אפריל 10, 2026
בעת הפרמיירה לא הייתי בארץ. פספסתי אבל תמיד ידעתי שיום אחד אראה, והיום הזה הגיע, בשש אחרי המלחמה. הקאמרי היה בין התיאטראות הראשונים לחזור, והראשון בין הרפרטואריים.
אז מה זה בעצם, המחזמר הזה? כפי שמשתמש מהשם, גרעין העלילה עוסק בשני אחים חבדניקים, תאומים אבל שונים מאוד זה מזה. האחד, יהודה, מוצלח ומחוזר, והשני חיים, לא מוצלח בכל קנה מידה. כשהאחד נשלח כלאחר ייאוש לבית חבד בתל אביב, השני בא אחריו, כי הם לא מסוגלים לחיות זה בלי זה.
יש משהו כמעט פרדוקסלי בחוויה שמציע המחזמר "החב"דניקים". מצד אחד, מדובר באחת ההפקות המלוטשות, האנרגטיות והמקצועיות שנראו כאן בשנים האחרונות. מצד שני, ככל שמתפוגג רושם הראווה, מתחדדת התחושה שמדובר ביצירה שמעדיפה אפקט על פני מהות, תנועה על פני עומק, והסכמה רחבה על פני חיכוך אמיתי.
זו איננה ביקורת על כישרון. הכישרון כאן קיים בשפע. זו ביקורת על סדר עדיפויות אמנותי.
כבר מהרגע הראשון ברור ש"החבדניקים" הוא הישג הפקתי. הכוריאוגרפיה של עוז מורג מדויקת, דינמית, ומנצלת היטב את המתח בין גוף "חסידי" ממושטר לבין פריצה תנועתית כמעט ברודוויית. המוזיקה של אלעד פרץ קליטה, חכמה במבנה שלה, ולעיתים אף מצליחה לגעת באיזו איכות רגשית אמיתית.
אבל ככל שהאלמנטים הללו מתהדקים לכדי שואו מרשים, כך מתגלה תופעה הפוכה: הדרמה עצמה הולכת ומתפוגגת. במקום שהשירים יעמיקו קונפליקט או יחשפו רובד נפשי, הם משמשים לא פעם כהסחת דעת. ברגעים שבהם הסיפור אמור להסתבך, הוא פשוט מתרומם על גל של מוזיקה ואנרגיה, ומדלג מעל המורכבות.
זה לא מקרי. זו בחירה.
בלב המחזמר כאמור, עומדים התאומים, בגילומם של עופרי ביטרמן ואלעד אטרקצ'י. הדינמיקה ביניהם אפקטיבית: האחד מייצג שכל, השני רגש. אלא שהדינמיקה הזו אינה מתפתחת.
מדובר בכשל מהותי. דמות שאינה משתנה אינה דמות, אלא פונקציה. יהודה אינו עובר משבר אמוני של ממש; מאיר אינו מתפתח מעבר לתפקידו כמשחרר מתחים קומיים.
גם דמויות המשנה לוקות באותו פגם. השדכנית חנה חיה או חיה חנה, היא אוסף מניירות מדויק אך צפוי. מנשה של יניב סוויסה המוכשר מאוד שאני מעריכה מאוד ממשיך מסורת ארוכה של דמויות "עממיות" אך חד־ממדיות. אין כאן ניסיון לפרק סטריאוטיפ, אלא בעיקר ללטש אותו.
אחת הבעיות הבולטות ביותר במחזמר היא עודף הנושאים. "החבדניקים" מבקש לעסוק בעת ובעונה אחת ביחסי חרדים־חילונים, זהות להט"בית בעולם הדתי, הגירה ועובדים זרים, פערים מעמדיים בדרום תל אביב, ומשפחה.
הבעיה איננה עצם הבחירה בנושאים הללו, אלא היעדר עיסוק מעמיק שכביכול מוחלף על ידי הפיכתם לקומיים. למעשה, כל נושא מקבל זמן מסך, אך אף אחד מהם אינו זוכה לפיתוח מספק. התוצאה היא תחושת "סימון וי" אידאולוגי, במקום חקירה אמנותית.
כאן נדרש דיוק: אם יש תחום שבו "החבדניקים" לא רק עובד אלא מצטיין, זה ההומור. זהו מנוע מרכזי שמחזיק את ההצגה, לעיתים גם במקום שבו הדרמה כושלת.
הדבר בולט במיוחד במערכה השנייה, שלאחר ההפסקה. כאן חל שינוי קצבי ומבני מובהק: הכתיבה של אודי גוטשלק משתחררת מהניסיון להעמיד דרמה "חשובה", ומרשה לעצמה להיות חדה, פרועה ומדויקת יותר קומית.
התוצאה היא חלק שני מהודק, אפקטיבי ובעיקר בטוח בעצמו הרבה יותר מהחלק הראשון. אם כי כפי שהעירו כמה מהצופים בדרך החוצה, זה הפך לארוך מדי. התחושה הזאת מוצדקת במיוחד לאור זה, שכבר היינו בטוחים שזה נגמר, עברנו לעוד סוף ועוד סיום. כולם מקסימים, אבל יתרים.
שיאו של החלק השני, מבחינתי, הוא סצנת ההתגלות של משה רבנו למאיר. מדובר באחת הסצנות הקומיות המרשימות: אוסף כמעט מושלם של סוגי הומור, החל מסלפסטיק פיזי, דרך משחקי לשון, ועד פרודיה דתית מודעת לעצמה. זו סצנה שבנויה בדיוק קומי נדיר, ומבוצעת ברמת תזמון שמביאה לתגובה בלתי נשלטת מהקהל. זהו רגע שבו המחזמר לא רק מצחיק, אלא מתפקד כמכונת צחוק משומנת היטב.
אבל גם כאן טמון הפרדוקס: הרגעים הקומיים החזקים ביותר אינם משרתים את הדרמה, אלא מחליפים אותה. הם מדגישים עד כמה ההצגה יעילה כשהיא מצחיקה, ועד כמה היא מתקשה כשהיא מנסה לומר משהו מעבר לכך.
ההשוואה לThe Book of Mormon אינה רק שיווקית; היא חושפת פער מהותי בגישה. בעוד שהמחזמר האמריקאי משתמש בהומור כדי לפרק אמונות ולהציב מראה לא נוחה, "החבדניקים" בוחר בגישה מפייסת וזהירה.
זו אינה סאטירה מלאה, אלא קומדיה עם נגיעות סאטיריות מרוסנות. ההומור עובד מצוין, אך הוא כמעט תמיד מכוון לשעשע, לא לזעזע.
הסיום של "החבדניקים" מגלם את אותה זהירות. הקונפליקטים נפתרים בדאוס אקס מכינה, במין אוטומט עלילתי, הפערים מגושרים, והעולם הבימתי מגיע להרמוניה כמעט מוחלטת.
במונחים דרמטיים, זהו פתרון חלש. אין תחושה של מחיר או שינוי עמוק. בהקשר החברתי, הסיום מרגיש אסקפיסטי: הוא מציע פיוס מבלי להתמודד עם התנאים שמאפשרים אותו.
"החבדניקים" הוא מחזמר שעובד, במיוחד כקומדיה. הוא מצחיק, לעיתים מבריק, ובחלקו השני אף מצליח להגיע לשיאים של דיוק קומי נדיר. אך דווקא שם מתבהרת גם מגבלתו המרכזית: הוא הרבה יותר טוב בלהצחיק מאשר בלספר סיפור בעל משקל.
הפער הזה בין הומור אפקטיבי לדרמה חלשה הוא לב הבעיה. זהו מופע שיודע בדיוק איך להפעיל קהל, אך פחות בטוח מה הוא רוצה להגיד לו.
וכך, כשהאורות נדלקים, מה שנותר הוא זיכרון של צחוק גדול ושואו מרשים, אבל גם תחושה מתמשכת של משהו שלא הבשיל עד הסוף.
*ההצגה מומלצת לצפייה מגיל 14 ומעלה.
*משך ההצגה כולל הפסקה.
*פוסטר, צילום: אור דנון | עיצוב: שיין הורוביץ.
*וידאו, צילום: איתן מור.
משך ההצגה: שעתיים ו-30 דקטת
במאי אודי גוטשלק
בימוי גלעד קמחי ואודי גוטשלק
מוזיקה אלעד פרץ
ניהול מוזיקלי אמיר לקנר ואלעד פרץ
כוריאוגרפיה אביחי חכם
תפאורה ערן עצמון
תלבושות אורנה סמורגונסקי
תאורה אבי יונה בואנו (במבי)
דרמטורגיה גור קורן וגלעד קמחי
עיצוב סאונד ניראל שרון
ע' במאים דברת אסולין
ע' במאים שני עידו בסטיקר
בהצגה זו השחקנים.ות טלי אורן / שני שאולי, יניב סויסה / נדב אסולין, אוראל צברי / אודי גוטשלק, דניאל סטיופין / גארי נופין / שהם שיינר, מאיה לבני / ליה גידור, ליאור בן יהודה / מיכל פרדקין, דור אוחיון / יעל דובר, אור משה / אדיר בובליל, גלעד מרחבי / דין גרבר, עופרי סלומון / שיר בודק, בר קליין / מיכל פרדקין, אופק זרקו / אנטולי שנפלד, טופז אבדנג / דניאל און ימי , אנטולי שנפלד / טל בן אהרון, עדי מיוחס / שיר בודק , יובל אבירם / אמיר אהרוני, שחף בוארון / דין רואס משתתפים.ות לסירוגין.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©