ינואר 24, 2026
יעקובי ולידנטל הוא מן המחזות המכוננים והמשפיעים ביצירתו של חנוך לוין, ומסמן נקודת מעבר משמעותית בדרכו האמנותית.
המחזה, שעלה לראשונה בשנת 1972, שייך לקבוצת המחזות המכונים “הקומדיות האנושיות”, שבהם לוין מפנה את מבטו מן הסאטירה הפוליטית הישירה אל האדם הפרטי: הבודד, הקטן, העלוב, ומעמיד אותו במרכז הבמה. זהו תיאטרון שאינו עוסק בגיבורים או באירועים היסטוריים, אלא בכישלון המתמשך של בני אדם פשוטים לחיות חיים שיש בהם משמעות.
כבר במחזה זה מתגבשים המאפיינים שיזהו את הכתיבה הלווינית בהמשך: שגרה חונקת, תלות הדדית, פחד משינוי, והשילוב הייחודי בין הומור גרוטסקי לבין כאב קיומי עמוק. יעקובי ולידנטל אינם אנשים חריגים. להפך. הם מייצגים את האדם הבורגני האפרורי, זה שחי בתוך הרגלים, בתוך פחד תמידי מהחמצה, ובתוך תחושה מתמדת שהחיים האמיתיים מתרחשים במקום אחר.
העלילה מתמקדת בשני חברים ותיקים, יעקובי ולידנטל, החיים במערכת יחסים סימביוטית וחולנית. המפגשים הקבועים, משחקי הדומינו, השיחות החוזרות, כל אלה אינם ביטוי לידידות עמוקה אלא לתלות הדדית שנועדה למנוע בדידות. כאשר יעקובי מחליט “לחיות”, כלומר לפרוץ את המעגל, הוא אינו עושה זאת מתוך אומץ אמיתי אלא מתוך דחף, מתוך אמונה נאיבית שדי בהחלטה אחת כדי לשנות חיים שלמים.
כניסתה של רות שחש אל חיי השניים יוצרת את המשולש הלוויני הקלאסי: שני גברים ואישה אחת. אלא שכאן אין מדובר ברומנטיקה אלא במערכת של יחסי כוח, השפלה ותשוקה.
רות שחש אינה מוצגת כגיבורה נשית משחררת, אלא כמי שנכנסת בעצמה למערכת של ניצול הדדי, שבה כל אחד מן הצדדים מנסה להציל את עצמו מן הריק הפנימי.
האדם הלויני, כפי שהוא מתגלה ביעקובי ולידנטל, הוא אדם חלול מתוכן. הוא אינו מצליח לחוש ערך עצמי מתוך יצירה, אהבה או עשייה משמעותית, אלא רק דרך השפלת האחר. ההשפלה יוצרת לרגע תחושת עליונות, תחושה מדומה של משמעות, אך זו מתפוגגת במהירות. לוין מראה בעקביות כי ההשפלה אינה מנגנון של כוח אלא סימפטום של חולשה.
רות שחש, שדמיינה כי תוכל להשפיל ולבזות אחרים, מוצאת את עצמה לבסוף מושפלת ומבוזה בעצמה. האלגנטיות הראשונית, הדימוי העצמי של אמנית ושל אישה נחשקת, מתפוררים בהדרגה לדמות של אישה זנוחה ומוזנחת, הנאחזת בפנטזיה של כישרון שלא התממש.
לידנטל, שמציע את עצמו כמשרת חסר ערך לזוג שהוא מדמיין כמאושר, נוטש ברגע שבו הוא מבין שאין כאן אושר כלל, רק החלפה של סבל אחד באחר. ויעקובי, יוזם המהלך כולו, נאלץ להכיר בכך שההשפלה, כמו גם הנישואין והפנטזיה לחיים אחרים, אינם מובילים לשום שינוי מהותי.
בנקודה זו מתגלה האכזריות הלוינית במלוא עוצמתה. שלוש הדמויות יושבות יחד, חבורת אומללים, ומהרהרות באפשרויות: אולי להגר לאוסטרליה, אולי להתחיל סוף סוף לנגן באמת בפסנתר. האפשרויות הללו נדמות לרגע כהתחלה חדשה, כהבטחה לחיים אחרים. אך בעולם הלוויני, עולם של אפסות קיומית, האפשרויות הללו אינן אלא פנטזיות ריקות.
אין בדמויות תעוזה אמיתית, ואין בהן נכונות לשלם את מחירו של שינוי. חוסר המוכנות לוותר על ההרגלים המנוונים, הפחד מאחריות, וההיצמדות לשגרה מוכרת, כל אלה משאירים את הדמויות קפואות במצבן הפתטי. לא משום שאין מוצא, אלא משום שאין יכולת לבחור בו.
הפקת יעקובי ולידנטל של תיאטרון החאן בוחרת לקרוא את המחזה דרך פריזמה אסתטית מוקפדת, כמעט פיוטית. החאן הופך את המחזה הלויני, שביסודו הוא מחוספס ומכאיב, להפקה יפהפייה: מינימליזם בימתי מדויק, משחקי צבע מחושבים, וניקיון חזותי שמעניק לטקסט מסגרת אלגנטית ומזמינה.
אחד המהלכים המעניינים ביותר בהפקה הוא שילובה של הפסנתרנית אנה בנימין, הנוכחת על הבמה ומנגנת לכל אורך ההצגה את שיריו של חנוך לוין, שנכתבו במיוחד להצגה הזאת. הבחירה הזו אינה רק אמצעי מוזיקלי אלא אמירה רעיונית. אנה משתלבת היטב באסתטיקה ובעלילת ההצגה.
בעוד רות שחש מוצגת כדמות שמעמידה פני פסנתרנית, דימוי שהולך ומתפורר יחד איתה, יושבת על הבמה פסנתרנית אמיתית, מוכשרת ומיומנת, שמחזיקה את ההצגה כולה. זהו הפוך על הפוך לוויני מבריק, שבו הפער בין דימוי למעשה ובין הצהרה לביצוע מתגלם באופן מוחשי ומעמיק את הקריאה במחזה.
עם זאת, האסתטיקה הזו גם מרככת את העוקץ. היופי, המוזיקה והדיוק הבימתי יוצרים חוויית צפייה נעימה ומושכת, ולעיתים נדמה שהם מצמצמים את תחושת הכיעור והעליבות שהמחזה נושא עמו במקורו. זו אינה בהכרח חולשה, אלא בחירה אמנותית מודעת.
השחקנים בהפקה מצוינים כולם. שחר נץ, שנבחר כשחקן השנה בטקס קיפוד הזהב על תפקידו בשורה בתיאטרון תמונע, מגלם את לידנטל כדמות חדה, מדויקת ומעוררת אי נוחות.
זהו לידנטל שמתקיים כולו מתוך ויתור עצמי, אך הוויתור הזה נטען בעומק רגשי שאינו מאפשר לצופה לפטור אותו כדמות שולית או קומית בלבד.
גל זק מגלם את יעקובי כדמות נמרצת ותזזיתית, אך כזו שהאנרגיה שלה נובעת מריק פנימי ולא מעוצמה אמיתית. יעקובי שלו מאמין בתנועה כתחליף למשמעות, וככל שהוא פועל יותר כך נחשפת חוסר התוחלת שבמעשיו.
ניצן לברטובסקי בתפקיד רות שחש (ביג תוכעס) מציעה פרשנות מורכבת, מן האלגנטיות הראשונית אל ההתפוררות הפיזית והנפשית. היא משחקת, שרה ונעה על הבמה בחן, ומשלבת הומור לוויני פרדוקסלי עם כאב אנושי גלוי.
שלושת השחקנים יוצרים אנסמבל הדוק, שמביא את עצמו במלואו בגוף, בקול ובתנועה. ההומור אינו מרכך את הטרגדיה אלא מדגיש אותה, והחן אינו מבטל את האומללות אלא עוטף אותה.
באמצעות בימוי רגיש ומדויק של מעין אבן, מצליח תיאטרון החאן להפוך את לוין לצעיר ובועט, כזה שפונה הן לאוהדיו הוותיקים והן לקהל צעיר. לוין של החאן אינו אנדרטה תרבותית אלא יצירה חיה ונוכחת, שממשיכה לשאול שאלות קיומיות קשות גם כאן ועכשיו.
זוהי הצגה יפה, חכמה ומעוררת מחשבה, גם אם בליבה נותר אותו ריק לוויני מוכר, שאין ממנו מוצא.
בימוי: מעין אבן
תפאורה: נעם וויס
תלבושות: מיכל גלזר
ניהול מוזיקלי, עיבודים ונגינה: אנה בנימין
נגינה: ענבל רוזנהויז
תאורה: רותם אלרואי
תנועה: מאיה ויטלין
הדרכה קולית: ריקי בוגטין
מנהלת הפקה: יהודית כץ
עוזרת במאי: טל לוי
שחקנים:
• גל זק (יעקובי)
• שחר נץ (לידנטל)
• ניצן לברטובסקי (רות שחש)
צילומי במה: יוסי צבקר
צילום טריילר: רדי רובינשטיין
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©