ינואר 24, 2026
“חלל” הוא בבסיסו מונח אסטרונומי, מרחב פיזי, מושג מדעי.
אלא שבמציאות הישראלית של אחרי שבעה באוקטובר, המילה הזו אינה יכולה עוד להישאר מופשטת. היא נטענת בהיעדר, באובדן, בשתיקה, ומנגד בקולות ובצבעים. ערב “מבט על חלל”, שנערך במוז״א, מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, במסגרת שבוע החלל הישראלי, העז להיכנס אל המורכבות הזו מבלי לנסות לפתור אותה.
האוצר והמנחה, איתי מאוטנר, בנה ערב שמורכב משבע תגובות אמנותיות חיות למילה האחת הזאת. לא כהצהרה, אלא כהזמנה. התוצאה הייתה חוויה רב תחומית, שנעה בין צילום, מוזיקה, תנועה, סיפור, הומור והגות, ויצרה רצף רגשי ואינטלקטואלי נדיר בעדינותו ומרתק. זה היה ערב של מופעים נפרדים שנפגשו למרחב אחד מתמשך, שבו כל יצירה פותחת חלל חדש.
הערב נפתח בדבריה של הצלמת אבישג שאר יישוב, וזו הייתה פתיחה מרתקת.
שאר יישוב דיברה בשקט, כמעט ללא דרמה, אך הכובד היה נוכח בכל מילה. היא סיפרה על הימים שלאחר שבעה באוקטובר, על כך שכמי ששומרת שבת לא נחשפה למתרחש בזמן אמת. הידיעה הגיעה אחר כך, באיחור, אך ללא ריכוך. הפער בין השקט של השבת לבין האסון יצר אצלה תחושת ניתוק עמוקה.
מתוך המקום הזה היא יצאה לצלם. היא תיעדה בתים בעוטף עזה, משפחות שממתינות לחטופים מקרב יקיריהן. בתים שיש בהם אנשים, חיים, תנועה, אך חסרה בהם נוכחות אחת מרכזית. החלל בצילומים הללו אינו ריק. הוא מלא בהמתנה, בדאגה, בשאלות שאין להן תשובה.
אך שאר יישוב בחרה לא להישאר רק שם. מתוך צורך פנימי לאזן, לנשום, היא פנתה לצלם גם משפחה אחת החיה בדרכים. משפחה צבעונית, ניידת, שאינה נאחזת במקום קבוע. לאורך זמן היא תיעדה את התפתחותה, את גדילתה, את החיים כפי שהם נבנים דווקא מתוך תנועה. המשפחה הזו הפכה עבורה למפתח לחיים. הוכחה לכך שחלל אינו רק היעדר, אלא גם מרחב שמאפשר שינוי.
המעבר למקטע השני היה חד אך טבעי. מאיה קוסובר עלתה לבמה עם מיני פודקאסט לייב, ובחרה לספר סיפור שנשמע כמעט בדיוני. היא הציגה את Laugh#, כוכב הצחוק, יצירת האמנות הראשונה שהוצגה בחלל. קול צחוקה של צעירה אמריקנית, שהודפס במדפסת תלת ממד ושוגר אל היקום לשיטוט אינסופי.
קוסובר לא סיפרה את הסיפור כהישג טכנולוגי, אלא כפרדוקס אנושי. הצחוק, אולי הצליל האנושי ביותר, נשלח אל מרחב שאין בו קהל, תגובה או הקשר. השאלה המרחפת מעל הסיפור אינה כיצד זה נעשה, אלא מדוע. מה אנחנו מבקשים להשאיר אחרינו. האם שיגור זיכרון אל הנצח מעניק לו משמעות, או דווקא מדגיש את בדידותו. הסתבר שהצחוק הכי מעורר בתבל שייך לאישה דיכאונית דווקא.
הליווי המוזיקלי החי של הצ’לנית והיוצרת מאיה בלזיצמן העמיק את הרגע. הצלילים לא ליוו את הסיפור, אלא פתחו אותו רגשית. ניסיון אנושי יפה להשאיר סימן.
אורי שיפרין ענבי הביא לבמה אובייקט היברידי, שילוב בין טלסקופ לקליידוסקופ, שנוצר במיוחד עבור הערב. באמצעות טכניקה אנלוגית, כמעט עקשנית בפשטותה, הוא הציע דרך אחרת להביט בסוף. נקודת המוצא שלו הייתה מקומות שבהם הכול נגמר. גבול, בית קברות, שקיעה. מקומות טעונים בסמליות של פרידה.
אך דרך פעולת המכונה, הדימויים הללו מתפצלים, נפתחים, מתמשכים. מה שנראה סופי הופך לאינסופי. זו אינה הכחשה של הסוף, אלא שינוי פרספקטיבה עליו. בתוך מציאות ישראלית שבה סופים נוכחים מדי יום, העבודה הזו פעלה כהצעה שקטה להתבוננות אחרת.
טל ארז המשיך את שאלת המבט, אך העביר אותה אל הקהל. הוא הזמין את המשתתפים ליצור יחד קונסטלציית כוכבים. לא כהדמיה מדעית, אלא כפעולה קולקטיבית. כל אחד רואה משהו אחר כשהוא מביט לשמיים, והקונסטלציה שנוצרה הייתה תוצר של ריבוי מבטים, טעויות וחפיפות.
בפשטות הפעולה נוצר רגע של קהילה. ניסיון ללכוד יחד משהו חמקמק. החלל כאן לא היה נתון, אלא נוצר מתוך שיתוף פעולה. אולי מודל חברתי לא פחות מאשר אסתטי.
רננה רז, כוריאוגרפית, העבירה את המוקד אל הגוף ואל מה שמתרחש בין גופים. חמישה רקדנים נעו על הבמה בתנועות מדודות, וקולה של רז ליווה אותם בטקסט מהורהר. החלל שבו היא מתמקדת אינו סביב הגוף, אלא בין גוף לגוף. המרחק, המתח, האפשרות למגע שאינו מתממש.
זו הייתה עבודה שקטה, כמעט מינימליסטית, אך בעלת אמירה חזקה. בתוך מציאות של קיטוב ואלימות, היא הציעה התבוננות עדינה אך חדה על קרבה, גבול ונוכחות.
יניב ביטון הביא לבמה מונולוג קומי דרמטי, שנע בין סאטירה לכאב. הדמות שהוא מגלם ממתינה בתור לחלוקת דרכונים לחלל. פנטזיית הבריחה מהמציאות המקומית מקבלת כאן ביטוי מוגזם, כמעט מצחיק מדי. אך מאחורי הצחוק מסתתרת תחושת ייאוש מוכרת. גם אם נוכל לעבור לכוכב אחר, אין ודאות שנצליח להשאיר מאחור את מה שאנחנו נושאים איתנו.
את הערב חתם הפרויקט של תמרי, ואיתו התכנסו כל משמעויות המילה חלל לכדי רגע אחד חשוף במיוחד. זהו מיזם מוזיקלי שהוקם להנצחת תמר קדם סימן טוב, בן זוגה ג’וני ושלושת ילדיהם, שנרצחו בטבח בניר עוז. אך על הבמה במוז״א לא עמד מיזם זיכרון במובן המקובל, אלא קהילה חיה.
עשרת חברי ההרכב עלו לבמה וביצעו שירים שנולדו מתוך אובדן, אך לא שקעו בו. המוזיקה לא ביקשה לנחם, אלא לאפשר נשימה משותפת. הידיעה שהפרויקט פועל כמעט כולו בהתנדבות, על ידי בוגרי ותלמידי כפר הנוער ביכורים, המקום שתמר ניהלה והאמינה בו, העניקה לביצוע עומק נוסף. זהו חלל שנפער, אך גם מרחב שנבנה מחדש דרך עשייה.
“מבט על חלל” לא ניסה לסגור מעגלים. הוא לא הציע תשובות. כוחו בכך שיצר מרחב שבו אפשר לשהות בתוך השאלה. בעולם רועש, חבול ומוצף מסרים, זו הייתה מחווה תרבותית לחלל וליושביו.
צילום סטילס: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©