מתוך אהבה: הרגש שנשאר בבית הריק

★★★★☆

מתוך אהבה הןא סרט שמצליח לגעת בלב דווקא באמצעות איפוק. סרטו של הבמאי והתסריטאי הצרפתי נתן אמברוזיוני, מצליח לעסוק באחד הפחדים האנושיים העמוקים ביותר, נטישה, בלי להפוך את הסיפור למלודרמה סוחטת דמעות. הרגש בסרט נבנה בהדרגה, כמעט בלי שנרגיש, עד שהוא מצטבר לחוויה שנשארת איתנו גם אחרי שהמסך מחשיך.

בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את סוזן, אם לשני ילדים קטנים, גספר ומרגו. משהו בה נראה שבור. היא אישה מותשת, חלשה, שמתקשה לשאת את חייה ואת האחריות הכרוכה באימהות. אין צורך בהסברים ארוכים כדי לחוש את מצוקתה. אמברוזיוני מתבונן בה ממרחק מסוים, אינו מנסה לכפות עלינו פרשנות. דווקא המרחק הזה מאפשר לנו להתקרב אליה. עוד לפני שאנחנו יודעים מה היא עומדת לעשות, אנחנו חשים שמשהו בחייה הגיע לנקודת שבר.

סוזן מגיעה עם ילדיה לביתה של אחותה ז'אן, שלא הייתה איתה בקשר קרוב במשך שנים. למחרת בבוקר היא נעלמת, ומשאירה את הילדים אצל אחותה עם פתק. המעשה שלה קשה להבנה, אפילו בלתי נסבל מבחינה מוסרית, אבל הסרט אינו ממהר להציג אותה כמפלצת. הוא מאפשר לנו לראות את האישה שמגיעה לקצה גבול יכולתה, גם אם איננו יכולים לקבל את הדרך שבה בחרה להתמודד עם מצוקתה.

שתי נטישות, שתי התמודדויות

מרגע שסוזן נעלמת, מרכז הכובד של הסרט עובר לז'אן, אישה שמעולם לא רצתה ילדים. לפתע היא מוצאת את עצמה אחראית לשני ילדים שאינה מכירה היטב, והיא צריכה להתמודד לא רק עם הצרכים היומיומיים שלהם, אלא גם עם הכאב שהותירה בהם אימם. היא לא בחרה באימהות, לא התכוננה אליה ולא ביקשה לשנות את חייה. כעת היא נאלצת ללמוד תוך כדי תנועה כיצד להיות המבוגר האחראי עבור שני ילדים שאיבדו בבת אחת את עולמם המוכר.

גספר, בן התשע, ומרגו, בת השש, הם ילדים חמודים ומעוררי חיבה, שהצופה מבקש כמעט באופן אינסטינקטיבי לחבק ולעטוף. אבל אמברוזיוני אינו משתמש בהם כדי לעורר רחמים. הם ילדים בעלי אישיות ותגובות משלהם, וכל אחד מהם מתמודד אחרת עם היעלמות האם. הם צעירים, אך מבינים היטב את משמעותו של מה שקרה להם. הם אינם רק מתגעגעים לסוזן. הם חווים נטישה, כעס, צער ובלבול, ומנסים למצוא את מקומם בעולם שהתהפך עליהם.

ההתבוננות בילדים היא אחד המרכיבים המרגשים בסרט. אין צורך שהם ינסחו במילים את מלוא כאבם. לעיתים דווקא ההתנהגות היומיומית שלהם, התגובות הקטנות והקושי להסתגל למציאות החדשה, חושפים את עומק הפגיעה. הם זקוקים לאהבה ולביטחון, אבל אינם יכולים פשוט להחליף את אמם באישה אחרת, גם אם היא דואגת להם. ז'אן מצדה צריכה להבין שהטיפול בהם אינו מסתכם בארוחות, בסדר יום ובפתרונות מעשיים. היא נדרשת להתמודד גם עם האבל שלהם, עם הכעס ועם השאלות שאין לה תשובות עליהן.

אישה שלא רצתה להיות אם

ההישג של הסרט הוא בכך שאינו הופך את ז'אן לאישה שמגלה לפתע כי נולדה להיות אם. היא אינה משנה את השקפת עולמה ברגע אחד, והאימהות אינה הופכת אצלה באופן קסום לטבע שני. היא לומדת להתמודד עם הילדים, נקשרת אליהם בהדרגה ומנסה להעניק להם את החום והיציבות שהם זקוקים להם, אבל הקושי שלה אינו נעלם.

יש כאן הבחנה חשובה בין אהבה לבין אימהות. אפשר לאהוב ילדים, לדאוג להם ולחוש אחריות כלפיהם, בלי לרצות להיות אם. ז'אן נאלצת להתמודד עם הסתירה שבין חייה הקודמים, שבהם בחרה שלא להביא ילדים לעולם, לבין המציאות שבה שני ילדים זקוקים לה כעת יותר מכפי שהם זקוקים לכל אדם אחר.

באחת הנקודות המהותיות בסרט מתברר הקושי שלה להבין כיצד אחותה הייתה מסוגלת לנטוש את ילדיה. היא מנסה להבין את סוזן, אך אינה מצליחה להשלים עם המעשה שלה. זהו מתח רגשי מורכב. מצד אחד, היא יכולה לחוש את מצוקתה של אחותה ולהבין שאדם עשוי להגיע למצב שבו הוא אינו מסוגל עוד לשאת את חייו. מצד אחר, היא רואה את המחיר שמשלמים הילדים, ומתקשה לקבל את ההחלטה שהותירה אותם מאחור.

הסרט אינו מציע הכרעה פשוטה בין שתי האחיות. הוא אינו מבקש מאיתנו להצדיק את סוזן, אך גם אינו מאפשר לנו להתעלם מהמצוקה שהובילה אותה לנקודת השבר. ז'אן אינה חייבת לבחור בין הבנת אחותה לבין אהבת הילדים. היא נדרשת לחיות עם שני הרגשות הסותרים, ובינתיים להעניק לילדים את מה שאמם אינה מסוגלת להעניק להם.

מינימליזם שמצליח לגעת בלב

נתן אמברוזיוני מוכיח כאן שהתרחקות רגשית לכאורה אינה בהכרח יוצרת ניכור. להפך. הוא נמנע מהדגשת יתר של הסצנות הכואבות, ומאפשר לצופה להתקרב לדמויות בקצב שלו. אין צורך להסביר לנו בכל רגע מה הן מרגישות. אנחנו מוזמנים להתבונן בהן, לזהות את מצוקתן ולמלא את המרווחים שבין המילים.

הגישה הזאת ניכרת גם במשחקה של קאמי קוטן. היא מגלמת את ז'אן באיפוק, בלי להפוך את הקושי שלה למחזה ראווה. אין כאן ניסיון להציג אישה שהופכת לגיבורה מושלמת, אלא אדם שנדרש להתמודד עם מצב שלא בחר בו. לצדה, ז'ולייט ארמנה מעניקה לסוזן נוכחות שברירית ומטרידה, גם כאשר הדמות נעדרת מן ההתרחשות. היעדרה נעשה חלק בלתי נפרד מהחיים של מי שנותרו מאחור.

גם הצילום של ויקטור סגין תורם לאופי המאופק של הסרט. המצלמה אינה מבקשת להכתיב לצופה כיצד להרגיש, אלא מאפשרת למצבים ולמרחבים לדבר. זהו קולנוע שמאמין בכוחם של הפרטים וביכולתו של דימוי חזותי לבטא את מה שהמילים מתקשות לומר.

הבית הריק

לקראת סיום הסרט, ז'אן מגיעה לדירה שבה התגוררה סוזן עם ילדיה. לאחר שמוציאים ממנה את החפצים ומפנים את תכולתה, נותר בית ריק. זהו אחד הדימויים החזקים בסרט, ואולי גם הרגע שבו מתברר עד כמה הבחירה האסתטית של אמברוזיוני מדויקת.

הבית היה המקום שבו התנהלו חייה של סוזן ושל ילדיה, המקום שבו התקיימה שגרת המשפחה, על קשייה ועל רגעי הקרבה שלה. כעת אין בו דבר. החפצים נעלמו, הסימנים לחיים שהתקיימו בו נמחקו, והחלל הריק נעשה מוחשי יותר מכל הסבר על היעדר ועל אובדן.

אין כאן פתרון דרמטי. סוזן אינה חוזרת כדי להסביר את עצמה, והסרט אינו מעניק לנו סוף טוב שיאפשר לסגור את הסיפור ולחזור הביתה בתחושה שהכול הסתדר. להפך, נותרת תחושה של אובדן, של חיים שהשתנו ללא אפשרות להשיבם לקדמותם. אבל לאורך הדרך, בתוך הכאב וחוסר הוודאות, מתרחשת גם התקרבות. ז'אן והילדים לומדים להכיר זה את זה, נוצר ביניהם קשר, ומתפתחת מידה של חמימות ואכפתיות שאינה מוחקת את הפגיעה, אך מאפשרת לחיות לצדה.

הבית הריק הוא גם דימוי של מה שסוזן הותירה מאחור, וגם של החלל שנפער בחייהם של הילדים. דווקא משום שהסרט אינו מסביר את משמעותו עד תום, התמונה הזאת ממשיכה להדהד. היא מותירה את הצופה מול השאלה מה נשאר ממשפחה כאשר אחד מחבריה נעלם, ומה אפשר לבנות מחדש אחרי שהמוכר והבטוח התפוררו.

״מתוך אהבה״ הוא סרט מרגש, אך לא מפני שהוא מבקש מאיתנו לבכות. הוא מרגש משום שהוא מכיר במורכבותם של בני אדם, ביכולת שלהם להישבר, לפגוע ולהיפגע, וגם להתקרב זה לזה מבלי למצוא פתרון לכל השאלות. זהו סרט על נטישה, אבל גם על האפשרות למצוא חמימות במקום שבו לא ציפינו לה. ובסופו של דבר, דווקא הבית הריק הוא שממחיש בעוצמה הרבה ביותר כמה חיים, אהבה וכאב יכולים להצטבר במקום אחד, וכמה מעט נדרש כדי שכל אלה ייעלמו ממנו.

מתוך אהבה (Les enfants vont bien), צרפת, 2025.

בימוי ותסריט: נתן אמברוזיוני.

צילום: ויקטור סגין.

עריכה: נתן אמברוזיוני.

מוזיקה: אלכסנדר דה לה בום.

משחק: קאמי קוטן, ז'ולייט ארמנה, מוניה שוקרי, מנואה ורבה, נינה בירמן, גיום גואה.