חוכמת האושר

הסרט היפהפה, אסתטית, 'חוכמת האושר' מביא אלינו, אנשי העולם המערבי, מבט לתרבות אחרת, עם אמונות אחרות, אבל עם מה שמסתבר כאמיתות אוניברסליות. הדלאי לאמה מדבר על ערכים אנושיים גדולים ורחבים אשר לא יפתיעו אותנו ולא יחדשו לנו. מה שיכול לחדש לנו היום, אלה דווקא התפתחויות טכנולוגיות מרחיקות לכת, ואירועים קשים, שהוא מתייחס אליהם בדרך כלשהי. עבורנו אלה השבעה באוקטובר והשואה, למשל, ועבור העם הטיבטי זה הכיבוש הסיני המאוד אכזרי.

מעניין שהדלאי לאמה, האיש המתוק הזה, לפחות כפי שהוא נראה לנו בסרט, שעבר לא מעט התמודדויות קשות עם הכובש הסיני, מטיף גם לקבלת העריץ והאויב, מר ככל שיהיה. לא בכדי נקרא הסרט 'חוכמת האושר'. מה שהדלאי למה מנסה ללמד אותנו כאן, הוא איך להגיע לרבדים של קבלה עצמית, אהבה עצמית לא נרקיסיסטית, ושלווה. כל אלה נעשים, כמובן, בכלים בודהיסטים, כמו מדיטציה, מהסוג המודע והאינטלקטואלי, מדיטציה של אנליזה. המדיטציה הזאת היא הרבה מעבר לניתוק מהמחשבות. היא דווקא עיסוק במחשבות, כאלה שמביאות להבנה עמוקה שיוצרת, בסופה, שלווה.

אבל לא מדובר רק במדיטציה. מדובר גם בטכניקות נוספות. למשל, התבוננות על העולם ועל קשיים של הרגע ממקום של לקיחת צעד אחורה, מתוך פרספקטיבה שמאפשרת לראות תמונה רחבה יותר, בה הקושי הוא רק חלק קטן ממציאות, ובכך נעשה צעד גדול לפתרון מתוך שלוות נפש.

הטכניקות השונות הן לא בלתי מוכרות לנו. רובנו חשבנו עליהן קודם, או קיבלנו מושג עליהן גם באמצעות טכניקות מערביות ותיאוריות כמו פסיכולוגיה חיובית, אשר עוסקת בקבלה עצמית, תיאוריות רציונליות של קבלת החלטות ומודלים פסיכולוגיים קוגניטיביים ואפילו סוציולוגיים.

עם זאת, הדלאי לאמה מכניס מושגים שכולנו מכירים אבל החברה המערבית אינה מזוהה עימם. לצערי, שום חברה לא מזוהה עימם. מדובר בעולם אוטופי שהיינו שמחים ליצור לו נפש האדם הייתה פחות מסוכסכת עם עצמה. הוא מדבר על חמלה. ובכן, יש אנשים רבים בעלי חמלה, אנשים רבים שהם מתנדבים בעמותות שונות, ואפילו בצורה עצמאית. אולם, כדי לנהוג חמלה אמיתית, מראה לנו הדלאי למה, אנחנו צריכים למעשה חמלה של עם, של קהילה רחבה.

בתוך הקהילה הרחבה יש לצערנו כוחות שונים, שהוא לגמרי מכיר בהם. יש גם כוחות של רשע ושל אופל. הוא עצמו מדבר על המלחמות שמאפיינות את הגזע האנושי כמעט מאז היווצרו. מלחמות על טריטוריה, על משאבים, מלחמות שמוסוות כמלחמות על אמונה, מלחמות בין דתות. אין דת, טוען הדלאי לאמה, שמקדשת הרג. הדתות, הוא טוען, מקדשות שלום וערכים חיוביים.

ואני טוענת, כאדם חילוני, שזה לא לגמרי נכון. יש בכל דת מקום לאמצעים אלימים כנגד מי שכופר בעיקרה של אותה דת. הדת, לדעתי, היא אמצעי מניפולציה מספר אחד לגיוס עמים שלמים למלחמות, הרג והקרבה עצמית של בני אותה אמונה. כשמסתכלים אחורה על השגי כל אותן מלחמות, טוען גם הדלאי לאמה, אנחנו רואים שמלבד הרג של מיליונים רבים, השגי המלחמות התאדו, בדרך כלל. וגם זה, אגב, לפחות לפי הניתוח שלי, לא לגמרי נכון. מלחמות גדולות היו מכשיר ענק לשינוי גיאופוליטי וחברתי. העולם שאחרי מלחמת העולם השנייה, למשל, לא היה דומה לעולם שלפניה. גם תהליכים שהם כביכול משניים, כמו כניסת נשים לשוק העבודה בממדים גדולים, התרחשה בעקבות מלחמות העולם.

והדלאי לאמה מדבר גם על נשים. הוא מצייר מודל פמיניסטי ראוי להערכה, בו לנשים יש  הרבה מקום בניהול העולם. עם זאת, הוא לא בא לדעתי מהמקום הנכון בהתייחס לכוח הנשי. הוא חושב שניהול נשי של העולם יביא להפסקת המלחמות, כי לנשים יש יותר חמלה. ובכן, לטעמי זה לעולם לא יקרה. נשים נכנסות יותר לניהול ולמנהיגות, אבל לעולם לא ינהלו את העולם בלי גברים. אני גם לא בטוחה שלנשים יש יותר חמלה. לדעתי זהו מיתוס, אבל כמו על אמירה אחרת, הוא ניתן כמובן למחקר.

ובסופו של דבר, המונח שמוביל את תפישתו של הדלאי לאמה, גם בהקשר הזה, של האושר, הוא החמלה. כולנו היינו מאושרים אילו היינו יכולים להשליט חמלה בעולם, אלא שזהו, לצערנו, רצון לא מציאותי. הוא מאחל מאה 21 טובה יותר, בעלת יותר חמלה ופחות מלחמות, כזאת שמאפשרת רמה גבוהה יותר של אושר. אנחנו נמצאים כבר בפתחו של הרבע השני של המאה הזאת, ומזווית הראייה שלנו, עם מלחמות נוראיות אצלנו ובאוקראינה, שגוררות אחריהן גלי הדף כגון  אנטישמיות, זה לא נראה שזה הולך למקום היפה המיוחל הזה.

עם זאת, מותר לחלום. לחלום ולתרגל מדיטציה וכלים שונים של שלווה וחמלה, למען האושר האישי שלנו בתוך העולם המטורף הזה. בשורה התחתונה, זהו סרט מעניין. לא רק בגלל התיאוריות, גם בגלל אישיותו הנלבבת של הדלאי למה, על התרבות השונה שנשקפת מבעד לעדשת המצלמה, והצילום היפהפה של הטבע, לצד הצילום המיוחד של הפורטרטים השונים של הדלאי לאמה.

 כוכב סרט הדוקו הזה: הדלאי לאמה

במאי/ת ברברה מילר  פיליפ דלאקיס

תסריט: ברברה מילר, פיליפ דלאקיס