אפריל 12, 2026
במרחב שבו ההיסטוריה הארכאולוגית פוגשת את חזית הטכנולוגיה העכשווית, נפתחת הביאנלה השלישית לאומנויות ולעיצוב תל-אביב 2026. מוז"א, מוזיאון ארץ-ישראל, הופך בימים אלו לזירה תוססת של התבוננות פנימית, המבקשת לתת מענה לשאלות הקיומיות המלוות את החברה הישראלית בשנים האחרונות.
תחת הנושא "מעשים וימים", הביאנלה הנוכחית היא הרבה יותר מתערוכת עיצוב סטנדרטית; היא עדות חיה ויפהפיה לחוסן תרבותי, למחקר חומרי וליכולת של האמנות לשמש ככלי לריפוי ולשימור זיכרון בעידן של חוסר ודאות.
גיל עומר, מנכ"ל מוז"א, מדגיש כי בתקופה זו הביאנלה אינה רק אירוע אמנותי, אלא שליחות ציבורית. לדבריו, "הביאנלה מבטאת את מחויבותו של המוזיאון לפעול כמרחב ציבורי של תרבות חיה ורלוונטית, כזה המטפח יצירה עכשווית ונשען על אוספיו ההיסטוריים. החיבור בין יוצרים, אוספים, מחקר והחברה הוא ליבת תפקידו של המוזיאון בעת הזו".
שמו של האירוע שואב השראה משיר אפי עתיק של הסיודוס מהמאה ה-8 לפנה"ס, העוסק בעמל היומיומי של האיכרים ובצורך בחיים מוסריים. בחירה זו משקפת את המציאות הישראלית שלאחר השבעה באוקטובר, שבה המושג "עבודה" מקבל משמעות מחודשת כמעשה של התנגדות לשבר וכדרך להחזיר את השליטה לידיים היוצרות.
הביאנלה השנה היא הגדולה והנרחבת ביותר בתולדות המוזיאון, עם למעלה מ-220 יוצרות ויוצרים המציגים קשת רחבה של גילאים – מצעירים בני 26 ועד אמנים ותיקים בני 94.
רז סמירה, סמנכ"לית ואוצרת ראשית, מציינת כי הביאנלה כבר הפכה למסורת משמעותית המבקשת לשקף את הלך הרוח המורכב של התקופה. "אנחנו מבקשות להציג קשת רחבה של תחומי אמנות ואוּמנות (קראפט), ולהעניק במה למדיומים כמו טקסטיל, צורפות וקרמיקה, שלעיתים אינם זוכים לבית קבוע במוזיאונים", היא מסבירה. המפגש הבין-דורי הזה יוצר פסיפס אנושי המייצג את פניה השונים של ישראל, ומדגיש כי העיצוב אינו רק אסתטיקה, אלא כוח חיים קהילתי וחברתי המקשר בין קצוות הארץ.
אחד החידושים המרתקים בביאנלה הנוכחית הוא המהלך האוצרותי המבקש לחבר בין היצירה המודרנית לבין אוספי הקבע של המוזיאון. האוצרות גלית גאון ואנריאטה אליעזר ברונר יזמו מהלך של "בליינד דייט" בין אמנים לחוקרים ואוצרי האוספים ההיסטוריים. גלית גאון מסבירה כי קיומה של הביאנלה במוזיאון בעל אוספי תרבות חומרית כה עשירים אפשר לייצר שלושה מעגלי פעולה: "התערוכה המרכזית, פרויקטים שהם דיאלוג בין מחקר ויצירה, והמעגל האקדמי. יחד הם יוצרים מעין שלושה זמנים – עתיד, הווה ועבר – המתקיימים יחד ומעידים על המוזיאון כמרחב מוביל בשלושת מערכי הזמן".
אנריאטה אליעזר ברונר, אוצרת התערוכה, מוסיפה כי "היצירה לעולם איננה ניטרלית. כל מעשה יצירתי משקף את רוח זמנו. מתוך מציאות של שבר ואי-ודאות, הביאנלה מציעה קצב אחר, איטי יותר, ומבקשת לראות בתחומי הקראפט והעיצוב טכנולוגיות של קשב ואחריות. העשייה עצמה מתגלה ככוח חי – כוח שבאמצעותו אנו זוכרים, כואבים, מתקנים וממשיכים ליצור". בביתן הקרמיקה, למשל, יצרה ד"ר שלומית באומן את הפרויקט "חרס גוף חסר", הבוחן את המושג "לקונה", החסר הארכאולוגי, והופך אותו למטאפורה לשבר האישי והלאומי.
גם עולם התקשורת החזותית והצורפות זוכה לייצוג מרשים דרך מבט היסטורי. המעצב קובי לוי חזר אל "פונט אופיר" משנת 1956, שנוצר עבור תערוכת העשור למדינה, וחיבר אותו אל העבודה העכשווית של סטודיו הגילדה. השילוב בין ישן לחדש בא לידי ביטוי גם בטכנולוגיות המוצגות, כפי שרואים בעבודות המבוססות על בינה מלאכותית של אמנים כמו ברק רותם ואיתי יעקב. המפגש הזה יוצר "שימור דינמי", שבו העבר אינו מוצג רק כזיכרון דומם בתוך ויטרינה, אלא כחומר גלם חי המזין את המחשבה העתידית ואת הזיכרון הקולקטיבי.
התערוכה המרכזית מציעה חוויית ביקור זורמת ובלתי היררכית, המאפשרת למבט לנדוד בין מדיומים שונים: קרמיקה, טקסטיל, צורפות ועיצוב תעשייתי. בקומה העליונה בולט במיוחד "אי" המוקדש לצורת הכד הארכיטיפית. האוצרות מציינות כי לאור ריבוי ההצעות בנושא הכד, הורגש כי בזמן המלחמה אמנים בוחרים לחזור לעבודה הבסיסית ביותר. הכד מופיע כאן כצורה המתווכת בין גוף לקוסמוס, ומגלמת מקום של הכלה וחוסן.
בין העבודות הבולטות ניתן למצוא את היצירות של רונית ברנגה, המשלבת תבליטים וציור ידני המעוררים תחושות של אי-נוחות ופלא בו-זמנית, ואת הפסל של ורד אהרונוביץ המציג ילדה עם כנפיים – דימוי שהפך לאחד מסמלי הביאנלה הנוכחית. תחום הצורפות מקבל במה מרכזית עם עבודות כמו הסיכה של אורי סאמט, המתכתבת עם מסורות של אלות פריון קדומות, או הענק העשוי מאורז של יעל פרידמן. חפצים אלו הופכים מחפצי נוי לחפצי זיכרון, המעוגנים בסמלים מקומיים.
הגלריה המוקדשת לאריגים גדולים מציגה את כוחה של החזרתיות בקראפט. פעולות קטנות וסיזיפיות של אריגה וקשירה הופכות לשפה ויזואלית רבת עוצמה. היצירות הללו מעידות על "טכנולוגיות של קשב", היכולת להתרכז בעשייה החומרית ככלי לריפוי ולתיקון. במרחב הזה, המלאכה היא לא רק אמצעי לייצור אובייקט, אלא דרך של האמן לשהות בתוך הזמן, להאט את הקצב ולהציע למבקר מרחב של שקט בתוך המציאות הרועשת והמטלטלת של השנים האחרונות.
מעבר לתערוכות, הביאנלה פועלת כמרחב חי של מחקר ודיון דרך ה"חממות האקדמיות" בהשתתפות שנקר, אוניברסיטת חיפה והמכללה למנהל. החממות מאפשרות לקהל הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליכי החשיבה, ומדגישות את תפקידו של המעצב כחוקר וכמי שנושא באחריות כלפי הקהילה והסביבה. גלית גאון מסבירה כי המטרה היא לפתוח שיחה עם הקהל על תהליכי יצירה, השראה ושימור, ובכך להפוך את המוזיאון למוסד של ידע דינמי המחובר לעתיד.
הביאנלה מלווה גם בבלוג פעיל של תמר שנקר, פודקסטים וכנס בינלאומי שייערך ביוני 2026. שיתופי פעולה עם קולקטיבים חברתיים כמו "HiWAT" ו"איוטה" מראים כי האמנות אינה מסתגרת במגדל שן אלא מעורבת עמוקות במרקם החברתי הישראלי. החיבור בין הפיזי לדיגיטלי, בין האובייקט לבין הסיפור שמאחוריו, הוא חלק מהחזון של הנהלת המוזיאון להפוך את המקום למרחב ציבורי רלוונטי המטפח תרבות חיה ונושמת.
לסיכום, הביקור בביאנלה משאיר רושם של תקווה זהירה וחוסן תרבותי. כפי שסיכמו האוצרות, הביאנלה היא "חרס חסר, אוסף חדש של הדבר הבא". היא מזמינה אותנו לא להתעלם מהיצירה בחייו של מקום, אלא להשתמש בה כדי להמשיך ולנוע. "מעשים וימים" היא עדות לכך שגם ברגעים של שבר פנימי עמוק, העשייה החומרית היא הכוח שבאמצעותו אנו זוכרים, מתקנים וממשיכים ליצור משמעות בתוך המציאות הישראלית המורכבת.
במרחב שבו ההיסטוריה הארכאולוגית פוגשת את חזית הטכנולוגיה העכשווית, נפתחת הביאנלה השלישית לאומנויות ולעיצוב תל-אביב 2026. מוז"א, מוזיאון ארץ-ישראל, הופך בימים אלו לזירה תוססת של התבוננות פנימית עמוקה, המבקשת לתת מענה לשאלות הקיומיות המלוות את החברה הישראלית בשנים האחרונות. תחת התמה "מעשים וימים", הביאנלה הנוכחית היא הרבה יותר מתערוכת עיצוב סטנדרטית; היא עדות חיה לחוסן תרבותי, למחקר חומרי וליכולת של האמנות לשמש ככלי לריפוי ולשימור זיכרון בעידן של חוסר ודאות.
שמו של האירוע שואב השראה משיר אפי עתיק של הסיודוס מהמאה ה-8 לפנה"ס. בניגוד ליצירות שעסקו במלחמות אלים וגיבורים, הסיודוס בחר להתמקד בעמל היומיומי של האיכרים ובצורך בחיים מוסריים והוגנים. בחירה זו אינה מקרית. במציאות הישראלית שלאחר השבעה באוקטובר, המושג "עבודה" מקבל משמעות מחודשת – לא רק כפרנסה או כמלאכה, אלא כמעשה של התנגדות לשבר וכדרך להחזיר את השליטה לידיים היוצרות. כפי שמציינת אוצרת הביאנלה אנריאטה אליעזר ברונר, היצירה לעולם אינה ניטרלית. היא משקפת את המתחים והדחיפות של ההווה, ומציעה קצב איטי ומדיטטיבי אל מול שטף האירועים המטלטל.
הביאנלה השנה היא הגדולה והנרחבת ביותר בתולדות המוזיאון. היא מתפרשת על פני כל המתחמים, החל ממרכז רוטשילד המרשים ועד לביתני הקבע הארכאולוגיים, תל קסילה והמרחבים הפתוחים של הבוסתן. למעלה מ-220 יוצרות ויוצרים משתתפים באירוע, המציגים קשת רחבה של גילאים – מצעירים בני 26 ועד אמנים ותיקים בני 94. המפגש הבין-דורי הזה יוצר פסיפס אנושי המייצג את פניה השונים של ישראל, ומדגיש כי הקראפט והעיצוב אינם רק אסתטיקה, אלא כוח חיים קהילתי וחברתי המקשר בין קצוות הארץ.
אחד החידושים המרתקים בביאנלה הנוכחית הוא המהלך האוצרותי המבקש לחבר בין היצירה המודרנית לבין אוספי הקבע של המוזיאון. האוצרות גלית גאון ואנריאטה אליעזר ברונר יזמו מהלך של "בליינד דייט" בין אמנים לחוקרים ואוצרי האוספים ההיסטוריים. התוצאה היא סדרה של פרויקטים מחקריים המפיחים חיים חדשים בחפצים בני מאות ואלפי שנים. המפגש הזה יוצר "שימור דינמי", שבו העבר אינו מוצג רק כזיכרון דומם בתוך ויטרינה, אלא כחומר גלם חי המזין את המחשבה העתידית.
בביתן הקרמיקה, למשל, יצרה ד"ר שלומית באומן את הפרויקט "חרס גוף חסר", המנהל דיאלוג חומרי רגיש עם אוצרת הביתן ילנה אלגרט-שרון. העבודה בוחנת את המושג "לקונה", החסר הארכאולוגי,
והופכת אותו למטאפורה לשבר האישי והלאומי. בביתן הזכוכית, לילך שטיאט בוחנת את הקשר בין דמעות לנשימה, כשהיא משתמשת בשקיפות החומר כדי לבטא תחושות של פגיעות וחוסן. פרויקטים אלו מוכיחים כי העיצוב הישראלי אינו פועל בחלל ריק, אלא הוא נדבך נוסף בשרשרת של תרבות חומרית מקומית ארוכת שנים.
גם עולם התקשורת החזותית זוכה לייצוג מרשים דרך מבט היסטורי. גיא שגיא התבונן באוספי ביתן הבולאות ויצר עבודה הבוחנת את שינויי הזהות המשתקפים דרך דואר וטקסים רשמיים. המעצב קובי לוי חזר אל "פונט אופיר" משנת 1956, שנוצר עבור תערוכת העשור למדינה, וחיבר אותו אל העבודה העכשווית של סטודיו הגילדה. זהו מעגל של "חפץ מחפץ", המראה כיצד צורות, אותיות וסמלים נודדים בזמן ומקבלים משמעויות חדשות בהתאם לרוח התקופה.
השילוב בין ישן לחדש בא לידי ביטוי גם בטכנולוגיות המוצגות. לצד מלאכות יד מסורתיות שנכחדו וכעת זוכות לעדנה מחודשת, מוצגות עבודות המבוססות על בינה מלאכותית (AI). ברק רותם, למשל, מציג עבודת וידאו המנהלת דיאלוג בין האוסף להיסטוריה דרך כלים דיגיטליים, בעוד איתי יעקב משתמש בטכנולוגיה כדי להפיח חיים בדמויות היסטוריות של פועלים תימנים מכנרת. המתח הזה בין העבודת היד הסיזיפית לבין המהירות הטכנולוגית הוא אחד מסימני ההיכר של הביאנלה הנוכחית.
התערוכה המרכזית במוז"א ממוקמת במרכז רוטשילד, והיא מציעה חוויית ביקור זורמת ובלתי היררכית. המבקרים מוזמנים לנוע בין שתי הקומות במסלול פתוח, המאפשר למבט לנדוד בין מדיומים שונים: קרמיקה, טקסטיל, צורפות, וידאו-ארט ועיצוב תעשייתי. התערוכה מאורגנת סביב צירים תמתיים המעסיקים את כולנו – בית, אגירה, שייכות, זהות וזמן. כל יצירה היא תחנה במפה רגשית המנסה לפענח את הלך הרוח הישראלי של שלוש השנים האחרונות.
בקומה העליונה בולט במיוחד "אי" המוקדש לצורת הכד הארכיטיפית. הבחירה להתמקד בכד אינה מקרית; מדובר באחד החפצים הבסיסיים ביותר בתולדות האנושות, המסמל הכלה, הזנה והמשכיות. אמנים רבים בחרו לשלוח הצעות העוסקות בכד, מתוך צורך פנימי לחזור אל היסודות ברגע של משבר. הכד מופיע כאן בפרשנויות שונות – לעיתים הוא שלם ומגן, ולעיתים הוא שבור ומדמם, כפי שניתן לראות בעבודתה של רונית ברנגה המשלבת תבליטים וציור ידני המעוררים תחושות של אי-נוחות ופלא בו-זמנית.
תחום הצורפות מקבל בביאנלה זו במה מרכזית ויוצאת דופן. רז סמירה, האוצרת הראשית, מציינת כי הביאנלה מעניקה בית למדיומים כמו צורפות וטקסטיל, שלעיתים נדחקים לשוליים במוזיאונים לאמנות. בין העבודות הבולטות ניתן למצוא את הסיכה של אורי סאמט, המתכתבת עם מסורות של אלות פריון קדומות בגרסה מודרנית, או את הענק העשוי מאורז של יעל פרידמן. חפצים אלו הופכים מחפצי נוי לחפצי זיכרון, המעוגנים בסמלים מקומיים כמו קישוטי סוכה או חומרים יומיומיים פשוטים.
הגלריה המוקדשת לאריגים גדולים מציגה את כוחה של החזרתיות בקראפט. פעולות קטנות וסיזיפיות של אריגה, קשירה וחיבור הופכות לשפה ויזואלית רבת עוצמה. היצירות הללו מעידות על "טכנולוגיות של קשב" – היכולת להתרכז בעשייה החומרית ככלי לריפוי ולתיקון. במרחב הזה, המלאכה היא לא רק אמצעי לייצור אובייקט, אלא דרך של האמן לשהות בתוך הזמן, להאט את הקצב ולהציע למבקר מרחב של שקט בתוך המציאות הרועשת.
מעבר לתערוכות המוצגות, הביאנלה פועלת כמרחב חי של מחקר ודיון דרך ה"חממות האקדמיות". מוסדות מובילים כמו שנקר, אוניברסיטת חיפה והמסלול האקדמי המכללה למנהל משתתפים באירוע ומציגים פרויקטים המשלבים עיצוב, טכנולוגיה וחדשנות. החממות מאפשרות לקהל הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליכי החשיבה, ומדגישות את תפקידו של המעצב כחוקר וכמי שנושא באחריות כלפי הקהילה והסביבה.
הפרויקטים המוצגים בחממות, כמו "Craft X Tech" של אוניברסיטת חיפה או "בית גידול" של שנקר, בוחנים כיצד ניתן לרתום את הידע המסורתי לפתרון בעיות עכשוויות. השילוב של סטודנטים ומרצים בתוך המרחב המוזיאלי הופך את הביאנלה למוסד של ידע דינמי. בנוסף, שיתופי פעולה עם קולקטיבים כמו "HiWAT", הפועל למען נשים אפריקאיות מבקשות מקלט, או "איוטה", המקדמת שינוי חברתי דרך עיצוב, מראים כי האמנות ב-2026 אינה מסתגרת במגדל שן אלא מעורבת עמוקות במרקם החברתי.
הביאנלה מלווה גם בבלוג פעיל, פודקסטים וכנס בינלאומי שייערך ביוני 2026, המבקשים להעמיק את השיח סביב המושגים "מעשים וימים". החיבור בין הפיזי לדיגיטלי, בין האובייקט לבין הסיפור שמאחוריו, הוא חלק בלתי נפרד מהחזון של מנכ"ל מוז"א, גיל עומר, המבקש להפוך את המוזיאון למרחב ציבורי רלוונטי המטפח תרבות חיה. הביאנלה היא הוכחה לכך שגם ברגעים של שבר עמוק, היצירה היא הכוח שמאפשר לנו לזכור, לכאוב, לתקן ולהמשיך לחלום.
לסיום, הביקור בביאנלה משאיר רושם של תקווה זהירה. היצירות המוצגות – בין אם מדובר בפסל הילדה עם הכנפיים של ורד אהרונוביץ או במיצבים הדיגיטליים המורכבים – כולן מדברות באותה שפה של חוסן. במקום שבו ההיסטוריה מחלחלת אל תוך ההווה, צומחת תרבות ישראלית חדשה, כזו שאינה מתעלמת מהכאב אלא בוחרת להפוך אותו לחומר. "מעשים וימים" היא הזמנה להתבונן במציאות דרך העיניים של היוצרים, ולמצוא בתוך העמל והיצירה את המרחב שבו העבר והעתיד נפגשים כדי ליצור משמעות חדשה.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©