מוקדם מדי בתמונע

מוקדם מדי: זיכרון, סאטירה ותהליך חי

איתמר מועלם, איש צעיר בן 23 לערך, כבר יצר לא מעט. הדחף היצירתי שלו הביא לכך שזכה ב'קצרנטו' של התיאטרונטו, העלה מופע יחד עם חברו, 'המופע הגדול של בן רוזן', ובמקביל הוא לומד בבית הספר למשחק 'גודמן', בבאר שבע. הכרתי אותו בעבר, עוד קודם, כשעבדנו יחד. כשראיינתי אותו, היה ברור שהוא רואה  בהישגיו נקודת פתיחה למסע יצירתי ארוך ומורכב. שאלון השחקן עם איתמר מועלם – בילוי נעים

'מוקדם מדי', ההצגה הנוכחית שלו, עלתה לראשונה בפסטיבל תמונע. ההצגה מוצהרת כעשייה תהליכית, כזו שאינה מבקשת להיקבע כגרסה סופית. איתמר מבטיח שבכל חודש המופע שלו יתעדכן. למעשה, הקטעים במופע 'מוקדם מדי' הם אסופה מתוך למעלה מ 1400 קטעים שכבר כתב, בכתיבה יומיומית של הרהוריו בפייסבוק. אלה הם הרהורים, רעיונות, הברקות על המצב. המצב האישי שלו, אבל בעיקר המצב של כולנו פה, במדינת ישראל.

שלב בהתפתחות הסאטירית

הבחירה הזו אינה מנותקת מהמסלול שמועלם עובר כבר יותר מעשור. כבר הוא תאר רצון לעשייה מתוך חיפוש. הוא תיאר צורך בשליטה בגוף ובקול, רצון להיות מוזר בתנאים שלו, ושאיפה להיות שותף מלא לתהליך היצירה ולא רק מבצע של טקסט קיים. הדברים נאמרו אז בפשטות של יוצר צעיר, אך במבט לאחור הם נשמעים כהצהרת כוונות. בהמשך דרכו המשיך מועלם לפעול בתוך אזורים סאטיריים ומודעים לעצמם, בין היתר במופע הגדול של בן רוזן בתמונע, המופע הגדול של בן רוזן בתמונע – בילוי נעים שיצר ושיחק יחד עם חברו למופע זה, יובל קנין נחמיאס. שם גילם דמות שנעה בין חוסר אונים לרצון נואש להיות חלק, דמות שמתקיימת בתוך אבסורד חברתי ופוליטי מובהק. הקו הזה, של זהות מתלבטת בתוך מציאות רועשת, מתנקז כעת אל 'מוקדם מדי', אך הפעם כשהוא לא רק שחקן בתוך מערכת אלא היוצר שמבקש לבחון אותה מחדש מדי חודש.

הבכורה בתמונע היא הזדמנות לחוות את ההצגה כנקודת זמן בתוך רצף מתמשך. כאמור, 'מוקדם מדי' אינה רק הצגה אלא התחייבות אמנותית: כל חודש תשתנה, תעודכן ותתעצב מחדש בהתאם למתרחש בארץ ובעולם, בהתאם לזיכרונות, להתרחשויות ולהגיגים היומיומיים של היוצר עצמו. בכך, הזיכרון הופך לחומר פעיל, לא לאוסף אירועים קפוא אלא לתהליך דינמי שממשיך להיכתב כל יום.

הגיגים בפייסבוק

הבסיס לטקסט הבימתי נמצא בפייסבוק, שם כותב מועלם מדי יום. ההגיגים נעים בין כאב להומור ולעיתים מחזיקים את שניהם יחד. הם מתייחסים לנעשה בארץ ובעולם, לא מתוך עמדה פרשנית מרוחקת אלא מתוך חיים בתוך המציאות. הזווית של מועלם חדה ובלתי שגרתית ולעיתים חותכת. חלק מההגיגים הללו עוברים כאן טרנספורמציה בימתית והופכים למה שהוא מכנה 'זיכרון סאטירי'.

על הבמה ניצבים לצדו ניקול פודבלני ויובל קנין נחמיאס. הם מביאים רובד נוסף של רגש ומרחק אירוני, וגם יכולת שירה שמצטרפת ליצירה המשותפת שלהם. הם מבצעים יחד, או לעיתים בזוג, את המערכונים. יחד הם מחדדים רצף של מערכונים קצרים שנוגעים כמעט בכל עצב חשוף של החיים כאן. הזיכרונות סביב השבעה באוקטובר, המלחמה והמאבק להשבת החטופים, מערכת היחסים בין נתניהו לטראמפ, הביורוקרטיה שמכריעה בני אדם, שנאת האחים והתחושה הקבועה של היקלעות למצבים בלתי אפשריים, כל אלה מצויים במוקדם מדי דרך העדשה של מועלם. האבסורד אינו מוגזם אלא מדויק, נובע מהפער בין השפה הציבורית הגבוהה לבין חיי היומיום.

מין נבואה

ב'מוקדם מדי' מופיע קטע אישי במיוחד שבו מועלם מתאר את תחושת החיבור והאשמה בעקבות ה-7/10, ומקשר אותה לעיסוקו ביצירה לאורך השנים:

"לפני המלחמה רציתי לכתוב סיפור קצר שמתאר היסטוריה אלטרנטיבית של מדינת ישראל, אחת שבה במהלך האינתיפאדה השנייה יצא לפועל פיגוע ענק שמוטט לחלוטין את מגדלי עזריאלי. מעין 9/11 ישראלי. אירוע שלעד ייזכר כטרגדיה הגדולה ביותר בישראל ושהתאריך שלו יהיה צלקת בלוח השנה הישראלי. אחרי ה-7/10 הרגשתי אשם קצת… ואני חושב שפשוט הרגשתי שמשהו רע אורב למדינה מעבר לפינה וזו הייתה הדרך שלי להתמודד עם זה. בכתיבה. ומאז לא הפסקתי להתמודד עם דברים בכתיבה. 1433 קטעים and counting, כל אחד עוזר לי קצת לעכל את המוות, המאבקים, ההפגנות והפוליטיקה אבל גם את האהבות והפרידות והכסף והמשפחה והחברים והתקוות והאכזבות והחיים… אבל עכשיו זה המציאות. ואת המציאות אנחנו לא כותבים. רק אולי משכתבים."

שילוב הקטע מדגיש את התהליך היצירתי כדרך להתמודד עם הכאב והאירועים הקשים, וממחיש את החיבור בין חומר אישי לבין חומר פוליטי וחברתי, שהוא לב ההצגה כולה. הקול הכנה, הישיר והכואב של הקטע מחזק את האותנטיות של ההצגה ומראה שהזיכרון כאן אינו רק נושא אסתטי, אלא מנוע לפעולה יצירתית מתמשכת.

המקום והזמן

ההצגה אינה מנסה להסתיר את חוסר האונים או את הסתירות שבתוכה. המערכונים מבליטים רגעים של הומור לצד רגעים של כאב. הצופה מוזמן להשתתף בפעולה זו, להפוך לשותף, ולא רק לצרכן של תוצאה סופית. משחקם של השחקנים מאפשר לעקוב אחר דמויות שמחפשות מקום בתוך המציאות, תוך חקר מתמיד של הזהות האישית והקולקטיבית.

המקום והזמן מספקים הקשר חשוב להופעה. הבמה של תמונע מתאימה לניסויים, חשיפה ואי־נוחות. היא מאפשרת לאמן להציג חומר חיים בזמן הווה, ולהזמין את הצופה להתבוננות פעילה. מוקדם מדי משתלבת ברוח זו: היא לא מסתפקת בצחוק כדי לברוח, אלא משתמשת בהומור כדי לחשוף את האבסורד, את הפער בין הציפייה לבין המציאות, ואת הדרכים בהן החברה מכתיבה את חיינו.

העובדה שההצגה תשתנה מדי חודש מעניקה לה משקל נוסף. כל עדכון מהווה מראה לזיכרון פעיל, לא לדימוי קפוא, והצופה הופך לעד לתהליך מתמשך שבו חיים, פוליטיקה, טראומה והומור שזורים יחד. מוקדם מדי היא, אם כן, גם יומן בימתי, גם סאטירה פוליטית וגם מסע חקירה של הזהות והזיכרון.

בשורה התחתונה

גרסת הבכורה של מוקדם מדי אינה אחידה במלואה ולעיתים מורגשת בה חשיפה גולמית. אך דווקא בכך טמון כוחה. היא מעזה להיות בזמן הווה, עם כל הסדקים והסתירות שהוא מביא איתו, ומזמינה את הצופה להיכנס למסע שבו כל יום וכל גרסה מחדש הם חלק מתהליך חי. כך הופך המופע ליותר מעבודה בימתית: הוא ארכיון חי של תקופה ושל מציאות שממשיכה להתהוות, צירוף של ההיסטוריה האישית של היוצר והחברה שבה היא מתקיימת.

מאת: איתמר מועלם

בימוי: נעם פרנק

מוזיקה: יובל קנין נחמיאס

שחקנים: ניקול פודבלני, יובל קנין נחמיאס, איתמר מועלם

תאורה: ליאם שניצר

צילומים: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי

לפרטים ומועדים נוספים:

מוקדם מדי