זהו ניסיון לשרטט את המפה הגנטית של הדרמה הישראלית דרך ארבעת הצירים המרכזיים של התרבות היהודית. המאמר שלפניך צולל אל עומקן של יצירות מכוננות בתיאטרון, בקולנוע ובספרות, ומראה כיצד "ארבעת הבנים" הם למעשה ארבע פנים של הישראליות המשתנה.
בכל שנה, סביב שולחן הסדר, החברה הישראלית מבצעת אקט של מיון דמויות. "חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול". הטקסט הארמי העתיק הזה, שנראה לכאורה ככלי פדגוגי פשוט לחינוך ילדים, הפך ביצירה הישראלית לאורך המאה ה-20 וה-21 לטקסט מכונן, כמעט חתרני.
האמנים הישראלים – ממחזאי התיאטרון האבסורדי ועד לבמאי הקולנוע הריאליסטי זיהו בארבעת הבנים הללו את הארכיטיפים של הנפש הקולקטיבית שלנו. הם הבינו שהמאבק בין החכם לרשע הוא המאבק על דמותה של המדינה, ושהשתיקה של "שאינו יודע לשאול" היא הפצע המדמם של הדור השני והשלישי לטראומות הלאומיות.
במקורות, החכם הוא הדמות האידיאלית. הוא שואל כדי ללמוד, הוא מקבל את עול המצוות והוא "יודע את התשובה". אך ביצירה הישראלית, "החכם" עבר טרנספורמציה אכזרית. הוא הפך מדמות של סמכות לדמות של משבר.
בתיאטרון של יהושע סובול, ובמיוחד במחזה המופתי "גטו", דמותו של קניטל היא התגלמות החכם המנסה לשמור על היגיון בתוך עולם של טירוף.
הוא מנסה להקים תיאטרון בגטו, להשתמש בחכמה ובתרבות ככלי הישרדות. אך היצירה הישראלית שואלת: מה ערכה של החכמה כשהיא עומדת מול רשע מוחלט? החכם הישראלי ביצירה של סובול הוא אדם שחכמתו היא גם קללתו. הוא מבין יותר מדי את המציאות, ולכן סבלו גדול יותר.
בקולנוע המודרני, החכם מופיע בדמותו של ארי פולמן ב"ואלס עם באשיר". פולמן הוא החכם הסקרן, זה שיוצא למסע בלשי כדי לפענח את הזיכרון האבוד שלו ממלחמת לבנון הראשונה. הוא שואל שאלות, הוא חוקר, הוא מראיין חברים. הוא מבצע את מצוות "והגדת לבנך" כלפי עצמו. אך החכמה שלו אינה מביאה לגאולה, אלא להכרה באשמה ובטראומה.
כאן, החכם הישראלי הוא זה שמעז להסתכל במראה ולראות את הסדקים באידיאולוגיה עליה גדל. הוא כבר לא הרב שמסביר את העולם, אלא הלוחם המשוחרר שמנסה לאסוף את רסיסי אישיותו.
אם החכם הוא המשבר, הרי שה"רשע" ביצירה הישראלית הוא הניצחון. בתרבות שקידשה את ה"צבר" המחוספס, הרשע של ההגדה – זה שמוציא את עצמו מן הכלל – הפך לדמות הנערצת ביותר. הוא המורד, הוא זה שלא מוכן לקבל את ה"עבודה הזאת" כגזירה משמים.
הגלגול המרתק ביותר של הרשע נמצא בסרטי הבורקס ובסרטי אורי זוהר. בסרט "עיניים גדולות", דמותו של בני פורמן היא ה"רשע" האולטימטיבי. הוא בוגד, הוא אגואיסט, הוא חי למען עצמו ובז לערכי הקולקטיב של ישראל הישנה. אך זוהר מציג אותו באנושיות כזו, שהצופה הישראלי מזדהה איתו.
הרשע הישראלי הוא זה ששואל "למה?" על כל מוסכמה. הוא זה שמסרב להיות חלק מה"יחד" המזויף.
בסרט "חגיגה בסנוקר", דמותו של חנוכה (יהודה ברקן) היא רשע במובן המשחקי, ה"תחמן". הוא בז לממסד (הרבני והחברתי), הוא מרמה כדי לשרוד, אבל בסופו של דבר הוא זה שמציל את המצב.
היצירה הישראלית עשתה "גיור" לרשע של ההגדה: מהדמות המוקצית שהקהילה צריכה "להקהות את שיניה", הוא הפך לישראלי שכולנו רוצים להיות, זה שיודע להסתדר, זה שאינו פראייר.
בדרמה הטלוויזיונית העכשווית "מנאייכ", דמותו של ברק הראל לוקחת את הרשע למקום אפל בהרבה. הוא הרשע המערכתי, זה שמשחית את המשטרה מבפנים. מולו עומד איזי בכר, שנתפס על ידי חבריו כ"רשע" רק משום שהוא שומר על החוק.
כאן היצירה הישראלית מראה את ההיפוך המוחלט: בחברה מושחתת, מי ששומר על המוסר הוא זה ש"מוציא את עצמו מן הכלל".
התם ביצירה הישראלית הוא הדמות הטראגית ביותר. הוא בדרך כלל הצעיר, החייל, או העולה החדש, שמגיע עם שאלת "מה זה?" כנה, ונתקל במציאות שמרסקת אותו.
בספרות ובקולנוע של אבי נשר, התום הוא לב העניין. בסרט "פעם הייתי", הנער אריק הוא התם של ההגדה. הוא צופה בעולם של מבוגרים פוסט-טראומטיים בחיפה של שנות ה-60 ולא מבין את הקודים.
השאלה שלו "מה זה?" היא לא רק שאלה של ילד, היא השאלה של דור שלם שמנסה להבין איך בונים חיים על גבי חורבות השואה. כשאריק מאבד את תמימותו, זהו רגע של אבל לאומי, הרגע שבו הישראליות הופכת מסיפור ילדים לדרמה של מבוגרים.
בתיאטרון האבסורד של חנוך לוין, התום מקבל פנים מצמררות. ב"חפץ", הגיבור חפץ הוא התם המוחלט. הוא לא רע, הוא לא מזיק, הוא פשוט רוצה שיתנו לו לחיות. אבל בחברה הלוינית, התום הוא חולשה, וחולשה היא הזמנה להתעללות.
לוין מראה שהישראליות אינה סובלנית לתם. ה"חכמים" וה"רשעים" שסביב חפץ רומסים אותו עד שהוא נאלץ להפוך בעצמו למפלצת או לקורבן. התם של לוין הוא מראה כואבת לחברה שאיבדה את היכולת לחמלה.
גם בסרט "בופור" של יוסי סידר, דמותו של זיו (החבלן) היא דמות של תם. הוא מגיע למוצב עם מקצועיות ותמימות, מאמין שניתן לפרק כל פצצה. כשהוא נהרג, הסרט משתמש במוות שלו כדי להראות את חוסר התוחלת של השהות בהר. התם הוא זה שמשלם את המחיר על חוסר היכולת של ה"חכמים" (המנהיגים) לקבל החלטות.
זוהי הדמות המסתורית והטעונה ביותר. ביצירה הישראלית, "שאינו יודע לשאול" הוא מי שהושתק על ידי ההיסטוריה, או מי שהטראומה גזלה ממנו את המילים.
בקולנוע של רונית ושלומי אלקבץ, ובמיוחד בטרילוגיה המסתיימת ב"גט", דמויות הנשים הן לעיתים קרובות אלו שאינן יודעות (או מורשות) לשאול. הן חיות בתוך מבנה חברתי ודתי שסוגר עליהן.
ב"שבעה", השתיקה של חלק מהאחיות מול הדומיננטיות הגברית היא הביטוי המובהק ביותר לבן הרביעי. הן סופגות את הרעל המשפחתי, את העוני ואת הדיכוי, מבלי שתהיה להן שפה לבטא זאת. היצירה של אלקבץ היא הניסיון לתת קול למי ש"אינו יודע לשאול".
גם בסרטו של דובר קוסאשווילי, "חתונה מאוחרת", אנחנו רואים את התהליך שבו אדם הופך למי שאינו יודע לשאול. זאזה (ליאור אשכנזי) מתחיל כחכם (דוקטורנט לפילוסופיה), אבל תחת המכבש של המסורת הגרוזינית והלחץ המשפחתי, הוא נשבר.
בסוף הסרט, הוא עומד בחתונה שלו, אילם, כנוע, איש שכבר לא שואל שאלות. זוהי טרגדיה של איש רוח שהפך לבובה בידי הקולקטיב.
בזירת הדור השני לשואה, "שאינו יודע לשאול" הוא הילד שגדל בבית של שתיקות. בספרה של ליזי דורון "למה לא באת לפני המלחמה", הילדה היא זו שחיה בתוך עולם של רמזים ושברים.
היא אינה יודעת לשאול כי היא מפחדת מהתשובות, או כי ההורים שלה איבדו את היכולת לספר. כאן, הבן הרביעי הוא הסמל לשבר בתקשורת הבין-דורית בישראל.
ארבעת הבנים הם לא דמויות סטטיות ביצירה הישראלית; הם תנועה מתמדת. בכל סרט או מחזה ישראלי גדול, הגיבורים נעים בין הקטגוריות הללו. החכם הופך לרשע כשהוא מורד; התם הופך לזה שאינו יודע לשאול כשהוא נשבר על ידי המציאות; והרשע הוא לעיתים היחיד שמחזיק בחכמה האמיתית, חכמת החיים ברחוב הישראלי.
היצירה הישראלית לקחה את המבנה של הגדת הפסח והפכה אותו לכלי של ביקורת עצמית. היא מראה לנו שאנחנו עדיין יושבים סביב אותו שולחן, מתווכחים את אותם ויכוחים, ומנסים נואשות להבין: מי מאיתנו הוא החכם, מי הרשע, ולמה, למרות הכל, אנחנו עדיין לא יודעים לשאול את השאלות הנכונות שיביאו לנו מנוחה.
היצירה הישראלית היא ה"מגיד" שלנו, היא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להבין מי אנחנו, ארבעה בנים בתוך עם אחד, שמחפש את דרכו מעבדות של קונפורמיזם לחירות של זהות עצמית.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
