עדיף שאני לא אראה בעין אחת, קיצר, עבודת מחול של מיכל גרס שרמן

הריקוד שנולד מהשכחה: מיכל גרס-שרמן מחוללת את נס ההישרדות של נועה זאבי

בלב ליבו של הכאב הקולקטיבי שנפער בחברה הישראלית מאז השבעה באוקטובר, צומחת אמנות שמבקשת לא רק להנציח את האובדן, אלא לגעת בשורשי החיים עצמם. המופע "עדיף שאני לא אראה בעין אחת, קיצר", של הכוריאוגרפית והרקדנית מיכל גרס-שרמן, הוא פסיפס תנועתי עוצמתי השואב השראה מאחד הסיפורים הבלתי יאומנו של המלחמה, סיפורה של נועה זאבי.

זאבי, סמלת טירונים שגילתה גבורה עילאית תחת אש, נורתה בראשה והתעוררה שבועיים לאחר מכן למציאות חדשה, נטולת זיכרון מהרגע ששינה את חייה. בשיחה גלויה וחשופה, מיכל גרס-שרמן מספרת על התהליך היצירתי שהחל בייאוש מוחלט והסתיים בחיבור עמוק לאופטימיות, על הגוף שזוכר את מה שהתודעה מחקה, ועל הניסיון להפוך טראומה אישית למפגש אנושי אינטימי ומחזק.

המהפך היצירתי: מביטול כואב לקריאת כיוון חדשה

כמו אמנים רבים בישראל, השבעה באוקטובר תפס את מיכל גרס-שרמן בעיצומה של עבודה על פרויקט אחר לגמרי. היא עבדה על מופע שהיה אמור לעלות בפסטיבל מחול, אך עם פרוץ המלחמה, המציאות טרפה את הקלפים והפסטיבל בוטל. הניסיון לחזור לעבודה ההיא לאחר מכן התברר כמשימה בלתי אפשרית. הרקדנית שאיתה עבדה הרגישה שהמשקולת הרגשית של המצב כבדה מנשוא ושהיא אינה מסוגלת להופיע בימים כאלה. מיכל ניסתה למצוא מחליפה, אך משהו בתוכה כבר ידע שהיצירה הקודמת איבדה את הרלוונטיות שלה בעולם החדש והמדמם שנכפה עלינו.

דווקא מתוך השבר הזה, הגיע קול קורא מפסטיבל תמונע להשתתף בערב תחת הכותרת "ועדת חקירה". עבור מיכל, המושג הזה לא עורר קונוטציות פוליטיות יבשות, אלא רעיון אמנותי עמוק על האופן שבו סיפור אחד נבחן מאינספור זוויות. היא החלה לחפש שפה תנועתית שתשקף את החזרתיות הזאת, את הניסיון להבין אירוע דרך עדויות שונות, כשבכל פעם נוסף נדבך אחר. מיכל חיה בקיבוץ רבדים, מרגישה את הדי הפיצוצים מעזה, מטפלת בילדיה הקטנים לבדה כשבן זוגה במילואים, וחווה ייאוש עמוק. "הייתי בתחתית של התחתית", היא מודה, "הרגשתי שאם אסחף לחדשות, פשוט אשקע". ואז, ברגע של שיטוט מקרי במדיה, היא נתקלה בכתבה ביוטיוב שהועלתה על ידי כאן 11, כתבה על נועה זאבי. הצעירה, שנורתה בראשה ואיבדה עין אך הקרינה חיוניות ואופטימיות בלתי נתפסת, הפכה עבור מיכל למצפן. הרצון העז של נועה לחיות הפיח במיכל תקווה והניע את גלגלי היצירה מחדש.

בין מונולוג פנימי לתנועה חיצונית: פירוק סיפורה של נועה

העבודה על המופע לא החלה ממפגש אישי, אלא מחקירה מרחוק. מיכל מעידה כי מעולם לא פגשה את נועה פנים אל פנים. היא ניסתה ליצור איתה קשר, ביקשה רשות להשתמש בסיפורה, אך התקשורת נשארה במישור של הודעות כתובות. נועה, כך הבינה מיכל, ביקשה לשמור על פרטיותה ולהישאר אנונימית ככל הניתן בתהליך השיקום המורכב שלה. מיכל כיבדה זאת והחליטה להתבסס על החומרים הגולמיים מהכתבה בחדשות. המילים של נועה, של הוריה, של הרופאים ושל חברתה הטובה. היא זיקקה את המשפטים של נועה לכדי מונולוג פנימי שהדהד בראשה, ומשם יצאה לסטודיו לחפש את המקבילה התנועתית.

המטרה לא הייתה לייצר תנועה שהיא איור לטקסט, אלא למצוא את המהות הפיזית של החוויה. מיכל החליטה לוותר על מוזיקה חיצונית ולייצר את כל עולם הצלילים בעצמה. נשימות, קולות ושירה. היא לקחה שיר של אלטון ג'ון שנועה אוהבת במיוחד, YOUR SONG שיר שהשמיעו לה בבית החולים כשהייתה מחוסרת הכרה, ופירקה אותו לגורמים. החיבור בין חלקי השיר למשפטים של נועה יצר פסקול חי ונושם בתוך הגוף המרקד.

התהליך הזה משקף את המצב התודעתי של נועה באותם ימים: היא לא זכרה את האירוע שבו נורתה כשניסתה להציל את הטירונים שלה, והתמונה של מה שקרה לה הורכבה לאט-לאט, כמו פאזל, ממה שאחרים סיפרו לה. במופע, התהליך הזה מועבר לקהל דרך עשרה מעגלים, או חזרות, שבהם המידע והתנועה נחשפים בהדרגה.

המעגלים של הזיכרון: איך הגוף מנכיח את הטראומה

המבנה של "עדיף שאני לא אראה בעין אחת, קיצר" הוא חזרתי ומצטבר. בתחילת המופע, הקהל מוצא את עצמו מול תנועה גולמית ומעט מאוד טקסט, מצב שמעורר תחושת חוסר אונים ואי-ודאות. בחזרה הראשונה והשנייה, הדברים אינם ברורים כלל. בחזרה השנייה מיכל משלבת נשימות עמוקות וקצובות המדמות מכונת הנשמה, תזכורת לחודשיים שבהם נועה הייתה בין חיים למוות. בחזרה השלישית נוספים צלילים, ברביעית משתררת דממה מחפשת, ורק במעגל החמישי החיבור בין המילים של נועה לשיר של אלטון ג'ון מתחיל להבהיר את התמונה.

ככל שהמופע מתקדם, הקושי הפיזי של מיכל הולך וגובר, מתחבר לנשימות הכבדות וממחיש את המאמץ האדיר שבשיקום ובחזרה לחיים. בשיא המופע, נשמעים הקולות של הסביבה הקרובה לנועה: ההורים המודאגים, הרופא המטפל ויסמין, חברתה שלא עזבה את מיטתה.

מיכל מתארת כיצד הזיכרון, לפי תפיסתה, הוא דבר חמקמק שמושפע מאוד מהאופן שבו אחרים מספרים לנו את הסיפור שלנו. הגוף, לעומת זאת, נושא את הטראומה בצורה אחרת. דרך התנועה החזרתית, היא מנסה למנוע מהזיכרון להיטשטש, להשאיר אותו נוכח וחי, גם אם הוא כואב. הטראומה של נועה, כפי שמיכל מפרשת אותה, לא הייתה רק ברגע הפציעה הדרמטי, אלא בתהליך הארוך של הגילוי בדיעבד, ההבנה שהיא כמעט איבדה את חייה והשמחה המהולה בעצב על כך שהיא כאן, מדברת והולכת.

אופטימיות כמעשה של התנגדות: המפגש האינטימי עם הקהל

אחד האלמנטים המרגשים ביותר במופע הוא האופן שבו מיכל בוחרת לפתוח ולסיים אותו. היא מתחילה בפנייה ישירה לקהל: "שלום, תודה שבאתם, אני מקווה שכיביתם טלפונים". בכל חזרה על המשפט הזה במהלך המופע, היא משמיטה מילה אחת, עד שבסוף נותרת רק המילה "שלום".  עבורה, זוהי תמצית האופטימיות של נועה והאופטימיות שהיא עצמה זקוקה לה. "נועה כל כך רצתה לחיות, אז גם אני חייבת", היא מסבירה את הדחף שהניע אותה.

המופע מתקיים בפורמט של סטודיו, כשקהל מצומצם מקיף את מיכל מכל עבר. האינטימיות הזו היא הכרחית כדי להעביר את התחושה הקולקטיבית שנוצרה בחברה הישראלית. אנחנו אולי בודדים בכאבנו, אבל אנחנו לא לבד בסיפור הזה. מיכל מספרת שהשיחות שהיא עורכת עם הקהל לפני ואחרי המופע משתנות בהתאם למצב הרוח הלאומי ולחדשות המשתנות. בתקופות של חוסר ודאות לגבי החטופים, השיחה הייתה קשה ופסימית יותר, אך הדמות של נועה, הצעירה שרצה להציל את טירוניה למרות אזהרות חברה, שנפצעה קשה וחזרה לחייך, נשארת עוגן של כוח. המופע הוא לא רק מחווה לנועה זאבי, אלא תזכורת לכך שהחיים חזקים מהכל, ושגם כשרואים רק בעין אחת, אפשר לראות עולם שלם של תקווה.

יוצרת ומבצעת: מיכל גרס שרמן

ייעוץ וליווי: נעה ענבר ירון.
ייעוץ תלבושת: רוזי כנען.

פרטים ומועדים:

תיאטרון הבית – עדיף שאני לא אראה בעין אחת, קיצר // 5 בפברואר