על ידי AI, המיועד לצריכה תוך כדי הסחת דעת.
הדרך האורגנית: חזרה למקורות של הקולנוע כאירוע רוחני, אפי וחד-פעמי. קולנוע שחוגג את הפגמים האנושיים, את הצילום בפילם ואת היכולת לספר סיפור שמרעיד את הנשמה.
ההצלחה של יוצרים כמו כריסטופר נולאן, גרטה גרוויג, ובריידי קורבט מוכיחה שיש תקווה. הקהל לא רוצה רק "תוכן"; הוא רוצה משמעות. הוא רוצה להרגיש שהסרט שהוא רואה עבר דרך לב אנושי לפני שהגיע למסך.
הוליווד אולי איבדה את המונופול שלה על הטכנולוגיה ועל ההפצה, אבל אם היא תשכיל לשמור על המונופול שלה על הסיפור האנושי הגדול, היא תמשיך להיות המגדלור של התרבות העולמית גם במאה הבאה. הקולנוע האמריקאי לא מת; הוא פשוט מגלה, שוב, שהקסם האמיתי לא נמצא בפיקסלים, אלא בחיבור שבין האור שעל המסך לחושך שבלב הצופה.
המאמר הזה ניסה למפות את היבשת הטובענית והמרתקת של הקולנוע האמריקאי המודרני. עברנו מהמרתפים של A24 ועד למשרדי המנכ"לים של נטפליקס; מהנוסחאות של מארוול ועד לאפוסים המרהיבים של The Brutalist.
המסקנה ברורה: הקולנוע הוא המדיום העמיד ביותר שהמציא האדם. הוא שרד את הטלוויזיה, את הוידאו, את האינטרנט ואת הפיראטיות. הוא ישרוד גם את האלגוריתם.
הקולנוע האמריקאי לא גוסס; הוא משיל את עורו. הוא מפסיק להיות המונולית השולט של המאה ה-20 והופך למערכת אקולוגית מורכבת של קניונים דיגיטליים מחד ומקדשי אמנות מאידך.
בעולם של רעש בלתי פוסק, הקולנוע נותר המקום האחרון שבו אנחנו מתבקשים לשתוק ולהקשיב לסיפור של מישהו אחר. בין אם זה בדרמת אינדי קטנה ובין אם באפוס היסטורי רחב יריעה, הכוח של הקולנוע האמריקאי טמון ביכולת שלו להשתנות, לספוג את הזעזועים של הטכנולוגיה ולהישאר, בסופו של דבר, המראה הכי גדולה והכי כנה של הנפש האנושית.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©