מיס ויולט

מיס ויולט מבשרת הקדמה

מיס ויולט הוא סרט תקופתי צרפתי שמספר סיפור קטן לכאורה, אך כזה שנושא על גבו מטען רעיוני ורגשי רחב. העלילה מתרחשת בסוף המאה התשע עשרה, בתקופה שבה הרפובליקה הצרפתית מבקשת להחיל חוקי חינוך חדשים חינוך חינם חובה וחילוני גם בפריפריה הכפרית המרוחקת. אל תוך המרחב הזה מגיעה לואיז ויולט, מורה פריזאית בת ארבעים, אישה בודדה, מאופקת, נחושה, הנשלחת לכפר נידח כדי לפתוח בו בית ספר וליישם את האידאלים החדשים.

פסיכולוגיה אנושית

כבר מן הרגע הראשון ברור כי אין מדובר בעוד דרמה חינוכית סנטימנטלית. הסרט בוחר בקול שקט, מאופק, מתבונן, כזה שאינו מבקש לרגש בכוח אלא לאפשר לצופה להיכנס בהדרגה אל נפשם של הדמויות. מעבר לנושא ההיסטורי המרתק בפני עצמו, ולצילום היפהפה והרגיש, זהו סרט עשיר מאוד בפסיכולוגיה אנושית. אנו מתבוננים בדמויות מבחוץ פנימה, מנסים להבין את פחדיהן, הסתייגויותיהן, התקוות והפשרות שהן נאלצות לעשות.

לואיז ויולט מוצגת כאישה בעלת תפיסות סוציאליסטיות ברורות. היא מאמינה בשוויון חברתי ובכוחו של החינוך ככלי לשינוי. עם זאת, היא אינה אידאליסטית נאיבית. יש בה נוקשות, ריחוק מסוים, לעיתים אף עקשנות שמקשה עליה להתחבר מיד לאנשים שסביבה. המשחק של אלכסנדרה לאמי מדויק ומאופק, נטול מחוות גדולות. היא אינה מנסה לעורר הזדהות מיידית, אלא בונה דמות שמבקשת אמון לאורך זמן, מחזיקה סודות וכאישה אלגנטית היא מסתגלת היטב לסביבה המחוספסת.

היא מקבלת אורווה עם פרה למגורים, ללא אמצעי חימום בשלג ובקור, ואינה מתלוננת על דבר. למראה בגדיה והמצלמה שברשותה, אנו מבינים שהיא אישה בעלת אמצעים שהגיעה לאיזור כפרי נידח והיא נחושה להשתלב בו.

מורכבות

מולה ניצבת קהילה שלמה החוששת משינוי. אנשי הכפר אינם מוצגים כרשעים. להפך, הסרט מעניק להם מורכבות ואנושיות. הם חשדנים, זהירים, כבולים למציאות כלכלית קשה שבה כל זוג ידיים חשוב. הילדים נדרשים לעבוד בשדות, לתרום לפרנסת המשפחה, והרעיון לשלוח אותם לבית ספר נתפס כמותרות מסוכנות. החשש אינו רק כלכלי אלא גם תרבותי. החינוך החילוני נתפס כאיום על הסדר הקיים, על סמכות ההורים ועל תפקידה של הכנסייה.

אחת הדמויות המעניינות ביותר בסרט היא ראש העיר. בתחילה הוא נדמה כפקיד מקומי פשוט, אך עם התקדמות העלילה מתגלה דמות מורכבת בהרבה. זהו איכר נטול השכלה, שאינו יודע קרוא וכתוב, אך ניחן בלב רחב וביכולת הקשבה. הוא מבהיר ללואיז בפשטות כי תידרש לא רק ללמד, אלא גם לשמש כמזכירתו ואף לחפור קברים. הדרישה הזו, שנשמעת כמעט אבסורדית, מדגישה את הפער בין האידאלים הגדולים של הרפובליקה לבין המציאות היומיומית הגסה של הכפר.

החיבור המסוייג

המורה מסומנת מיד כמי שמגיעה ממעמד אחר. בגדיה, דיבורה, אורחות חייה, כולם מעידים על זרותה. היא אינה נטמעת מיד, וגם אינה מנסה לעשות זאת בכוח. הסרט מתעניין במתח שבין שייכות לניכור, בין הרצון להשפיע לבין הצורך לשרוד. לואיז אינה באה להציל את הכפר, אלא למלא תפקיד. רק בהדרגה, דרך מפגשים קטנים, דרך חיכוכים יומיומיים, נרקם חיבור אמיתי בינה לבין המקום.

הילדים הם לבו הפועם של הסרט. הם אינם מוצגים כמקהלה חיננית, אלא כפרטים שונים זה מזה, עם פחדים, סקרנות וגעגוע לאפשרות אחרת. ההמתנה הארוכה עד שהם מגיעים לבית הספר מדגישה עד כמה החינוך אינו מובן מאליו. הרגעים שבהם הם מתחילים ללמוד אינם מודגשים במוזיקה סוחפת או בעריכה דרמטית. הסרט בוחר בפשטות, כמעט בצניעות, ודווקא משום כך הרגעים הללו נוגעים ללב.

מבחינה דרמטית, מיס ויולט בוחר שלא לחשוף את כל הקלפים מיד. אנו יודעים מעט מאוד על עברה של לואיז. מדוע היא לבדה. מה הביא אותה לתפקיד הזה. אילו חוויות עיצבו את תפיסת עולמה. המידע הזה נמסר בהדרגה, ובשלמותו רק בסוף הסרט. הבחירה הזו אינה חולשה תסריטאית אלא אסטרטגיה מודעת. היא מאלצת את הצופה לשפוט את הדמות על פי מעשיה ולא על פי סיפורה האישי. רק לאחר שנוצר קשר רגשי עם הדמות, נחשף העבר שמעניק לה עומק נוסף.

כוחו של הצילום

ויזואלית, הסרט מוקפד אך מאופק. הצילום מדגיש את הנוף הכפרי לא כגלויה רומנטית אלא כמרחב עבודה קשה, בוצי לעיתים, יפה אך לא מנחם. התלבושות והעיצוב התקופתי מדויקים, אך אינם גונבים את ההצגה. האסתטיקה משרתת את הסיפור ולא להפך. יש פה שני דגשים על צילום: צילומי הנוף והצילומים האנושיים, והצילומים של לואיז, שמראים את העולם דרך העדשה שלה.

הקצב איטי במכוון. זהו סרט שמאמין בזמן בזמן של שינוי, זמן של הסתגלות, זמן של למידה. לא כל צופה ימצא בכך נוחות, אך זהו חלק מהאמירה של הסרט.

מקומן של נשים

מעבר לסיפור החינוכי, מיס ויולט הוא גם סרט על מקומה של אישה בתוך מנגנון מדינתי גברי. לואיז מייצגת את הרפובליקה, אך אינה שייכת באמת למוקדי הכוח שלה. היא נשלחת, נבחנת, נשפטת, ולעיתים ננטשת. המתח בין האידאלים שמטיפה להם המדינה לבין האופן שבו היא מתייחסת לשליחיה בשטח נוכח לכל אורך הסרט, ומוסיף לו רובד ביקורתי שקט אך חד.

הסרט אינו מציע מהפכה דרמטית או ניצחון מוחלט. השינוי המתרחש בכפר הוא איטי, הדרגתי, כמעט בלתי נראה לעין. דווקא בכך טמון כוחו. הוא מציג תפיסה מפוכחת של קדמה, כזו שאינה מתרחשת ברגע אחד אלא נבנית מהתעקשות יומיומית, מוויתורים קטנים, מהיכולת להישאר גם כשנדמה שאין תמורה מיידית.

הבימוי של בנאר

הבימוי של אריק בנאר מדגיש את האנושיות, את המבט השונה של אנשים על מציאות חייהם ומבליט את הפערים בין תפישות העולם והגישות של בני אדם שונים. בנאר מביא דיוק מחד ואיפשור מאידך לסצינות מורכבות.

הסיום של הסרט מרגש ונוגע ללב, אך נמנע ממלודרמה. הוא סוגר מעגל אישי ומוסרי כאחד, ומותיר את הצופה עם תחושת השלמה זהירה ולא עם פתרון מוחלט. מיס ויולט הוא סרט שקט אך מרתק, כזה שמאמין בכוחם של ידע, של מילים ושל תהליך אנושי מתמשך.

בשורה התחתונה

זהו סרט שמכבד את קהל הצופים שלו. הוא אינו מאכיל בכפית, אינו מייפה יתר על המידה, ואינו מתנצל על האיטיות שלו. הוא מבקש התבוננות, סבלנות, והקשבה. בתמורה, הוא מעניק חוויה קולנועית עמוקה, אנושית ורלוונטית גם הרבה אחרי שהאור באולם נדלק.

שם מקורי Louise Violet
בימוי אריק בנאר
תסריט אריק בנאר
שחקנים אלכסנדרה לאמי
זאנר דרמה תקופתית
אורך 108 דקות

סרטים מעניינים נוספים עכשיו:

אהבה בקולנוע – בילוי נעים

היה הייתה אמא שלי, בקולנוע – בילוי נעים

מכונת התפירה של סבתא בקולנוע – בילוי נעים