אוגוסט 24, 2026
½ ⭐ ⭐ ⭐
"חג מולד מר" הוא קודם כול סרט על סרט. או, ליתר דיוק, סרט על תסריטאי שכותב תסריט על תסריטאית. פדרו אלמודובר בונה כאן מבנה מעניין של סיפורים המשתקפים זה בזה.
ראול הוא תסריטאי ובמאי, יוצר ותיק שמתקשה למצוא את היצירה הבאה שלו, ובתוך המשבר הזה הוא מתחיל לכתוב על אלזה, תסריטאית ובמאית שנמצאת גם היא בצומת בחייה. היא מתפרנסת בעיקר מפרסומות ומעבודות הקשורות לעולם הקולנוע, אבל בתוכה ממשיך לפעום אותו צורך יצירתי אינסופי שאי אפשר להשתיק. בשלב מסוים בחייה, בדיוק כמו ראול, היא חייבת לחזור ולכתוב כדי להבין את עולמה.
וכאן מתחיל המשחק האלמודוברי המוכר בין החיים ובין האמנות. ראול כותב את אלזה אבל למעשה הוא כותב את עצמו, בעוד אלזה כותבת מתוך החיים שלה, מתוך האבדנים, הכאבים והפספוסים שחוותה.
שניהם אנשים שהיצירה היא חלק בלתי נפרד מזהותם, ושניהם גם מגלים במהלך הדרך שהמחויבות המוחלטת ליצירה עלולה לבוא על חשבון האנשים החשובים ביותר בחייהם. זה רעיון מצוין לסרט, אלא שכאן בדיוק נמצאת הבעיה המרכזית שלו. הסרט מצליח הרבה יותר עם הסיפור של התסריטאית מאשר עם הסיפור של התסריטאי שכותב אותה. אלמודובר בונה שני רבדים מקבילים, אך אינו מצליח להעניק לשניהם אותה רמת עניין, עומק ומתח רגשי.
ראול הוא דמות מעניינת כרעיון וקשה שלא לראות בו השתקפות של אלמודובר עצמו. זהו יוצר ותיק שמכיר היטב את עולם הקולנוע, יודע לכתוב ולביים, מתפרנס מעבודות מסחריות אבל עדיין נושא בתוכו את הדחף לעשות את היצירה האישית באמת.
הוא מסתכל על האנשים הקרובים אליו כעל מקורות השראה, ולוקח את הפספוסים, האובדנים ומערכות היחסים שלהם כדי להפוך אותם לסיפור. אלמודובר אינו יכול להרשיע את ראול מבלי להרשיע במידה מסוימת גם את עצמו, שכן כל הקריירה שלו בנויה על התבוננות בבני אדם והפיכת חוויותיהם לקולנוע.
אבל הסרט מתחיל לשאול שאלה נוקבת: מה קורה כאשר האמן מגלה שהאנשים שעליהם הוא כותב אינם רק דמויות בדיוניות? מה קורה כאשר הם צריכים לחיות בפועל את החיים שאותם הוא הופך לסרט ראוותני?
אלה שאלות מעולות המעניקות לראול רובד נוסף, אלא שבפועל הדמות שלו אינה תמיד מצליחה לשאת את מלוא המשקל הרגשי הזה. אנחנו מבינים את ראול היטב שכלית, אבל נשארים אדישים אליו רגשית. לעומת זאת, אלזה שנכתבת על ידו מצליחה להחזיק אותנו מרותקים לכל אורך הדרך ומייצרת סקרנות אמיתית לגבי גורלה.
אלזה היא הדמות שהייתי רוצה שאלמודובר היה נותן לה עוד זמן מסך ועוד מרחב נשימה. דווקא משום שהיא נכתבת תחת ידו של ראול, היא מצליחה להשתחרר בהדרגה מהתפקיד שהוקצה לה ולהפוך לאדם עצמאי לחלוטין. היא מתפרנסת מעבודות מזדמנות ומפרסומות, אך הכתיבה עבורה אינה רק עבודה למחיה אלא דרך להתמודד עם החיים, עם האבדנים ועם הדברים שלא הצליחה לתקן מעולם.
הסיפור של אלזה מחזיק מתח רגשי גבוה מפני שאנחנו מרגישים שהכתיבה שלה היא ניסיון נואש להבין את עצמה. במובן הזה, אלזה מגלמת את הקונפליקט המרכזי של היצירה: האם אנחנו משתמשים באמנות כדי להבין את החיים, או שמא אנחנו משתמשים בחיים אך ורק כדי לייצר אמנות?
אצל אלזה השאלה הזאת מורכבת וטעונה במיוחד, משום שגם היא עושה לאנשים הקרובים אליה בדיוק את מה שראול עושה לה. היא לוקחת מהם חומרים חיים וממירה אותם למציאות בדויה, מה שיוצר בינה לבין ראול קשר עמוק וייחודי שאינו מתבסס על סימטריה פשוטה.
אחד הנושאים היפים ביותר בסרט הוא המחיר הכבד שהיצירה גובה מהיוצרים ומהסביבה הקרובה שלהם. ראול ואלזה אינם מוצגים כאנשים אנוכיים במובן הפשוט של המילה, והם מעולם לא מזלזלים באנשים שסביבם.
הבעיה שלהם עדינה ומורכבת בהרבה מכך, שכן הם כל כך מחויבים לעולם הפנימי שלהם עד שלעיתים פשוט אינם מסוגלים לראות בזמן את המחיר שההתמסרות הזאת גובה.
הם יודעים להתבונן היטב, יודעים להרגיש כל ניואנס ויודעים להפוך את תחושותיהם למילים ולתמונות קולנועיות מרהיבות, אבל לפעמים הם פשוט אינם יודעים להיות נוכחים.
זהו הפרדוקס העצוב ביותר של אמנים רבים, היכולת להיות רגישים עד היסוד לכאב אנושי ומקביל כישלון חרוץ במערכות היחסים הפרטיות ביותר. אלמודובר אינו ממהר לפתור את הדילמה הזאת אלא בוחר לבחון אותה לעומק, ומאפשר לדמויותיו להתמודד איתה ללא הצהרות אוטוביוגרפיות מוגזמות.
עם זאת, הרובד של ראול נותר חלש מדי לעומת הרובד של אלזה, מה שפוגע מעט במבנה הדרמטורגי הכולל שהבמאי ביקש ליצור.
למרות החולשות התסריטאיות המסוימות, "חג מולד מר" מצליח להגיע למקום רגשי אמיתי ומרתק. השפה הקולנועית של אלמודובר נוכחת בכל פריים, מתוגברת בצבעוניות עזה, בעיצוב הפקה מוקפד ובפסקול נהדר של אלברטו איגלסיאס.
המשחק המרכזי של ברברה לנני ולאונרדו סברגליה מעניק לסרט עוגן רגשי יציב, והיכולת שלהם להעביר עייפות, תשוקה וחיפוש פנימי ראויה לכל שבח. בסופו של דבר, זהו סרט על האפשרות המרגשת להתחיל מחדש, להבין שאי אפשר לחיות רק דרך סיפורים ושחובה להיות נוכחים עבור האנשים שסביבנו.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©