הזדמנות שנייה בקולנוע

על Ghostlight, שתורגם בארץ ל'הזדמנות שנייה'. השם המקורי מתאים לסרט, כמובן, הרבה יותר. גוסטלייט מתייחס לאורה של רוח רפאים, שרודפת את בני המשפחה שנלווה בסרט, ובמשמעותה השנייה היא מתייחסת לאור שנותר דולק בתיאטרון אחרי כיבוי אורות, מין סמל להמשכיות או, אם תרצו, כדי למנוע תאונות על הבמה. מי שיצפה בסרט, יבין היטב מדוע השם המקורי מתאים יותר מהשם 'הזדמנות שנייה'. זהו סרט אמריקני שנעשה מהר מאוד ובתקציב קטנטן, ומייד כשיצא הוגש לפסטיבל סנדנס לסרטים עצמאיים.

הסרט הזה הוא מסוג הסרטים הקטנים, האיטיים, שמגיעים אל הצופה בלי רעש גדול, או כוכבים הוליוודיים מוכרים, ובכל זאת מצליחים לגעת עמוק יותר מכל שובר קופות. הסרט הזה הוא דרמת אינדי (סרט עצמאי, שנעשה בתקציב מזערי) עדינה של קלי אוסוליבן ואלכס תומפסון. הוא מתנהל בצניעות, בקצב איטי ולעיתים כמעט מהוסס, אך דווקא מתוך המינוריות הזו מתפרץ רגש עצום וחם.

העלילה מתמקדת בדן, פועל כבישים שבעברו טראומה משפחתית קשה. אנחנו לא יודעים, עד הסוף כמעט, מהי הטראומה הזאת. לאט לאט אנו מגלים שהמשפחה הזאת, שבה הבת מסולקת מהלימודים על תקיפתה של מורה, והאב מתפרץ באלימות מידי פעם, עברה אירוע קשה.

חייו של דן, האב, הולכים מדחי אל דחי, גם ביחסיו עם בתו ועם אשתו, עד שמפגש מקרי מוביל אותו להצטרף לקבוצת תיאטרון קהילתי. שם, מול במה קטנה ואנשים זרים שמוכנים לתת לו חיבוק בלתי מותנה, מתאפשר לו לגעת מחדש בכאב, להתמודד עם האובדן, ובעיקר, למצוא שביל דקיק של חיבור אל בתו ואחר כך גם אל אשתו.

מה שמייחד את הסרט הוא לא רק הסיפור אלא גם דרך העשייה. קית’ קופפר, מגלם את דן, טב המשפחה. לצדו משחקות אשתו במציאות, טארה מאלן, ובתם, קתרין מאלן קופפר. הבחירה הזו יוצרת אותנטיות נדירה: מבטים קטנים, שתיקות, אפילו מריבות יומיומיות – כולם נראים אמיתיים לחלוטין, כאילו המצלמה התגנבה לחייהם הפרטיים.

הבימוי של או'סליבן ותומפסון לוכד את הרגעים הפשוטים והיומיומיים – ארוחת ערב שקטה, שיחה קצרה ברכב, חזרה בתיאטרון – ומצליח להטעין אותם במשמעות כבדה. זהו קולנוע שמאמין בכוחן של מחוות קטנות, של מילה שלא נאמרת, של צחוק פתאומי שמגיע דווקא כשעצב חונק את הגרון.

כמובן, זה לא סרט לכל אחד. הקצב האיטי עלול להרתיע מי שמחפש עלילה דרמטית או מתח בולט. חלק מהצופים עלולים לחוש שהסרט 'נמרח', אבל מי שמוכן להאט יחד עם הדמויות, לתת מקום לשתיקה ולשבריריות, יגלה סרט שמתגמל ברמות רגשיות עמוקות במיוחד.

אחת הנקודות המפתיעות היא השימוש בהומור. למרות שמדובר בדרמה על אובדן, הסרט יודע לשלב קריצות מצחיקות ומצבים קומיים קטנים, לעיתים מתוך אבסורד, לעיתים מתוך הדינמיקה המשפחתית. מצבים שמאפשרים לנשום בין הדמעות. זה לא הומור שמבקש להקל ראש שממחיש עד כמה החיים עצמם תמיד מורכבים מתערובת של כאב וצחוק.

החוויה הכוללת של הסרט מזכירה סרטים כמו 'Manchester by the Sea', אך עם עדינות אינטימית עוד יותר. יש כאן, לצד ההתפרצויות של האב דן והבת דייזי, הרבה רגעים קטנים שמצטברים ומביאים לחמלה והזדהות.

במובן מסוים, זהו סרט על כוחו של התיאטרון. לא התיאטרון הגדול, זה שמציב כוכבים על במות נוצצות, אלא התיאטרון הקהילתי הפשוט, החובבני, שמאפשר לאנשים מהשורה למצוא שפה משותפת ולעבד את חייהם מחדש. זהו מחווה לאמנות כמרחב של ריפוי, של חיבור ושל חיפוש משמעות.

בסופו של דבר, זהו סרט על משפחה – על איך שבר עלול לפרק אותה, ואיך אמנות, אמפתיה ונכונות להקשיב מסוגלות לאחות את הקרעים. הסרט הזה לא מציע פתרונות קסם ולא מבקש מהקהל לצאת עם חיוך רחב. הוא מבקש משהו אחר: לשבת עם הכאב, לתת לו מקום, ולהאמין שאפשר – לאט ובזהירות – למצוא דרכו אור חדש.

בשורה התחתונה:  זוהי דרמת אינדי רגישה ונוגעת, המשלבת אותנטיות משפחתית עם קולנוע פיוטי ומדויק. זה לא סרט לכל אחד, אבל עבור מי שמוכן להאט ולתת לעצמו לשקוע לתוך הסיפור, זוהי חוויה קולנועית כנה, מטלטלת ומרפאת.

שחקנים: קית' קופפר  דולי דה ליאון  קתרין מאלן קופפר  טארה מאלן

במאים: קלי או'סאליבן  אלכס תומפסון