הרומן כל החיים לפניו, שפורסם בשנת 1975 על ידי רומן גארי, הסופר היהודי, תחת שם העט אמיל אז'אר.
העלילה מתרחשת בשכונת עוני בפריז של שנות השבעים, שכונה רב־תרבותית, רוויית הגירה ושולי חברה, הרחק מן המרכז הבורגני המהוגן.
בלב הסיפור עומדת מאדאם רוזה, אישה יהודייה זקנה, ניצולת שואה וזונה לשעבר, שמתקיימת מקצבת זקנה דלה ומגדלת בביתה ילדים של זונות אחרות, בעיקר נשים מוסלמיות מצפון אפריקה, אשר אינן מסוגלות לגדל את ילדיהן בעצמן.

המספר הוא מומו, ילד מוסלמי בן למהגרת אלג'יראית, שגדל בבית רוזה מאז ילדותו. מומו אינו יודע במדויק את גילו, אינו בטוח במעמדו בעולם, אך הוא חד אבחנה ובעל קול ספרותי ייחודי, המשלב תמימות עם תבונה עמוקה.
הקשר בין הילד לאישה הזקנה, החולה והקשה לעתים, הופך לציר רגשי, מוסרי ופילוסופי מרכזי של היצירה כולה. הסיפור עוקב אחר חייהם היומיומיים, אחר מאבקם בהזדקנות, בעוני, במחלה ובממסדים אדישים, אך מעל הכול אחר האהבה שנרקמת ביניהם, אהבת קיום, אהבה של מי שנשארו בעולם כמעט בלי אף אחד אחר.
הספר עובד לקולנוע בסרטו הידוע של משה מזרחי עם סימון סניורה ומיכל בת אדם, זכה בפרס האוסקר, והמשיך לחיות בעיבודים תיאטרליים רבים, המעידים על כוחו הממושך.
ההצגה בתיאטרון באר שבע היא עיבוד קאמרי רגיש, והיא מצליחה להעביר את כל העומק, החמלה והאנושיות של המקור הספרותי.

ייחודו של כל החיים לפניו אינו רק בעלילה אלא גם בזהות מחברו. רומן גארי, סופר יהודי־צרפתי, דיפלומט, טייס ומספר סיפורים כפול פנים, פרסם את הספר בשם העט אמיל אז׳אר, צעד רדיקלי שנועד לשחרר את הקול הספרותי מן הדימוי הקאנוני שלו עצמו וליצור קול צעיר, זר ולא ממוסד.
היסוד היהודי נוכח במיוחד בדמותה של רוזה. גופה הנחלש נושא את עקבות השואה, את הפחד מן המוות ואת חרדת ההיעלמות. מרתף דירתה, שבו היא שומרת מקום למות בו "כמו יהודייה", הוא דימוי מצמרר ועמוק. הזיכרון היהודי כאן אינו מתבטא בהטפה אלא בחמלה, בפחד קיומי ובהתעקשות על צלם אנוש גם כאשר הכול מתפורר.

באמצעות הקשר בין אישה יהודייה לילד מוסלמי, יוצר גארי ברית מוסרית החוצה דת, לאום וגיל. סיפור זה על אחריות לחלש ותיקון עולם יומיומי מתקיים בדירה מתקלפת בפריז ולא באידאולוגיות גדולות, ובכך הופך לאוניברסלי, עמוק ומשפיע.
העיבוד בתיאטרון באר שבע בולט בפשטותו הקאמרית. ההצגה כוללת שלושה שחקנים בלבד, ובמה מוקטנת, עגולה ומסתובבת, המעניקה תחושת קרבה אינטימית, כאילו הקהל מצוי בתוך הבית של רוזה ומומו. הבחירה בבמה כזו אינה טכנית אלא רעיונית: היא יוצרת סגירות וביתיות, תוך שמירה על תנועה מתמדת שמדגישה את הקשר בין הדמויות.
ההצגה מדגישה את החום האנושי בין שונים. בעולם מנוכר וקשה, שבו אישה זקנה ניצולת שואה ונער ערבי בן לזונה שנרצחה על ידי אביו מוצאים זה בזו בית, מתגלה כוחו של קשר אנושי פשוט ועמוק. רוזה הקשישה מגדלת את מומו מתוך צורך הדדי ולא מתוך אידאולוגיה, והם יוצרים משפחה חלופית, מגינים זה על זה, ויוצרים מרחב שבו ניתן לחיות גם בתנאים הקשים ביותר.
המוזיקה בהצגה היא מרכיב מרכזי ומשמעותי. היא משלבת מוזיקה צרפתית, מוזיקה ערבית, ורגעים של מוזיקה יהודית, המעצימה את תחושת המפגש התרבותי בשכונת העוני של פריז.
השילוב המוזיקלי הזה מחזק את האווירה, מדגיש רגשות ואינטימיות, ומעשיר את החוויה הרגשית של הקהל. למרות הנושאים המורכבים: עוני, זנות וזכרון השואה, יש בפנינה התיאטרלית הזאת גם רגעים קטנים של הומור.
המשחק בהצגה מעורר השתאות. אסתי זקהיים מגלמת את רוזה ללא סנטימנטליות מיותרת. היא קשה ורכה בעת ובעונה אחת, מצחיקה ומכאיבה, עייפה מן החיים אך נאחזת בהם בעקשנות. שון עיסא, בנו של נורמן עיסא, מגלם את מומו באופן חי ונוגע ללב, שמעביר את הסקרנות, התמימות והחכמה של הילד בצורה מופתית. לואי נופי, השחקן השלישי, משלים את המשולש הדרמטי ביצירתיות ובדיוק רגשי בתפקידיו כרופא היהודי וכאביו של מומו שמגיח לרגע.

הבימוי של אמיר י. וולף עדין וחכם, מבוסס על אמון בכישוריהם הטבעיים של השחקנים. השתיקות בהצגה חשובות כמו המילים, המבטים כמו הדיאלוגים, והקהל מוזמן להאט, להרגיש, ולהשתלב במרחב האנושי הקטן אך העמוק של ההצגה.
כל החיים לפניו בתיאטרון באר שבע מדגיש את החמלה. ההצגה מזכירה לנו שתיאטרון, כמו ספרות, יכול להיות מקום שבו זיכרון, כאב ואהבה נפגשים ללא ציניות, ומציע ברית אנושית פשוטה ועמוקה, שמותירה את הצופה עם תחושות של חום והזדהות.
בימוי: אמיר י. וולף
עיבוד בימתי: גזאווייר ז’אייאר
תרגום: דורי פרנס
תפאורה ותלבושות: סבטלנה ברגר
תאורה: קרן גרנק
תנועה: עמית זמיר
מוזיקה: יצחקי פרנקו
עוזר במאי: קרל כץ
משתתפים: אסתי זקהיים, שון עיסא, לואי נופי
צילום: מעיין קאופמן
טריילר: רדי רובינשטיין
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©