העבודה בקולנוע

בעבודה: כמה חופש יש לאדם לבחור את גורלו?

במרכזו של הסרט "העבודה" נמצא פול, צלם מצליח שנמצא בשיא הקריירה שלו, בעל משפחה ודירה נאה, שמחליט לעזוב את המקצוע ולהקדיש את חייו לכתיבה. הבחירה הזאת אינה נובעת מפיטורים, משבר כלכלי או כורח חיצוני. הוא פשוט רוצה להיות סופר.

אלא שהבחירה החופשית הזאת מובילה אותו במהירות אל חוסר חופש מסוג אחר. הוא מאבד את הביטחון הכלכלי, מתרחק ממשפחתו ונאלץ להתפרנס מעבודות מזדמנות. את העבודות הוא מוצא באמצעות אפליקציה, בתוך עולם שבו האלגוריתם קובע למעשה כמה שווה שעה מחייו.

מכאן הסרט הולך ומתרחב. זה כבר אינו רק סיפור על אדם שהחליט להחליף קריירה. זהו סרט על עבודה, עוני, אמנות, חירות ועל השאלה הפילוסופית הגדולה שמרחפת מעל כולנו: עד כמה אנחנו באמת בוחרים את חיינו?

לא בעל מפעל מנצל, אלא האלגוריתם

אחד הדברים המעניינים ב„בעבודה” הוא האופן שבו הוא מתאר את עולם העבודה המודרני. פול אינו פוגש מעסיק מרושע שיושב מולו ומחליט לנצל אותו. אין אפילו מעסיק במובן המסורתי. יש אפליקציה.

לכאורה זהו עולם חופשי. העובד בוחר איזו עבודה לקבל, הלקוח בוחר את מי להעסיק, והמחיר נקבע על ידי ביקוש והיצע. אלא שבפועל מתקבלת מערכת שמייצרת עוני באמצעות מנגנונים כמעט בלתי נראים.

פול מנסה לתמחר עבודת כיסוח דשא ב־20 אירו. זה נראה לו מחיר סביר עבור העבודה והמאמץ. אבל כדי להשיג את העבודה הוא נאלץ לרדת ל־18 אירו, וגם אז הוא מקבל דירוג נמוך. כך נוצרת מערכת שבה העובד לא רק מתחרה על עצם העבודה, אלא נדרש כל הזמן להוזיל את עצמו.

וזה אולי אחד הרעיונות החריפים ביותר בסרט. בעבר היה אפשר להפנות אצבע אל המעסיק החמדן. כיום אפשר להיות מנוצל גם בלי שמישהו יעמוד מולך ויחליט לנצל אותך. האלגוריתם עושה זאת במקומו.

המערכת אפילו משכנעת אותך שאתה חופשי. אתה יכול לסרב. אתה יכול לבחור. אבל אם סירבת לעבודה אחת, אולי לא תקבל את הבאה. ואם המחיר נמוך מדי, מישהו אחר יסכים לקבל אותו. כך הופך חוק הביקוש וההיצע למנגנון שמפעיל לחץ תמידי כלפי מטה.

העבודות הפיזיות קשות, לעיתים מפרכות, והתמורה להן מסתכמת בכמה אירו בודדים לשעה. העובד הוא עצמאי לכאורה, אבל במציאות הוא תלוי במערכת שאין לו שליטה עליה. אבל פול בחר להגיע לשם. וזה מה שמונע מהסרט להיות עוד סרט חברתי על ניצול עובדים.

פול אינו אדם שנולד לתוך עוני. הוא לא גדל בעולם שבו האפשרויות שלו היו מצומצמות מלכתחילה. הוא היה צלם מצליח, היה לו מקצוע, הייתה לו משפחה והייתה לו דירה. היו לו אפשרויות שאנשים רבים שנולדו לעוני אינם מקבלים לעולם. ואז הוא בחר.

הוא בחר לעזוב את הצילום ולהפוך לסופר, אף על פי שהבחירה הזאת מסכנת את הביטחון שלו ושל משפחתו. ככל שהסרט מתקדם, אנחנו רואים שוב ושוב שהיו לו אפשרויות אחרות. הוא יכול היה להמשיך לצלם. הוא יכול היה לחפש עבודה מסודרת. הוא יכול היה לשלב עבודה מסודרת עם כתיבה. אבל הוא אינו עושה זאת.

לכן העוני שלו מעורר שאלה שונה לחלוטין מזו שאנחנו שואלים על אדם שנולד לתוכו.
רוב האנשים העניים לא בוחרים בעוני. במקרים רבים העוני עובר מדור לדור. מי שנולד למשפחה ענייה עשוי לקבל השכלה פחות טובה, להיחשף מגיל צעיר למגבלות של סביבתו, לא להכיר את הקודים שמאפשרים להתקדם ולא להחזיק ברשת קשרים שתאפשר לו להיחלץ מהמצב. גם כשהוא רוצה לצאת, הדרך החוצה אינה פשוטה.
פול נמצא בצד השני של המשוואה. הוא בוחר בעוני.
וזה הופך אותו לדמות מורכבת מאוד.

הבחירה שהופכת לגורל

בהתחלה פול בוחר בחיים האלה כדי להיות חופשי. הוא מוותר על הביטחון כדי לכתוב. אבל בהדרגה קורה דבר מעניין יותר. החיים שבחר בהם מתחילים להפוך לזהות שלו.

הוא לומד כיצד להשיג עבודות, כיצד לתמחר את עצמו, כיצד להתמודד עם הדירוגים וכיצד לשרוד. מה שהיה אמור להיות אמצעי זמני עד שיצליח כסופר הופך לאורח חיים.
לקראת הסוף, כשהכתיבה סוף סוף מניבה את הספר הגדול שהוא רצה לכתוב, נדמה שהסיפור עומד להגיע לסיום אופטימי. החלום מתגשם. אבל גם כאן דונזלי אינה מעניקה לנו נחמה פשוטה.
פול כבר אינו אותו אדם שיצא לדרך.

הוא כבר התרגל לעוני, לעבודה המזדמנת ולחיים מחוץ למערכת. במידה מסוימת הוא אפילו אינו רוצה באמת לחזור לחיים הקודמים. הבחירה הראשונית שלו הפכה להרגל, וההרגל הפך לזהות.

וכאן נמצא הפרדוקס הגדול של הסרט: אדם שהיה חופשי מספיק כדי לבחור בעוני הופך בהדרגה לאדם שמתקשה לבחור משהו אחר.

בסטיאן בויון מחזיק את הסרט מבפנים

בסטיאן בויון הוא בחירה מצוינת לתפקיד פול. הוא אינו משחק אותו כגיבור רומנטי שהקריב הכול למען האמנות, וגם לא כקורבן שמבקש מאיתנו לרחם עליו.

הוא פשוט אדם שהחליט החלטה גדולה ומשלם עליה.
המשחק המאופק שלו מאפשר לסרט להשאיר את השיפוט אצל הצופה. אפשר להבין את פול, ואפשר לכעוס עליו. אפשר להעריך את האומץ שלו, ואפשר לחשוב שהוא אנוכי. במיוחד כאשר הבחירות שלו משפיעות גם על משפחתו.
וירז'יני לדווין מגלמת את אליס, העורכת שלו, אנדרה מרקון את אביו, ולרי דונזלי עצמה את אשתו לשעבר.

בימוי מאופק, צילום שאינו מייפה את העוני

הבימוי של דונזלי הוא אחת הסיבות לכך שהסרט אינו הופך למסה חברתית מצולמת. היא אינה מדגישה את הרעיונות באמצעות נאומים גדולים או סצנות דרמטיות מוגזמות. היא נותנת להם לצמוח מתוך היומיום.

אנחנו נמצאים עם פול כשהוא נוסע לעבודה, מחכה, עובד, מקבל תשלום, מתמודד עם לקוחות וכותב. החזרתיות הזאת חשובה. היא מאפשרת לנו לחוש כיצד מערכת העבודה החדשה מצמצמת את האדם לסדרה של משימות קטנות, תשלומים ודירוגים.

הצילום של אירינה לובצ'נסקי משתלב היטב בגישה הזאת. המצלמה קרובה לפול, אבל אינה הופכת את חייו לאסתטיקה של סבל. העוני אינו מצולם כמשהו יפה. המרחבים שבהם הוא חי ועובד נעשים פשוטים וצפופים יותר ככל שמצבו מידרדר, אבל הצילום ממשיך להעניק לו נוכחות וכבוד.
זה צילום שמתבונן.

התחושה היא שאנחנו לא צופים בייצוג של אדם עני, אלא באדם שחי את חייו. ההבדל הזה משמעותי מאוד, משום שהוא מאפשר לסרט להימנע מפטרונות כלפי הדמות שלו.

האופטימיות שבסוף והאירוניה שמאחוריה

בסופו של דבר פול מצליח לכתוב את הספר הגדול שלו. במובן מסוים, הוא השיג בדיוק את מה שרצה.
אבל דווקא אז מתחדדת השאלה שהסרט השאיר פתוחה מההתחלה. האם ההצלחה מוכיחה שהוא צדק? האם העובדה שהצליח לכתוב את הספר מצדיקה את המחיר ששילם? ואולי אין בכלל דרך למדוד בחירה כזאת במונחים של הצלחה וכישלון?

פול הוא אדם שהיה לו מה להפסיד, ולכן יכול היה להרשות לעצמו לבחור בעוני. הוא ידע איך נראים החיים בצד השני. לעומתו, אדם שנולד לעוני לא בהכרח בוחר בו ואינו יכול בהכרח לצאת ממנו רק מפני שיחליט לעשות זאת.
כך הופכת הדמות של פול כמעט לניסוי פילוסופי.

אם אדם שיש לו אפשרויות בוחר להיות עני, האם העוני שלו הוא עדיין עוני שנכפה עליו? ואם אדם שאין לו אפשרויות נשאר עני, האם אפשר בכלל לומר שהוא בחר בגורלו?

"בעבודה” אינו מספק תשובה, ובצדק. הוא מעדיף להשאיר אותנו עם הסתירה.

זהו סרט על אדם שרוצה להיות חופשי ומגלה שהחופש שלו הוא גם פריבילגיה. סרט על עולם עבודה שבו האלגוריתם מחליף את המעסיק, שבו התחרות גורמת לעובד לתמחר את עצמו כלפי מטה, ושבו אפשר להרגיש עצמאי דווקא כאשר השליטה על חייך נמצאת במקום אחר.

בעיקר זהו סרט ששואל שאלה לא נוחה במיוחד: אם הבחירה היא זכות של מי שיש לו אפשרויות, מה נשאר ממנה עבור מי שמעולם לא קיבל אפשרות אמיתית לבחור?

שם מקורי: À pied d'œuvre
צרפת, 2025
בימוי: ולרי דונזלי
תסריט: ולרי דונזלי, ז'יל מרשאן
על פי הרומן האוטוביוגרפי מאת פרנק קורטס
צילום: אירינה לובצ'נסקי
עריכה: פולין גייאר
מוזיקה: ז'אן מישל ברנאר
עיצוב אמנותי: עמנואל דה שוביני
תלבושות: נטלי ראול

שחקנים: בסטיאן בויון, וירז'יני לדווין, אנדרה מרקון, ולרי דונזלי, מארי ריבייר, אדריאן בארזונה

משך: 92 דקות
פרס התסריט, פסטיבל ונציה 2025.