יוני 29, 2025
ההצגה 'כוח עליון' מבוססת על תסריט של סרט שוודי בשם פורס מז'ור, מלפני כעשור, ומתאימה את הנורמות של משפחה שוודית להתנהגות של משפחה ישראלית מעצבנת, פלוס מינוס. באמצעות תפאורה יצירתית ומושקעת, אנחנו עוברים לאתר סקי מפואר בצרפת, באלפים היפהפיים. הבחירה של הבמאי, גלעד קמחי, להפוך את המשפחה לישראלית כל כך, עם ילדים מנדנדים וחסרי נימוסין, היא בחירה ש'ישבה' לי פחות טוב, במיוחד כאשר השמות כולם אמנם השתנו, אבל נותרו שמות זרים במהותם.
כאשר חושבים על השמות שניתנו לבני הזוג, ההורים, במקום תומאס ואבה, מעניק להם המתרגם את השמות המחייבים 'אדם' ו'אווה', דהיינו, אדם וחווה. שני ההורים הללו אמורים, אם כן, להוות את הזוג המיתולוגי מסיפור גן העדן. בעבר הם היו מאושרים ועירומים, ואז הופיע הנחש. והנחש אכן מופיע, גם כאן. הוא מופיע בדמות אישה שמקבלת את המאפיינים של 'מופקרת', אישה נשואה שמתחילה עם כל גברבר חתיך שמתהלך באתר הסקי.
במפגש בין אווה לגברת מופקרת מסתבר, שאותה גברת, שמשוחקת להפליא על ידי אנדריאה שוורץ, שומרת על צרכיה ושלמות משפחתה דווקא על ידי יציאות התאווררות כאלה. הנחשה מופיעה, כמובן, בדיוק ברגע הנכון. זה קורה אחרי האירוע המחולל של ההצגה, כאשר מפולת שלגים מאיימת על אתר הסקי היוקרתי, ואב המשפחה, הרי הוא אדם המיתולוגי, בורח במקום להגן על משפחתו. את תפקיד המגינה לוקחת האם הגדולה, חווה, אבל היא, והילדים, רואים את אדם בקלונו ובהשפלתו, בכניעתו לייצר האנושי שאומר לו להמלט מפני סכנה. והוא נמלט, למרות שהנורמה החברתית מצווה עליו להגן קודם על ילדיו. יש כאן גם שאלות מורכבות לגבי זהות אישית וחברתית של 'הגבר החדש', המודרני, בן ימינו, בדיוק בתפר הזה, שבין מבנה משפחתי ודרישות התא המשפחתי המשתנה בימינו, לבין דמות הגבר החדש, אישיותו המשתנה וצרכיו.
המשבר המשפחתי הרי איננו חדש פה. וגם כמיהתה של חווה למימוש עצמי ולמימוש תשוקותיה אינו חדש. היא מתוודה בפני האישה הזרה, שנוהגת חירות מוחלטת בסיפוק צרכיה, שלמרות שלא הייתה מעלה על דעתה לנהוג כמוה, הרי שגם אצלה יש תאווה, ואפילו לא חדשה, לעמית בעבודה.
בנסיבות הללו חווה מתפתה עוד יותר להשפיל את בן זוגה, לדרוך עליו, והיא עושה זאת באמצעות מתיחת ביקורת על כישורי האבהות שלו. היא עושה זאת ביניהם, וכשהוא חושב שהסאגה הסתיימה, היא עושה זאת במפגש חברתי עם עמית שלו לסקי. היא הולכת ומדרדרת אותו למשבר קיומי. הוא עושה חשבון נפש, ויוצא גרוע בעיני עצמו. בעוד הוא מלקה את עצמו, חברו, סוני, מציע לו מוצא: לצרוח. לצרוח עד שכל המערכת תתנקה.
בעוד שהמערכת מתנקה לה, והם הולכים לשתות יחד בירה, מגיעה בחורה שמחניפה לאגו שלו, כשהיא אומרת לו שהוא מוצא חן בעיני חברתה. אבל האגו שלו לא משתקם לזמן רב, להפך. כעבור כמה רגעים מופיעה הבחורה ומסבירה שהוא ממש לא זה שמצא חן בעיני חברתה, ושלא יעז אפילו לדבר עימה או לבקש את מספר הטלפון שלה. מעט הכבוד העצמי שהיה לו ניטל ממנו, ואז בשלה הדרך להתמוטטות עצבים של ממש.
מעבר לסיפור המרכזי, שהוא מעניין, ויש בו לא מעט תהליכים דרמטיים ומחשבות על החיים, מחשבות על אנושיות, זוגיות שנשחקת, אתיקה שמתדרדרת, הורות פגומה וילדים מודרניים שיש להם הכל אבל דורשים עוד, יש כאן יותר מדי עלילות משנה, ובעיקר עלילת המשנה של זוג החברים, סוני, גרוש בגיל העמידה ובת זוגו הפעוטה בת ה 22. הסיפור שלהם מעניין בפני עצמו, אבל כחלק מההצגה הזאת הוא מיותר. אמנם הוא נועד לחזק את הקונפליקט של הגיבור ולשקף אותו, אבל הוא מסרבל את העלילה. האפשרות להכניס אותו בזכות אינסוף טוויסטים קומיים קורצת. הקהל באמת שואג מצחוק בסצינה של הזוג הנוסף, אבל ההומור הוא נמוך וסלפסטיקי בעיקרו, והולם פחות את רוח ההצגה.
עוד אלמנטים שהוכנסו כדי להצחיק, והם אלמנטים קומיים מעולם אחר מזה של ההצגה, קשורים, למשל, בהופעתו של מנקה לבוש בלבן שהולך מקצה אחד של הבמה לקצה השני, שחוח, דמות של 'האדם השקוף' בצוות המלון שהופך לנוכח מאוד כאשר הוא הופך מושא לבדיחה שחוזרת על עצמה. כפוף, שותק, תפקידו הוא לסחוט צחוקים. לקראת סוף ההצגה הוא נותן מצית לאדם, שמסתבר שהוא מעשן. חלק מכריתת ברית חדשה בינו לבין ילדיו הוא הגילוי שהוא מעשן. הוא לא רוצה להסתיר יותר את חולשותיו. הוא אב, הוא רוצה להיראות מושלם לילדיו אבל הוא לא אדם מושלם. הוא חושף את חסרונותיו וכך הוא מגיע אל ליבם. ההתרה הזאת של קונפליקט האב היא מעניינת, אבל היא לא הסוף.
בסוף, גם האם נמלטת בעת סכנה, וכך הם סוגרים מעגל של אנושיות. גם ההורה המסור ביותר הוא אדם עם חולשות ולכל אחד יש את איזורי הבריחה שלו. האב ברח מהמפולת, האם ברחה מהמעלית הצפופה שנתקעה. עכשיו הם שווים. שניהם רק בני אדם. הם ממילא כבר גורשו מגן עדן. ורק המופקרת נוסעת הביתה, היא שבעת רצון ומשפחתה מתגעגעת לקבל אותה חזרה. כולנו רק בני אדם.
בתרגום מסרט להצגה, מתסריט למחזה, יש צורך לעשות בחירות. המחזה חייב להיות ממוקד יותר, הוא אינו יכול להביא את כל הדמויות, המקומות ועלילות המשנה שקיימים בתסריט. בפרק זמן נתון, של 90 דקות למשל, ניתן להביא תוכן רב הרבה יותר בסרט מאשר בהצגה. לכן על המתרגמים והבמאים לעשות בחירות, ולפעמים לחתוך עד הבשר החי, כדי להוציא משם את העיקר בעיניהם. בהצגה הזאת נראה שהרבה מדי מהתסריט הגיע לבמה, לכן המסרים היו רבים מדי ולא בהירים מספיק. זאת כנראה הסיבה לכך שיש בהצגה חלקים מעניינים יותר ומעניינים פחות. יש חלקים שבהם הקהל חי את ההצגה, ויש חלקים בהם כמה אנשים מתגנבים החוצה.
בשורה התחתונה: יש פה ערבוב של אלמנטים ותהליכים דרמטיים וסאטיריים אליהם התכוון המחבר, התסריטאי השוודי, שעברו ישראליזציה קצת ברוטאלית מדי, המיתוס של אדם וחווה וגן העדן קיים פה, על שברו. ההצגה מעניינת בחלקים שהיא מתמקדת בנפש ואופי האדם והאנושיות. העירוב שבין סאטירה לבין אלמנטים קומיים סלפסטיקיים פחות דיבר אלי, אבל זה אולי עניין של טעם.
צילום: אוהד רומנו
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©