לאן בקולנוע

⭐⭐⭐⭐

מוניות הלילה של ברלין כזירה של חשבון נפש

הסרט "לאן", יצירתו החדשה והמרתקת של הבמאי אסף מכנס, לוקח טווה דרמה עדינה. במרכז העלילה, הנפרשת לאורך שנתיים של נסיעות ברחובות ברלין, ניצב חסן, נהג אובר פלסטיני בן 55 שמנסה לאסוף את שברי חייו ולמצוא אופק באירופה. חסן אינו דמות שגרתית בנוף הקולנועי; הוא אדם חם, אכפתי, נעים הליכות ומלא חמלה אנושית עמוקה, כזה שמשרה נינוחות על כל מי שנכנס לרכבו, אך מתחת למעטה הרוגע הזה רוחשים חיים שלמים של געגוע, החמצה ואובדן שליטה. המונית שלו הופכת למרחב שבו נפגשים עולמות זרים, ובעיקר למקום שבו שני אנשים שעזבו את מולדתם נאלצים להתבונן האחד בשני ללא מסכות, ולגלות כמה רב המשותף ביניהם מתחת לפני השטח.

שורשים משותפים וזהויות שחצו את הים

הדינמיקה הסתמית לכאורה של נוסע-נהג מקבלת תפנית מרתקת כאשר לתוך המונית נכנס אמיר, צעיר ישראלי שעבר לברלין במטרה לבנות חיים חדשים, אך מוצא את עצמו טובע בבדידות, בלבול רומנטי ובשאלות קיומיות קשות. לאט לאט, מתוך שיחות חולין שהופכות לווידויים אינטימיים, מתברר לשניים דבר מה מפתיע ומחבר: שניהם חולקים שורשים גליליים עמוקים, קרקע צפונית שממנה צמחו, הגם שחסן מזוהה עם ג'נין, מחנה פליטים אליו הגיעה משפחתו בשנת 1948, ואמיר מגיע מנהלל.

הגילוי הזה משמש כזרז שממיס את חומות החשדנות הראשוניות, וחושף את המטען הרגשי הדומה ששניהם נושאים עימם. שניהם עזבו את הארץ בעקבות אהבה שהסתבכה, ושניהם מוצאים את עצמם מנסים לפענח את פשרה של הזרות האירופאית שאינה מחבקת אותם באמת. המרחב של המונית מעניק להם קרקע בטוחה שבה הם יכולים להסיר בהדרגה את השריון הלאומי, ולבחון את הפציעות הפרטיות שלהם ממרחק בטוח לכאורה, המואר רק באור פנסי הרחוב של הבירה הגרמנית.

לבטים של אבהות ותשוקה למרחוק

חייו הפרטיים של חסן מהווים את העוגן הרגשי והכואב ביותר של הסרט, והם נחשפים לאט לאט תוך כדי הנסיעות הליליות. מצד אחד, הוא נושא בליבו כמיהה עזה לאישה שאותה אהב ושבגללה עזב את ג'נין במקור לטובת ברלין, אך גילה כי הגיע מאוחר מדי. היא כבר נישאה לגבר גרמני, והתשוקה אליה ממשיכה לבעור בו כפצע פתוח שאינו מגליד.

מצד שני, חסן נאבק בכאב אבהי מר מול בתו, שבחרה לעזוב את הבית ולנהל מערכת יחסים עם בן זוג גרמני, מציאות שמציבה אותו מול קונפליקט פנימי קשה בין הרצון לראות את בתו מאושרת לבין החרדה מפני אובדן המסורת, המשפחתיות והתרבות שעליהן גדלה.

הכאב הכפול הזה מעניק לדמותו עומק של רבדים; הוא אינו גיבור טרגי קלאסי, אלא אדם פגיע שמנסה לאסוף את הרסיסים של משפחתו ושל ליבו בתוך מציאות מנוכרת, תוך שהוא מפנה מקום במונית שלו לצרותיהם של אחרים.

לצד הדרמה השקטה, יש גם רגעים קומיים פה ושם. אחד מהם מתרחש כאשר דב נבון ושרית וינו אלעד עולים למונית של חסן כזוג ישראלים שנוכח לדעת שהנהג הוא ערבי והם חוששים. במקרה נמצא על קו הטלפון, בדיבורית, בן דודו של חסן שמחליט למתוח את הישראלים ומשמיע להם מילים כמו ג'יהאד. הסיטואציה שמתפתחת שמה מראה לכל ישראלי שנוסע לחו"ל וחושש לחשוף את ישראליותו. בביצועם של נבון ווינו אלעד זה גם מאוד משעשע.

הצללים של המולדת ורגע הפרידה הצורב

העולם החיצוני אינו נשאר הרחק מעבר לחלונות הזכוכית המאדים של המונית, והטראומות של המולדת חודרות פנימה במלוא עוצמתן, ובמיוחד נוכחותם המעיקה של אירועי השבעה באוקטובר. המציאות הפוליטית והביטחונית המדממת בבית מחלחלת לתוך השיחות הקטנות, מטלטלת את שיווי המשקל העדין שנבנו בין חסן לאמיר, ומאלצת את אמיר להתעמת עם שאלת ההישארות בגלות לעומת החזרה הביתה.

הבחירה של אמיר לשוב לישראל אחרי ה 7.10, בסופו של דבר, אינה מוצגת כמהלך הרואי פשוט, אלא כהכרעה כואבת הנובעת מתוך תחושת שייכות שאין ממנה מנוס. רגע השיא הרגשי של הסרט מתרחש בנסיעה האחרונה אל שדה התעופה, שבה חסן מביט באמיר ואומר לו בכנות שוברת לב שהוא אוהב אותו, למרות שלכאורה הוא כלל לא אמור לאהוב אותו. המשפט המזוקק הזה מהווה את המצפן המוסרי של הסרט כולו, תזכורת לכך שמתחת לכל השנאות והזהויות הפוליטיות, נפש האדם מסוגלת לחמלה ולאהבה גם במקומות האפלים ביותר.

קולנוע עדין המבקש להשאיר חותם

הצלחתה הגדולה של היצירה טמונה בבחירה האמנותית של אסף מכנס לוותר על מלודרמה ולבחור בנתיב של איפוק, רגישות ודיוק פסיכולוגי. לצידו של הבמאי עומד צוות שחקנים יוצא מן הכלל, ובראשם איהאב אליאס סלאמה, המגיש הופעה ענקית, שקטה ומלאת ניואנסים בתפקיד חסן, הופעה שזיכתה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, ומותירה חותם עמוק על הצופה. מולו, עידו טאקו מיטיב לגלם את אמיר בפגיעות כובשת, ומביא לידי ביטוי את תחושת התלישות של הדור הצעיר בגלות באמצעות כימיה חשמלית וטעונה מול סלאמה. התמיכה הבינלאומית הרחבה, ההקרנה המרשימה בברלינאלה והזכייה בפרס חג'ג' בפסטיבל הקולנוע ירושלים מעידות כולן על חשיבותו של הסרט בזירה המקומית והבינלאומית כאחד. "לאן" אינו מציע פתרונות קסם או תשובות פוליטיות מוכנות מראש, אלא מזמין את הקהל למסע לילי מרגש שבו השתיקות חזקות יותר מכל מילה, ושבו האנושיות נותרת המפלט היחיד בעולם שאיבד את דרכו.

קרדיטים ויוצרים

• בימוי ותסריט: אסף מכנס

• שחקנים ראשיים: איהאב אליאס סלאמה (חסן), עידו טאקו (אמיר)

• שחקני משנה והופעות אורח: מילאן פשל, ראמא נסראללה, רחיק חאג' יחיא-סלימאן, דב נבון ושרית וינו אלעד