טירונות בלוז בסטודיו יורם לוינשטיין

טירונות בלוז: רגע לפני שהילדות נגמרת

יש משהו כמעט בלתי נמנע בבחירה של הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין להעלות את „טירונות בלוז” דווקא עכשיו. המחזה של ניל סיימון מתרחש בקיץ 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, וגיבוריו הם נערים אמריקאים בני 18 הנכנסים לראשונה לעולם הצבאי. הם עדיין ילדים במובנים רבים, אבל הצבא אינו מתכוון להתייחס אליהם כאל ילדים. בתוך זמן קצר הם נדרשים ללמוד לציית, להסתגל, להתבגר ובעיקר להבין שהחיים עומדים להשתנות.

אחרי הצפייה בהפקה בבימויו של בן זבלודובסקי מתברר שהחיבור לישראל של היום אינו צריך להיות מאולץ. „טירונות בלוז” אינו משקף בהכרח את המנטליות הישראלית.

החברה האמריקאית של שנות הארבעים, מערכת היחסים בין הקבוצות השונות והיחס לצבא שונים מאוד מאלה המוכרים לנו. אבל בכל הקשור לחוויית הטירונות עצמה, ובעיקר לרגע הזה שבו צעירים נמצאים יחד, לפני שהם יוצאים למלחמה, המחזה מצליח להיות רלוונטי מאוד.

זהו מחזה על אנשים צעירים שנזרקים לתוך מסגרת חדשה, רחוקים מהבית, ונאלצים לבנות בתוך זמן קצר מערכת חברתית חדשה.

הם צריכים להחליט על מי אפשר לסמוך, את מי הם אוהבים, את מי הם לא סובלים, מי מצחיק אותם, מי מעצבן אותם ומי הופך לחבר. מתוך המסגרת הצבאית נוצרת קשת שלמה של רגשות ויחסים, וההפקה מצליחה לתת לה מקום.
הטירונות כמעבדה אנושית

„טירונות בלוז” הוא המחזה השני בטרילוגיה האוטוביוגרפית של סיימון, אחרי „יומן חוף ברייטון” ולפני „בדרך לברודוויי”.

במרכזו יוג'ין מוריס ג'רום, צעיר יהודי מברוקלין שהתגייס לצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. יוג'ין חולם להיות סופר, ובמקום לכתוב את הרומן הגדול שעליו הוא מפנטז הוא מתחיל לכתוב יומן. כך הוא הופך את החוויה הצבאית לחומר גלם ליצירה.

יוג'ין הוא למעשה דמותו האוטוביוגרפית של ניל סיימון עצמו. דרך עיניו אנחנו פוגשים את קבוצת הטירונים, את המפקדים ואת החברה האמריקאית שממנה הגיעו. הוא אינו רק משתתף במה שקורה. הוא גם מתבונן. ההתבוננות הזאת מאפשרת למחזה לראות בתוך חוויית הטירונות משהו רחב יותר.

הטירונות היא כאן מעין מעבדה אנושית. לוקחים קבוצה של צעירים, מוציאים אותם מהבית, מעמידים אותם תחת סמכות אחת, ומאפשרים לנו לראות כיצד הם מגיבים זה לזה.

יש מי שמסתגל במהירות, יש מי שמתקשה, יש מי שמנסה להצחיק, יש מי שמתקומם, יש מי שמחפש כוח ויש מי שהופך מיד למטרה. היחסים שנוצרים ביניהם הם אחת החוזקות של המחזה, ובהפקה הזאת הם מקבלים ביטוי משכנע מאוד.

שני יהודים בתוך חברה אמריקאית

אחד הרבדים החשובים בהצגה הוא היחס ליהודים. יוג'ין, הגיבור, אינו בהכרח חווה את יהדותו באותה עוצמה שבה חווה אותה ארנולד אפשטיין, הצעיר היהודי האחר בקבוצה. אפשטיין הוא האנדרדוג. הוא מגושם יותר, חלש יותר מבחינה גופנית, פחות מותאם לקודים של הגבריות הצבאית, ובעיקר הופך למטרה של הסביבה.
דווקא דרך אפשטיין יוג'ין נאלץ לראות חלקים בזהותו שלו שאולי היה מעדיף להשאיר מאחור.

זהו אחד המהלכים היפים במחזה. שני הצעירים הם יהודים, אבל החוויה שלהם אינה זהה. יוג'ין יכול להתבונן בעצמו דרך אפשטיין, ובמקביל לראות דרכו את החברה שבה הוא חי. הגזענות אינה מופיעה כאן כתופעה חיצונית או כעניין תיאורטי. היא מתגלה בתוך היומיום, בתוך החבורה, דרך האופן שבו אנשים מתייחסים זה לזה.

אפשטיין סופג את רוב החבטות. היהדות שלו, החולשה הפיזית שלו, המגושמות שלו והחריגות שלו הופכות אותו למטרה. אבל דווקא משום שהוא נמצא במקום הזה, הוא גם חושף עבור יוג'ין את היחס האמיתי ליהודים. לא רק יחס של קבוצה אחת לאחרת, אלא קשת רחבה של עמדות בתוך החברה האמריקאית.

זה הופך את אפשטיין להרבה יותר מדמות קומית של טירון מגושם. הוא משמש במידה רבה כמראה. דרכו הגיבור מבין משהו על עצמו, על יהדותו ועל החברה שבתוכה הוא חי.

רגע לפני המלחמה

המלחמה עצמה כמעט אינה נראית. אנחנו נמצאים בבסיס הטירונים, ולא בשדה הקרב. ובכל זאת היא נמצאת כל הזמן בתודעה. הצעירים יודעים לשם מה הם מתאמנים. הם יודעים שבסופו של דבר ייתכן שיישלחו למקום שבו כללי המשחק שונים לחלוטין.

דווקא כאן ההצגה מצליחה לגעת במשהו אוניברסלי מאוד. היא אינה מנסה לומר שהטירונות האמריקאית של 1943 זהה לטירונות הישראלית של 2026. היא אינה זהה. גם המנטליות אינה זהה. אבל המצבים האנושיים מוכרים מאוד.

צעירים שנמצאים יחד לפני יציאה למלחמה. הפחד שהם אינם תמיד מודים בו. הרצון להיראות חזקים. הצורך להשתייך. ההומור שמשמש דרך להתמודד עם חרדה. הקשרים שנוצרים במהירות. החיבה לצד חוסר החיבה. הבריתות הקטנות. העוינות. ובעיקר התחושה שהחיים כפי שהיו לפני הטירונות עומדים להסתיים.

מכאן נובעת גם הרלוונטיות העכשווית של ההפקה, בלי להפוך אותה למחזה על ישראל.
הבימוי של זבלודובסקי אינו מנסה להביא את „טירונות בלוז” אל ימינו בכוח. אין כאן ניסיון להלביש על סיימון את ישראל של 2026, ואין צורך בכך. הרלוונטיות נוצרת מעצמה. אנחנו רואים צעירים שנמצאים יחד, לפני יציאה למלחמה, ומכירים את קשת הרגשות שלהם גם אם החברה שממנה הם באים אינה החברה שלנו.

אנסמבל שמחזיק את ההצגה

אחד הדברים הבולטים ביותר בהפקה הוא איכות המשחק. מדובר באנסמבל חזק מאוד, וההישג אינו רק בכך שכל שחקן מצליח בפני עצמו. הם עובדים זה עם זה. הם מחזקים זה את זה, מבליטים זה את זה ויוצרים תחושה של קבוצה אמיתית.

לכל אחת מהדמויות יש אישיות מובחנת. אין כאן אוסף של טירונים שכולם מדברים ומתנהגים באותה צורה. לכל אחד יש אופי, קצב, חולשות, שאיפות ומקום בתוך ההיררכיה החברתית.

זה חשוב במיוחד במחזה כזה, משום שהחבורה היא כמעט הדמות המרכזית. אם השחקנים אינם מצליחים ליצור את התחושה שהם חיים יחד, הטקסט נשאר על הנייר. כאן נוצר עולם חברתי משכנע, שבו היחסים בין הדמויות הם חלק בלתי נפרד מהדרמה.

בתוך האנסמבל המצוין הזה בולט במיוחד ירדן מזרחי בתפקיד ארנולד אפשטיין. הוא פשוט גונב את ההצגה.
המשחק שלו מרשים במיוחד.

הוא מצליח להיות מצחיק בלי להפוך את אפשטיין לקריקטורה, פגיע בלי להפוך אותו למסכן, ומעורר הזדהות בלי לבקש אותה בכוח. דווקא משום שהדמות נמצאת בעמדת חולשה, נדרשת כאן שליטה גדולה מאוד בטון.

קל מאוד לשחק את אפשטיין כבדיחה. מזרחי מצליח לעשות משהו מורכב יותר: לגרום לנו לצחוק איתו ובחלק מהרגעים גם עליו, אבל בה בעת להבין את המחיר שהוא משלם על היותו מי שהוא.

ככל שהמחזה מתקדם, אפשטיין הופך מדמות שמצחיקה אותנו לדמות שאנחנו רוצים להגן עליה. ומזרחי מצליח להפוך את ההתפתחות הזאת לטבעית ומשכנעת.
המשחק שלו הוא אחת ההפתעות הגדולות של ההפקה, לצד משחק מצוין של האנסמבל כולו.

בימוי מעודן ומדויק

גם הבימוי של בן זבלודובסקי ראוי לשבח. דווקא משום שהוא אינו מנסה בכוח להפוך את „טירונות בלוז” למחזה ישראלי עכשווי, הוא מצליח לאפשר לרלוונטיות שלו להתגלות מעצמה.

זבלודובסקי הוא גם שחקן וגם במאי, והבחירה שלו במחזה הזה מעניינת במיוחד. הוא אינו מסתפק בהצבת השחקנים על הבמה ובהפעלת המנגנון הקומי של סיימון. הוא נותן מקום ליחסים, לקשרים המשתנים בין הדמויות ולרגעים שבהם הקומדיה מפנה מקום לפגיעות.

הבימוי מעודן ומדויק. הוא אינו צועק את המסר ואינו מנסה להוכיח לנו עד כמה המחזה אקטואלי. הוא פשוט מאפשר לסיפור להתרחש. זו בחירה נכונה. לפעמים הדרך הטובה ביותר לדבר על ההווה היא דווקא לא לדבר עליו ישירות.

„טירונות בלוז” נכתב על צעירים אמריקאים בשנת 1943, אבל בהפקה הזאת אנחנו רואים צעירים שמנסים להבין את עצמם בתוך מערכת גדולה מהם. הם מגלים חברות, היררכיה, אהבה, מיניות, גזענות, נאמנות, חולשה וכוח. הם עדיין אינם יודעים מי יהיו כשייצאו מהטירונות, ואולי גם לא יודעים אם יצליחו להגיע לשם כפי שנכנסו.

זה אולי הדבר שהופך את ההצגה הזאת לרלוונטית כל כך. לא העובדה שהיא מספרת לנו משהו מדויק על ישראל, אלא העובדה שהיא מספרת משהו מדויק על צעירים רגע לפני שהחיים משתנים להם.

המלחמה נמצאת מעבר לדלת. בינתיים הם צוחקים, רבים, מתאהבים, מעליבים, מתחברים ומגלים מי הם. ומאחורי כל הצחוק הזה נמצאת הידיעה שאנחנו, הצופים, יודעים משהו שהם עדיין אינם יודעים: הטירונות תיגמר. החיים האמיתיים יתחילו. ומה שיקרה אחר כך כבר לא יהיה משחק.

תרגום: אלי ביז'אווי
בימוי: בן זבלודובסקי
יוג'ין מוריס ג'רום: מטר יעקב / ניר גואטה
סמל מרוין ג'י טומי: איתי דמבו / יובל וקסלר
ארנולד אפשטיין: שחר בן טוב / ירדן מזרחי
ג'וזף ויקובסקי: ישי ללוש
רוי סלרידג': נבו קטן / הלל אנגל
דונלד קרני: הלל אנגל / מנור חקק
ג'יימס הנסי: נבו קטן / ניר גואטה
רוואנה: עופרי שגב
דייזי האניגן: דנה עבודי
ליווי אומנותי: לילך סגל
עיצוב תפאורה: נוי סלע
עיצוב תלבושות: נעה רונן
מוזיקה: אלעד פרץ
וידאו: יונתן מזרחי
עיצוב תנועה: יערה לוי
מנהל הפקה: אייל תבורי
עוזר מנהל הפקה: רמי לאסרי
צילום סטילס וטריילר: רדי רובינשטיין

צילום סטילס בכתבה זאת: אביבה רוזן