זרקור לבמאים צעירים, הסימטה

כל פסטיבל תיאטרון שנועד לפתוח את הבמות לקולות חדשים וצעירים הוא מבורך. היוזמה היפה הזאת של תיאטרון הסמטה, שהיא יוזמה שנמשכת כבר מספר שנים, מביאה פירות שונים. היא חושפת מחזאים ובמאים צעירים (וצעירות), ומאפשרת להם להתנסות, לשייף את כלי הכתיבה, הבימוי והמשחק, ולהתחיל להתפתח לאחר התחלה מבטיחה כל כך.

לצד זה, יש להבין שמדובר בהצגות שהן בדרך כלל בראשיות, בוסריות משהו, וזה בסדר גמור. לא נצפה מבמאים צעירים שזו להם עבודתם הראשונה, לאותן תוצאות כמו לבמאים וותיקים ובעלי ניסיון. נתייחס בסלחנות, סבלנות, ונמחא כפיים בכל עוז, כשאנו לוקחים בחשבון שהבמאים הללו רק מתחילים את דרכם.

ההצגה שראינו הפעם, 'היא ואני', מאת, בימוי ומשחק הילה גינת, הייתה גם ההצגה הזוכה של הפסטיבל. גילוי נאות: ראינו כבר את חלקה הראשון של ההצגה בפסטיבל פרינג' אחר, בהבימה 4, 'חדש מהניילון'. למעשה, מסתבר שראינו שם את רבע השעה הראשונה של אותה הצגה שראינו אמש.

בפסטיבל ההוא, בו ראינו ארבע הצגות קצרות, ההצגה נראתה מעניינת ובעלת פוטנציאל. הפעם, הגרסה הארוכה  הייתה פחות מעניינת. בקטע הקצר שהוצג בפנינו היה רעיון בסיסי שנראה כאפשרי לפיתוח. הרעיון: שחקנית וזמרת כושלת, שחווה קונפליקט פנימי לגבי יכולותיה כשחקנית, וקונפליקטים חיצוניים עם אנשים שהיא מגיבה אליהם בעיקר בהתפרצויות, פוגשת בתחנת אוטובוס אפלה בחור צעיר, שטוען שהוא בן 18 וכבר הרוויח את המיליון הראשון שלו. הוא מנסה למכור לה קורס. התקשורת ביניהם היא בעייתית, למרות שהיא רוצה שהוא ילמד אותה איך לדבר עם אנשים.

בגרסה הארוכה של המחזה, שהוצגה בסמטה, יש חזרתיות מרובה, הקונפליקטים חוזרים על עצמם במקום להתפתח ולספק זוויות חדשות ומעניינות. בסוף, יש סיום שלוקח את ההצגה צעד קדימה, ומביא אותנו למסקנה שבכך שערן, הבחור הצעיר, שכנע את השחקנית שרוצה לוותר על חלומה, שצריך לפעול בנחישות לקראת מטרות ויש לנהוג באומץ, הוא הצליח לעודד אותה. סיום צפוי.

לאחר סיום ההצגה, הילה סיפרה לקהל שהיא המחזאית בת ה 20, היא גם הבמאית, וכמובן גם השחקנית. זה מאוד מרגש, אבל לאו דווקא הדבר הנכון לעשותו.

ויש לקח. מחזאי צעיר צריך דרמטורג. ייתכן שהיה כזה, או לפחות, ייתכן שהיו כאלה שקראו את המחזה והעירו הערות בונות. זה לא צויין וזה לא ניכר בטקסט. אולם, האבל הגדול יותר, הוא הצורך בבמאי שהוא לא המחזאי, במיוחד כאשר מדובר במחזאי צעיר כל כך וחסר ניסיון. הבמאי, בעיקר כזה שמביא עמו ניסיון, מביא גם זוויות ראייה נוספות, כאלה שהמחזאי, באהבתו לטקסט שלו, לא מבחין בהן. בנוסף, השחקנים שהם לא המחזאים ולא הבמאים, מביאים איתם עם זוויות ראייה, עוד התבוננות על סיטואציות אנושיות ועל רגשות אנושיים. הצגה בנויה בדרך כלל מנדבך ועוד נדבך ועוד נדבך כאלה. ייתכן שיש למחזה פוטנציאל, שהיה בא לידי ביטוי אילו היה עובר דרך כל התחנות הללו. כרגע, לדעתי הצנועה, הוא עדיין רחוק מלהיות 'שם'.

כל זה לא עומד בסתירה לכך, שהחשיפה שמקבלים במאים צעירים, ועימם מחזאים ושחקנים צעירים בפסטיבלים מעין אלה, הם  חשובים מאוד, אפילו קריטיים. לא קל לשחקנים ובמאים צעירים, שאני רואה לעיתים קרובות בהצגות בתי ספר לתיאטרון, כגון בית צבי, ניסן נתיב ואחרים, להגיע לבמות הגדולות. לכן זהו צעד חשוב, וטוב שתיאטראות הפרינג' הישראליים נותנים מקום נכבד לכך. שאפו לסמטה על כך.