פברואר 21, 2026
תיאטרון גשר פתח את האירוע שכלל את הצגת הרפרטואר לשנה הבאה במחווה משמעותית: הורדת הלוט מהשלט לזכרו של יבגני אריה.
השנה גשר חוגגת שלושים וחמש שנים לקיומו, וזה לא רק ציון דרך כרונולוגי, אלא נקודת מבט היסטורית על מוסד ששינה את מפת התיאטרון בישראל. “זה מאוד מרגש אותנו. נורא חבל שהוא לא איתנו. אנחנו מנסים לשמור על הירושה”, אמרה לנה קריידלין, מנכ"לית גשר. הדברים נשמעו כהצהרה כהתחייבות מקצועית של תיאטרון ששומר על איכות בלתי מתפשרת גם לנוכח צוק העיתים.
המורשת הוזכרה גם דרך היצירות עצמן. לפחות ארבע מההפקות המזוהות עם אריה שבו ועלו בשיחה, בהן “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים”, “הדיבוק” ו“כפר”. הבחירה להזכיר דווקא אותן אינה מקרית: מדובר בעבודות שהעמידו סטנדרט של תיאטרון חזותי אינטנסיבי, פרשנות רדיקלית לקלאסיקה וטיפול בלתי מתפשר בטקסט.
אריה, שבחר לעזוב קריירה משגשגת ולהקים כאן בית אמנותי חדש, עיצב שפה בימתית ששילבה עומק פסיכולוגי, קומפוזיציה מוקפדת ועבודה פיזית תובענית עם השחקנים.
לנה קריינדלין הזכירה כי כבר בשנותיו הראשונות של התיאטרון עלו עיבודים לדוסטויבסקי, ובראשם “האידיוט”, וכי עולים חדשים למדו עברית במהירות כדי להופיע בה.
הסיפור הזה, כמעט מיתי, מדגיש את האתוס של גשר: תיאטרון שנולד מהגירה אך סירב להישאר בשוליים לשוניים או תרבותיים.
על הבמה אז והיום ניצבים יבגניה דודינה וסשה דמידוב, מעמודי התווך של התיאטרון, שייצגו את אותו מעבר חד בין תרבות מוצא לתרבות יעד תוך שמירה על רמת ביצוע גבוהה.
הרפרטואר החדש נחשף לאחר שנה מורכבת במיוחד. התיאטרון היה סגור ארבעה חודשים על רקע השיפוצים שערכה עיריית תל אביב. הנהלתו הודתה לעיריית תל אביב על התמיכה והדגישה כי מדובר בתקופה שאינה מובנת מאליה עבור מוסד תרבות. החזית הפיזית של הבניין צפויה לעבור שיפוץ במהלך השנה, מהלך שמסמן גם מבט קדימה.
במישור האמנותי נרשמה נוכחות בולטת בזירת הפרסים העירונית: חמש עשרה מועמדויות לפרס עיריית תל אביב לשלוש הצגות שונות, מהן שבע מועמדויות ל“נשמות”.
בקטגוריית פריצת השנה צוינו פולינה פחומוב על “קרום" וניקיטה גולדמן על “אמא קוראז’”. הנתונים הללו הם אינדיקציה למעמד מקצועי יציב גם בשנה של אי ודאות.
במקביל, סיפרה קריינדלין, התקיימה פעילות בינלאומית ענפה. בשנה שהוגדרה כבעייתית במיוחד הצליח התיאטרון להופיע בלונדון, וינה, ארצות הברית, גיאורגיה, הונגריה ואזרבייג׳ן.
בחלק מהמקומות נתקלו ההופעות בהפגנות ובהתנגדויות, אך לדבריה, האולמות היו מלאים והקהל קיבל את ההצגות בחום. “יש לנו הרבה תומכים בעולם והם יותר שקטים”, נאמר, משפט שמרמז על הפער בין רעש ציבורי לבין ביקוש בפועל.
בעתיד הקרוב תצא “ריצ’רד השלישי” לפריז ומשם לבודפשט, ו“להתעורר” צפויה להגיע בין היתר לברלין. בכך ממשיך גשר לקיים דיאלוג עם מרכזי תרבות אירופיים גם בתקופה של רגישות פוליטית מוגברת.
רועי חן, מחזאי ודרמטורג גשר, הדגיש כי חשיפת רפרטואר היא רגע שיא לאחר שנה של עבודה תכנונית. הרשימה שנפרשה מצביעה על קו ברור: שילוב בין קלאסיקה אירופית, עיבודים מקוריים ותגובות ישירות למציאות המקומית.
“בית ברנרדה אלבה” מאת פדריקו גרסיה לורקה יעלה בבימוי עידו קולטון ובהשתתפות אפרת צור בתפקיד ברנרדה.
קולטון, שכבר ביים בגשר את “מישהו לרוץ איתו”, תיאר את המחזה כמשל פוליטי על נעורים שמתבזבזים ועל מנגנון חברתי גברי שפועל גם בהיעדר גברים על הבמה. לורקה כתב את המחזה זמן קצר לפני הירצחו, וההקשר ההיסטורי מוסיף לו ממד של דיכוי ושליטה.
צור ציינה כי זו הפעם הראשונה שהיא מגלמת דמות שאינה קורבן מובהק אלא דמות כוחנית שיש בה גם סדקים וחולשה. השאלה שתעמוד במרכז ההפקה היא לא רק מהי אכזריות אלא מה מייצר אותה.
מחזמר חדש, “אחרית הימים”, בבימוי רוני ברודצקי ועם מוזיקה מאת נטע ויינר, מתואר כתגובה לא מתנחמדת למציאות. גיבוריו, יואל ונעמי, מתבשרים על מתקפה גרעינית צפויה. הפתרון המוצע, שמירת שבת קולקטיבית, יוצר עימות פנימי. ההבטחה היא למחזה מוזיקלי “סקסי, שונה וחדש”, אך מעבר לסופרלטיבים מדובר בניסיון לעבד חרדה קיומית לשפה בימתית פופולרית.
אחד השיאים הצפויים הוא עיבוד ל“האחים קרמזוב” מאת פיודור דוסטויבסקי בבימוי איתי טיראן, שביים בגשר את “ריצ’רד השלישי” ו“נשמות”. הרומן, העוסק במאבק בין אמונה לכפירה וביחסי אב ובנים אלימים, מתואר כרלוונטי במיוחד להקשר הישראלי. “אלוהים והשטן נאבקים בתוך נפש האדם”, והניסיון לברוח מן האב אך הופך למטפורה חברתית.
“בלאדי מרי”, מחזה שכתב וביים דימיטרי קרימוב על פי “מרי סטיוארט”, נוצר במיוחד עבור גשר. עבור דודינה מדובר בסגירת מעגל עם מורהּ. העבודה עם קרימוב, שהוגדר כעולם אחר, מסמנת פתיחות אסתטית נוספת. ההפקה כבר נמצאת בחזרות מתקדמות.
“הנעול” מאת ובבימוי אריאל ברונז מוגדר כמחזמר דוקומנטרי הנובע מאקטיביזם אישי למען ניצולי שואה. ברונז תיאר פעולה שבה נעל את צווארו במחאה על סירוב לסיוע לאביו, אחד מ־111,600 ניצולי שואה החיים בישראל. המחזמר מבקש להפוך מחאה פרטית לשפה אמנותית ולשאול מדוע סוגיית הניצולים נדחקת לשוליים.
לצד אלה יעלו עיבוד מקורי ל“פדרה” מאת אבדוטיה דוניה סמירנובה, העוסק בטאבו של אהבת אם חורגת לבן חורג; פרויקט בהשראת “השידוכים” של ניקולאי גוגול בעיבודה של נטע רוט, המעתיק את סוגיית השידוכים אל עידן הריאליטי; וכן “ביקור הגברת” בעיבוד רועי חן ליצירתו של פרידריך דירנמאט, סיפור על נקמה, כסף וטראומת ילדות.
קלאסיקה מתחדשת ושיתופי פעולה מוזיקליים.
הרפרטואר ממשיך אל 2027 עם “הדוד וניה” מאת אנטון צ'כוב בכיכובו של אנטולי וייסמן. צ’כוב הוצג כרופא שהבין את מהות האדם וכמשורר בימתי, והחזרה אליו הוגדרה כברכה. אלכסנדר מולצ’ניקוב, שביים בגשר את “החטא ועונשו”, יביים.
נועם פרנק, שהחל את דרכו בגשר בגיל תשע וביים כאן את “התנצלויות”, יביים את “חלום ליל קיץ” במתכונת שוטטותית שבה הקהל נע בין חללים בגלריה ומחוץ לאולם. מדובר במהלך שמבקש לפרק את יחסי הבמה והאולם הקלאסיים.
שיתוף פעולה נוסף יתקיים עם הסימפונית ראשון לציון ב“נישואי פיגארו”, בבימוי אמיר י. וולף, שילוב בין שחקנים לזמרי אופרה. המפגש בין תיאטרון רפרטוארי לאופרה מסמן מגמה של היברידיות אמנותית.
בסיום האירוע הזכירו גם את “מישהו לרוץ איתו” והוזמן ניר כנען להעלות זיכרון מן ההפקה. בכך נסגר המעגל בין עבר להווה: מוסד שמביט לאחור בגאווה אך מבקש להמשיך לחדש. גשר מציג רפרטואר רחב, עתיר סיכונים ותובעני אינטלקטואלית. בשנה שבה המציאות עצמה נדמית תיאטרלית עד כאב, הוא בוחר להגיב לה לא בריכוך אלא בהעמקה.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©