מרץ 3, 2026
הקולנוע הסיני העכשווי נוטה לעיתים קרובות אל הראוותנות הוויזואלית, אך סרטו של קאי שאנגג’ון, "השמש זורחת על כולם", בוחר בנתיב הפוך בתכלית.
היצירה הזו, שקטפה את פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה 2025, היא הזמנה לצלילה אל תוך עולם של אשמה, חוב מוסרי ושתיקות ארוכות. למרות שמדובר בתרבות שונה בתכלית משלנו, ועל אף שהשפה והמנהגים מרגישים לעיתים רחוקים, הסרט מצליח לגעת בנקודה אוניברסלית וכואבת: המקום שבו המצפון האנושי פוגש את המציאות האכזרית.
במרכז העלילה עומדת דילמה מוסרית קיומית המהדהדת לאורך כל 131 דקות הסרט. הגיבורה, מיי-יון (בביצועה המהפנט של שין ז’יליי), נושאת על גבה סוד המכלה אותה מבפנים. שנים קודם לכן, אהוב נעוריה באושו לקח על עצמו את האשמה על פשע שהיא ביצעה, והקריב את חירותו למען עתידה. כעת, כשהוא חוזר לחייה שבור וחולה, השאלה המרכזית אינה רק "מה קרה?", אלא "מה אני חייבת לו?".
הסרט בוחן את הגבולות הדקים של המוסר: עד כמה אדם שלקח על עצמו את חטאינו ומכפר עליהם זכאי להקרבת חיינו בתמורה? עד כמה אנו קשורים בעבותות לאלו שהצילו אותנו מעצמנו?
שאנגג’ון לא ממהר לספק תשובות. הוא מניח לצופה להתחבט בשאלות הללו, תוך שהוא מציג מערכת יחסים שהיא פחות סיפור אהבה ויותר חוזה דמים בלתי כתוב שקשה להתיר.
דמותה של מיי-יון היא לב ליבה של היצירה, והיא דמות מורכבת להפליא. היא קשה להבנה, אך באופן פרדוקסלי, קל מאוד להזדהות איתה. היא נעה במרחב שבין היותה אשמה לבין היותה קורבן, שומרת על סודותיה באדיקות ובו בזמן חושפת את עצמה ואת פגיעותה.
היא לכודה בין שני גברים המייצגים שני סוגים של מאסר: האחד הוא הגבר שהיא אוהבת, אך הוא נשוי ואב לילדה דורשנית, קשר ללא עתיד המציע רק נחמה חלקית. השני הוא באושו, האיש שהיא אינה אוהבת עוד, אך היא קשורה אליו במחויבות מוסרית כבדה מנשוא.
מיי-יון היא גיבורה ללא מוצא. בעולם שבו מקומה אינו ברור, היא מנווטת בין דרישות החברה לבין צרכי הלב. היא חזקה מספיק כדי לשרוד שנים לבד, אך חלשה מול כובד העבר. התנועה שלה במרחב מרגישה לעיתים כמו הליכה מתוך שינה. היא נעה באפלולית, ואנחנו, כצופים, מנסים לפענח לאן פניה מועדות, ואם יש בכלל כיוון אמיתי לתנועה הזו בתוך עולם שסוגר עליה.
הפן הוויזואלי של הסרט הוא שחקן מרכזי בפני עצמו. הצילום האפלולי, שמתמקד בסמטאות חשוכות ובחדרים דחוסים, חושף יותר מכפי שהוא מגלה.
הבמאי משתמש בחושך כדי להשאיר מקום רב לדמיון ולמצפן המוסרי של הצופה. האפילה הזו אינה רק בחירה סגנונית; היא משקפת את המצב הנפשי של הגיבורה והסובבים אותה. הצילום המדכא, כפי שצילום אפל כזה חייב להיות, יוצר תחושת מועקה תמידית.
אין כאן ניסיון לייפות את המציאות. השמש שמובטחת בשם הסרט כמעט ואינה נראית. במקום זאת, אנו מקבלים פלטת צבעים קרה שמדגישה את "החיים הקטנים" המתגלים בסרט. אלה חיים שהולכים ומתגמדים ככל שהעלילה מתקדמת. גם הגברים בסרט נותרים דמויות לא ברורות ומעורפלות, מה שמדגיש עוד יותר את הבדידות של הגיבורה בתוך המון אנושי שאינו רואה אותה באמת.
"השמש זורחת על כולם" אינו סרט שמטפח אופטימיות. הוא לא מציע גאולה קלה או סוף הוליוודי מנחם. זהו מסע כואב אל תוך השברים של הנפש האנושית. הכוח הגדול שלו טמון דווקא באיטיות שלו ובחוסר הבהירות המכוון. הוא מאלץ את הצופים להסתכל על הדמויות ולראות בהן את עצמנו. את הטעויות שעשינו, את החובות שלא הוחזרו ואת השקרים שסיפרנו לעצמנו כדי להמשיך לחיות.
למרות הקצב האיטי והאווירה הקודרת, המשחק של שין ז’יליי והבימוי המדויק הופכים את הסרט ליצירה ראויה לצפייה. בסופו של דבר, המפגש המחודש בין האוהבים לשעבר הופך לחשבון נפש מאוחר, ופרידה אחרונה ושוברת לב, שמזכירה לנו שגם כשהשמש זורחת, היא לא תמיד מצליחה לחמם את הלב.
בימוי: קאי שאנגג’ון
בהשתתפות: שין ז’יליי, ג’אנג סונגוון, פנג שאופנג
שפה: מנדרינית, תרגום לעברית ואנגלית
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©