ינואר 1, 2026
"השחף" מאת אנטון צ'כוב מתרחש באחוזה כפרית על שפת אגם. הוא מפגיש חבורה של אמנים, אינטלקטואלים ואוהבים אשר לכודים ברשת של תשוקות, קנאה וצורך בהכרה.
במרכז העלילה עומד קונסטנטין טרפלב, קוסטיה, מחזאי צעיר השואף לשפה תיאטרונית חדשה ולפריצת דרך אמנותית, אל מול אמו הדומיננטית, ארקדינה, שחקנית מצליחה ומפורסמת שהוא מייחל להשביע את רצונה אבל תמיד מרגיש ככשלון מולה.
קוסטיה מאוהב בנינה, נערה צעירה החולמת להיות שחקנית. הוא מעלה עבורה מחזה ניסיוני, אך ההצגה נכשלת לנוכח זלזול אמו ונוכחותו הכריזמטית של טריגורין, סופר ידוע ובן זוגה האינטרסנטי של ארקדינה. נינה נשבית בקסמו של טריגורין, נוטשת את קוסטיה ויוצאת בעקבות האהבה הגדולה וחלום התיאטרון, מסע שיתברר ככואב ומאכזב.
לאורך המחזה נפרשים עוד יחסים של אהבה שאינה נענית: מאשה המאוהבת בקוסטיה, מדבדנקו המאוהב במאשה וסורין המתבונן מן הצד. ה"שחף", הציפור שקונסטנטין יורה בה ומגיש לנינה, הופך לסמל של תמימות מרוסקת, של חלום שנקטע ושל קורבן האמנות והאהבה.
אנטון צ'כוב נחשב לאחד המחזאים והסופרים החשובים בתולדות הדרמה המודרנית. יצירתו מתאפיינת בריאליזם עדין, בהומור מריר ובמבט חומל אך בלתי מתפשר על חולשות האדם, ובשימוש נרחב במה שהיה אז חדשני ופורץ דרך, הסבטקסט. צ'כוב חתר תחת הדרמה המלודרמטית והציב במרכזה את היומיומי, את השתיקות, את מה שלא נאמר. "השחף", לצד "הדוד וניה", "שלוש אחיות" ו"גן הדובדבנים", היה לאבן יסוד בהתפתחות התיאטרון המודרני והשפיע עמוקות על שפת המשחק והבימוי במאה ה־20. ההצגה שעלתה בסנט פטרסבורג לראשונה, הייתה כישלון צורב. צ'כוב נמלט מהתיאטרון לפני תומה, והסתגר בביתו. לאחר מכן, כשהפכה להצלחה, סרב להאמין בכך. לזמן מה, האמין שהוא מחזאי כושל שאין ערך לעבודתו. בכך המציאות מחקה את האמנות, שכן אחד מנושאי "השחף" הוא בדיוק זה. בשלב הבא, סטניסלבסקי ביים את ההצגה לפי שיטתו המפורסמת, ואף שיחק בה את תפקידו של טריגורין. בארצות הברית זכה "השחף" לתהילה כאשר הועלה על ידי טנסי וויליאמס בעיבוד מחודש.
מאז קום המדינה הועלה "השחף" פעמים רבות מאוד על במות ישראל, בתיאטראות הרפרטואריים והאלטרנטיביים כאחד. כל דור של יוצרים מצא במחזה הד לשאלות זמנו: יחסי הורים וילדים, מרכז ופריפריה תרבותית, המתח בין מסורת לחידוש והמחיר האישי של העשייה האמנותית. במאים ושחקנים ישראלים שבו אליו כאל טקסט פתוח, כזה שמאפשר פרשנויות סגנוניות ואידאולוגיות מגוונות. השחף האחרון בו צפיתי היה על במת תיאטרון גשר, בהפקה עשירה מאוד. כמובן שעל במת פרינג' יש צורך בהתאמות שהן דלות יותר בתקציבים אבל עשירות לא פחות בחזון. גם בהצגה הזאת, חלק מהדמויות במחזה המלא נעלם, והמחזה מהודק סביב הדמויות העיקריות.
עודד קוטלר, מעבד ובמאי ההצגה, הוא מן הדמויות המכוננות של התיאטרון הישראלי. מאז שנות השישים פעל כשחקן, במאי ומנהל אמנותי, והיה שותף מרכזי בעיצוב שפת הבמה המקומית. קוטלר נמנה עם מייסדי תיאטרון חיפה, כיהן כמנהלו האמנותי והוביל קו תיאטרוני ששילב מחויבות חברתית, חיפוש אמנותי ונכונות להתעמת עם המציאות הישראלית.
כשחקן ובמאי הרבה קוטלר לעסוק בדמויות של שוליים, באנשים הנמצאים במאבק עם הזמן, עם החברה ועם עצמם. בעבודותיו ניכר עניין מתמשך בשאלת מקומו של האמן, ביחסי כוח בין דורות ובפער שבין אידיאלים צעירים לבין פיכחון מאוחר. חזרתו של קוטלר לצ'כוב, ובפרט ל"השחף", אינה מקרית: זהו מחזה העוסק בדיוק במתח הזה, בין תשוקה ליצירה לבין תחושת החמצה, בין קול חדש לממסד מבוסס. ההצגה האחרונה שראיתי בבימויו וכתבתי עליה כאן היא "חשמלית ושמה תשוקה" חשמלית ושמה תשוקה, צוותא – בילוי נעים. בין השאר, היה המורה הראשון שלי למחזאות.
לדבריו של עודד קוטלר, הדחף ליצור גרסה מעובדת לאחד מנכסי צאן הברזל של המחזאות המודרנית נבע מתוך ההכרה שאין זה אירוע נפוץ שתיאטרון בוחר להעלות יצירה קלאסית נערצת, מעמודי התווך של התיאטרון הרפרטוארי, דווקא בימי מלחמה לאומית קשה וארוכה. קוטלר מדבר על המלחמה כעל עובדה קיימת, נוכחת, כזו שאי אפשר, ואולי אסור להתעלם ממנה.
הוא מצביע על מה שהוא מכנה "הבריחה הרפרטוארית": נטייה מובנת של מוסדות תרבות להיאחז בבטוח ובמוכר בתקופות משבר, במיוחד לנוכח היעדר תמיכה מספקת מצד המדינה באמנות ובתרבות. המלחמה, שבאה בעקבות מעשה טבח אכזרי והובילה לאלימות בקנה מידה חסר תקדים, יצרה מציאות שבה שאלת תפקידו של התיאטרון נעשית חריפה ודחופה מאי פעם.
קוטלר מודה כי העלאת "השחף" הייתה חלום ישן שלו, חלום שלא העז לממש במשך שנים, ואולי דווקא בגיל מאוחר, ובימים של חורבן וטראומה מתמשכת נוצרה ההזדמנות להגשים אותו. זהו מחזה העוסק גם בחיי התיאטרון בחברה שוקעת, ועל כן, בעיניו, הוא מהדהד בעוצמה מיוחדת למציאות הישראלית העכשווית.
"שאלתי את עצמי", אומר קוטלר, "איך אפשר בימים כאלה להמשיך להתנהל כאילו הכול רגיל ונורמלי, ואיך ייתכן שהטראומה הגדולה שאנחנו עוברים תישאר שמוטה בצד, ללא ביטוי בחיי התיאטרון". מכאן עולה גם השאלה האתית והאמנותית: האם מותר לשנות יצירה קלאסית גדולה? תשובתו חד־משמעית כן. כך נהגו יוצרים גדולים לאורך ההיסטוריה, כולל קלאסיקונים מובהקים.
בהתאם לכך, ההצגה נפתחת כאשר השחקנים עולים לבמה במדי חיילים, דימוי שאינו קיים בטקסט המקורי של צ'כוב אך מסמן באופן ברור את המלחמה כציר פרשני מרכזי. ההתייחסות למלחמה מלווה את ההצגה כולה ומשתלבת עם הנושאים הבסיסיים של "השחף": אמנות, החמצה, תשוקה והמאבק בין דורות.
המשחק מצוין והוא אחד מציריה המרכזיים של ההפקה. זהו משחק רגיש, מלהיב וקשוב, כזה שאינו מבקש להרשים, אלא נבנה מתוך הקשבה הדדית ומתוך אמון מלא בטקסט ובשתיקותיו.
אביגיל אריאלי מגלמת את ארקדינה לא כדיווה חד־ממדית אלא כאישה פגיעה, נאחזת בכוחה ובמעמדה כדרך הישרדות. משחקה נע בין אירוניה חדה לפחד עמוק מהזדקנות ומהיעלמות. טליה לין־רון מצויינת בתפקיד נינה ומצליחה לגלם את המעבר מתמימות זוהרת לאשליה סדוקה, מבלי לוותר על גרעין פנימי של תשוקה ואמונה באמנות.
יעל מסנר מעניקה למאשה עומק רגשי מאופק וכואב, אהבה שאינה נענית אך מסרבת לגווע. ערן בוהם, בתפקיד סורן, הדוד הנכה, מביא לבמה נוכחות אנושית מאופקת ומדויקת, כזו שמגלמת השלמה מרירה עם חיים של החמצה אך גם מצליח להכניס קלילות והומור. ניר שטראוס עצמו משחק היטב את קוסטיה המתענה והסובל, הן מהעדר אהבה מצד אמו והן מאכזבתו מהתאהבותה של נינה בטריגורין, ושאר השחקנים משלימים אנסמבל רגיש, מדויק ומעורר התרגשות, בדיוק כפי ש"השחף" צריך להיות.
הדבר מודגש במיוחד לאור העובדה ש"השחף" הוא בין השאר מחזה על תיאטרון: על אמנות המשחק, על יחסי במאי־שחקן, על מאבק בין תפיסות אסתטיות ועל המחיר הרגשי שגובה העשייה האמנותית. בהפקה זו התיאטרון מדבר על עצמו מתוך עצמו. השחקנים אינם רק מגלמים דמויות, הם חושפים את הפגיעוּת של עצם העמידה על במה, של הרצון שיראו, שיאשרו, שיאהבו.
ב"השחף" ניכר פער מהותי בין דמויות הנשים לדמויות הגברים, פער שאינו רק מגדרי אלא תודעתי ורגשי. נדמה כי הנשים הן השולטות בעולם הפנימי של המחזה: הן מודעות לרגשותיהן, מבטאות תשוקה, כעס, אכזבה ותקווה, ואינן מסתפקות במה שנגזר עליהן. לעומתן, דמויות הגברים מצטיירות כחלשות יותר, מנוהלות, פשרניות או שבורות לב.
ארקדינה, ביוהרתה המעושה, נאחזת בכוחה ובמעמדה כדי להדוף את חרדת הזמן. מאשה, בעסקנותה ובישירותה, מדברת בגלוי את אהבתה הבלתי אפשרית, ונינה, באקטיביות ובאמונה העיקשת שלה באמנות ובאהבה, מסרבת לוותר גם כשהמציאות מתנפצת בפניה והיא מגיעה עד לשגעון. שלושתן מגלות את אשר הן חשות, גם במחיר כאב וחשיפה.
מולן ניצבים הגברים, קוסטיה, טריגורין וסורין, כדמויות של החמצה. סורין, דודו של קוסטיה, מתוודה שכל אשר רצה בחייו נכשל, וכי הדבר היחיד שבו הצליח, הקריירה המשפטית, מעולם לא עניין אותו באמת. הוא אגב הדמות היחידה שהיא רווקה, והוא היחיד שמתעניין באמת באחרים. כל השאר עסוקים רק בעצמם. ערן בוהם מיטיב לשחק את הדוד שצופה על כולם ומעודד את כל האחרים.
קוסטיה עצמו הוא גיבור רגיש ושבור, שאינו מצליח לעמוד בעוצמת הווידוי האחרון של נינה. וטריגורין, אולי החזק מבין הגברים, אוהב בעיקר את עצמו ונע בעולם מתוך נוחות והרגל.
כך הולכות הדמויות מהחמצה להחמצה, וכאשר נדמה שהן משלימות עם גורלן, מתרחשת התפרצות געשית: נינה מתפוצצת באהבתה לטריגורין, וקוסטיה, לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים כביכול להתאבד, מבצע את המעשה הסופי.
הסיום יפהפה, גם ויזואלית וגם רגשית. השחקנים עומדים כשפניהם מופנות כביכול אל האגם וגבם אל הקהל, דימוי של התבוננות אל האינסוף, אל מה שלא יושג עוד, ואל חיים שנמשכים גם אחרי הקריסה. כמו חיינו פה, בכאן ועכשיו של מדינת ישראל.
אל היופי הזה מצטרפת עבודת התפאורה והתלבושות שהן חלק בלתי נפרד מהעולם הדרמטי של ההצגה. התפאורה עדינה ויפהפייה, יוצרת מרחב פיוטי שאינו ריאליסטי במלואו אך טעון בתחושת זמן, זיכרון וגעגוע. התלבושות מוקפדות ומדויקות, ובמיוחד בולטות תלבושותיה של ארקדינה. בגדים מרהיבים ביופיים, עשירים ונוכחים, כיאה לשחקנית אצילה הנאחזת בהדר חיצוני ובזוהר של עבר מפואר. הבגדים נעשים מעין שריון אסתטי, ניסיון נואש להגן על יופי שהתעמעם ועל מעמד שמאיים להישמט.
למרות הסוף הטראגי, קוטלר מביא את "השחף" בגרסה קצת קלילה יותר. זוהי הצגה קלאסית עם נגיעות עכשוויות ומודרניות, שבה הקלילות וההומור של ערן בוהם בתפקיד סורין, אל מול הכובד הצ'כובי בו מתנהלות הדמויות האחרות, משרים אווירה שמאזנת את הדרמה הרגשית ומכניסה אוויר להצגה.
יש לציין שאת ההצגה יזם והפיק, לצד השתתפותו בה כשחקן, ניר שטראוס, שניתן בהחלט לכנותו 'יזם תיאטרון'. הוא סוג של חולם אשר מגשים את חלומותיו ביד חזקה.
השילוב של המשחק, הבימוי המהודק והפרשנות האקטואלית לצד האסתטיקה של התפאורה והתלבושות, הופכים את השחף הזה למרתק.
עיבוד ובימוי: עודד קוטלר
נוסח עברי: דורי פרנס
יוזמה והפקה: ניר שטראוס
עיצוב חלל ותלבושות: דניאלה מור
עיצוב וייצור תפאורה: יחיאל אורגל
מוזיקה: איתי דורי
פסקול: ערן צור
בהשתתפות: אביגיל אריאלי, ערן בוהם, עמרי בן עמי, דניאל זהבי, אייל זוסמן, יעל מסנר, טליה לין רון, ניר שטראוס
צילום: אביבה רוזן
לפרטים ומועדים נוספים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©