פלטפורמה 1.0 בתאו

תאו הוא מרכז תרבות חדש למדי בהרצליה. תאו הוא שם החיבה של תאודור הרצל, חוזה מדינתנו וגם האיש שהרצליה העיר נקראת על שמו, וגם ראשי תיבות של 'תרבות, אמנות ותוכן'. זהו מרכז חדש וחדשני, עם תעוזה חשיבתית. זהו מקום שבא לתת במה להתפרצות היצירתית של צעירים, וגם מבוגרים יותר שיש להם רצון להמשיך להתפתח. מסתמן שאנחנו עם, שלמרות ואולי גם בגלל הנסיבות הקשות בהן אנו חיים, חפץ חיים והתפתחות אמנותית.

המופע שהוצג פעמיים, פלטפורמה 1.0, הורכב מתשע יצירות קצרות מסוגים שונים. כעשר דקות ליצירות מחול וקטעים דרמטיים מסוגים שונים. עוד מגבלה שהוטלה על היוצרים, מעבר למגבלת הזמן, הייתה גודל הבמה. ברוחב ואורך של 120 סנטימטר, הופיעו אדם אחד, שניים ואפילו שלושה אנשים. מסתבר שהיצירתיות האנושית מועצמת לעתים דווקא כשיש מגבלות.

את האתגר הזה הציב עידן שוורץ, המנהל האמנותי של המופע ליוצרים. תשעה שנענו הביאו, כל אחד ואחת מהם, את היצירות שחלקן מגלות חשיבה יצירתית פורצת דרך ממש. מעניין לציין, שהמופע שילב יוצרים ופרפומרים ותיקים ומוערכים, כמו רנה שיינפלד, הרקדנית המוערכת ובעלת השם שזכתה באינספור פרסים, והדס עפרת, הפרפורמר והפסל, זוכה פרס ישראל בתחום אמנות הבמה. הוותיקים הללו, לצד צעירים שמבעבעים כשרון, כמו הדס נוימן, שחקנית קולנוע ותיאטרון, ויהודה דרומי (יחד עם  עמרי לאור) כוריאוגרף ורקדן.

הקטע הראשון, של הדס עפרת, 'הקב המושלם' מביא לנו את הניסיון לבחון, בעקבות רישום של ליאונרדו דה וינצ'י, את 'האדם הוויטרובי'. הרישום כולל מעגל, בו נמצא אדם שמניח את ידיו ואת רגליו בכמה זוויות שונות. רישום הדיו הזה של נחשב לאחת מיצירות האמנות הידועות של הרנסנס האיטלקי. עפרת סימן מעגל באמצעות קב וגוש פחם, הסיר את נעליו וכפפותיו, מסמר זוג נעליים וכפפות לאורך קווי המעגל, ושכב על הבמה לפי אילוצי מיקום הנעליים והכפפות.

יוצר ומבצע: הדס עפרת

היצירה השנייה, 'בדרך' של רנה שיינפלד, מביאה אמירה לגבי רגע מרומם. רנה מופיעה עם מקלות בידיה, בחולצה צהובה ובשיער ארוך מאוד ופזור, שבו היא משתמשת בתהליך הריקוד שלה. רנה מגדירה זאת כך: 'עם מקל ביד ושירה בלב, תפילה ותקווה בגוף – יוצאת לדרך. השמיים הם הגבול והמרחבים הפתוחים אינסופיים. כל תנועה היא הכרחית, כל קו, מחווה ושהייה נטענים במשמעות. המגבלה מאפשרת לחקור את חומריות הגוף ואת שבריריות הרגע בכנות נטולת יומרה'. עם המוזיקה של הנדל, שיינפלד מחוללת באופן שמייחד אותה. היא מוכיחה, שגם בגיל מתקדם היא מסוגלת ליצור יצירה חדשנית ומרשימה. רנה מעוררת רגש ומחשבה ביצירתה, ומותירה מקום רב לפרשנות.

כוריאוגרפיה וביצוע: רנה שיינפלד

השוטרת אז-אולי, היא עידית קישינובסקי המתוקה, היא אמנית פרפורמרית שמופיעה כליצנית שמחופשת לשוטרת. את הליצנות שלה היא הופכת לכלי פוליטי חיובי, והיא למעשה אקטיביסטית למאבק על זכויות אדם, ומופיעה גם בהפגנות. השם שנטלה הוא כמובן משחק מילים עם 'השוטר אזולאי' הנאיבי. היא התחילה את פעולתה במחאת בלפור, ומאז היא מנסה לפרק מתיחויות באמצעות הומור ותקשורת חיובית ומקרבת.

קישינובסקי הביאה מופע קצרצר בשם 'שטח כינוס', בו היא מכנסת מסיבת עיתונאים, כדי לחשוף נשק חדש: הלב. בסוף המופע מצרפים אליה חברי 'המשמר הלבבי' כשהצופים ממלאים את החלל בבועות סבון, שיוצרות מראה מרהיב. המופע שלה, השוטרת אז-אולי, הוא מתוק ומצחיק, יש לה כישורי דרמה וקומדיה שמשתלבים במופע שמביא לידי צחוק אך גם לידי מחשבה.

מאת ובביצוע: השוטרת אז-אולי, ליווי אמנותי: נופר סלע, בהשתתפות: המשמר הלבבי

יהודה דרומי מביא לנו יצירת מחול, אותה הוא מבצע יחד עם עמרי לאור. 'גבר גבר', היצירה שלו, מאופיינת בתנועתיות האופיינית לדרומי, שהיא מאוד אסתטית ואקספרסיבית. את היצירה הוא מתאר כך: 'גבר עומד מול גבר. יד מושטת. נשענת, הודפת, מושכת, נשמטת. שני גופים בוחנים את המפגש ביניהם, מנסים למצוא יציבות, בוחנים גבולות של אינטימיות ומגששים אחר קשר. הדרך לעצמי עוברת באחר ולהפך'. היצירה מביאה לנו שני גברים, וחוקרת את מערכת היחסים שנוצרת ביניהם, מערכת יחסים שיש בה הכל: התקרבות, חיפוש, חשש מאינטימיות תוך כדי חיפוש אינטימיות וקרבה, התרחקות, והתקרבות מחודשת, ממקום אחר. הרבה רגשות וחרדות מובעים פה, בקטע המחול הזה. מה שנכון לגבי שני הגברים, אגב, נכון כמובן לגבי שני אנשים שמחפשים קרבה, ללא תלות בגיל, צבע ומין.

מאת: יהודה דרומי, רקדנים יוצרים: עמרי לאור ויהודה דרומי, ליווי אמנותי: אוליביה קורט מסה

הדס נוימן 'רוקדת על כל החתונות' מביאה לנו מה שהיא מכנה 'מופע תיעודי-פרפורמטיבי'. למעשה זהו, בעיני, קטע של דרמה קומית שראוי ביותר לפתח אותו להצגה שלמה, מאוד מקורית וייחודית. הדס מספרת שעד גיל ארבעים, גילה הנוכחי, היא נחכה בעשרות חתונות, ליוותה חמש כלות, חברות טובות וערכה ארבעה סרטי חתונה. אל החתונות הגיעה לבד, או עם בני זוג, שלימים התחתנו – עם נשים אחרות. היא ניצבת על הבמה הקטנה, אותה מילאה בכוסיות שתייה ובעלי כותרת אדומים, ומראה לנו קטעי וידיאו של סרטי חתונה בהם רקדה. היא מביאה לקהל את החששות וחשבון הנפש של אישה שהגיעה לגיל ארבעים כשהיא רווקה שמחפשת אהבה וזוגיות דרך מבט על הנורמות החברתיות המסורתיות על זוגיות, נישואין ומשפחה.

יצירה, ביצוע, עריכת וידיאו ובימוי: הדס נוימן, דרמטורגיה וכוריאוגרפיה: אוריין מיכאלי

CHAINED, יצירתה של דניאל שפירא, מביאה לנו שני רקדנים, קרן כץ ויואל רון, שמחוללים קשר. מחוללים במובן של יוצרים, וגם במובן של רוקדים. הקשר הוא לא פשוט. יש בו הרבה רצון טוב ורע, יציבות וחוסר יציבות, רגשות חיוביים ושליליים. דניאל שפירא כותבת, ש'אנחנו קשורים למדינה הזאת, לחברים האלה, לבן הזוג הזה, למשפחה הזאת, לשפה הזאת, לעבר הזה ולחלומות האלה. מגבלה, החלטה, טביעת רגל, זה דבר מדהים ומזעזע ומסתבר שאלה החיים'. על הבמה הקטנטנה הרקדנים מתקרבים ומתרחקים, מערערים זה את זה ומושיטים זה לזה יד. חוסר היציבות, הניסיונות לקבלה וחוסר החיבור, כל אלה נוכחים כל הזמן ביצירה המעניינת הזאת.

במאית: דניאל שפירא, מעצבת תנועה: אווה שוברטרסקה, משתתפים: קרן כץ, יואל רון

ביצירה 'דרוש נס', שהיא יצירה קומית שלא מאוד הצחיקה אותי, הביאו עדילי ליברמן ונדב בושם סוג של מפגש בין שתי יוצרות בעלות דעות פוליטיות הפוכות, האחת ימנית קיצונית מהתנחלות, שלא מוכנה להיכנס לתחומי הקו הירוק, והשנייה, ליברלית מהמרכז. השתיים מנסות, לאסוף נשים ולגייס כסף לשיתוף פעולה שברור מראש שאינו יכול להצליח, וזה מתברר לחלוטין כאשר הימנית ממגרון מתחילה להשתלח בשמאל ולהלל את התפישות הימניות-קיצוניות.

מאת: עדילי ליברמן ונדב בושם.

יצירתה של רייצ'ל ארדוס, 'שולחן ל-1' מעלה על הבמה את הרקדן מתן דוד. ארדוס מצטטת את נורמן קאזינס: 'השאיפה הנצחית של האדם היא לנפץ את בדידותו'. הבדידות, כך היא טוענת, היא אחת הבעיות הגדולות ביותר העומדות בפני החברה שלנו כיום. בעידן שבו התקשורת המיידית זמינה מתמיד, מעולם לא הרגשנו כל כך לבד. היצירה שלה מנסה לתת צורה לרגש שלרוב נשאר בלתי מדובר. תחושת בדידות יכולה להיווצר כאשר האדם נמצא לבדו, אך היא יכולה לצרוב גם כאשר הוא נמצא בקהל גדול. החוויה של בדידות היא, כמובן, אינדיווידואלית. לדעתי היא גם נטייה אישית ואישיותית של אדם.

השילוב של תנועה, מוזיקה וטקסט שנשמע כאשר הרקדן מחולל, טקסט שאינו מדבר ישירות על בדידות, אלא מביא מחשבות, תובנות, אופציות התנהלות, יוצר לנו חוויה חושית מגוונת שמביאה כל אחד מאיתנו להתייחס אל היצירה בדרכו. יש מי שיתפשו את חווית הבדידות כמדכאה, ואחרים שיתפשו את המצב כאפשרות לגדילה והתפתחות. ובעצם, שתי הקצוות של אותו מטבע, או רגש, אפשריים. המחול עצמו עובר, בחוויה של הצופה, כמאוד עוצמתי והוא מבוצע היטב על ידי מתן דוד.

כוריאוגרפיה: רייצ'ל ארדוס, רקדן יוצר: מתן דוד, הפקה: טלי קוניגסברג, דרמטורגיה: אורי לנקינסקי

'השב', היצירה האחרונה בין התשע, היא יצירה שמכונה 'גוספל יהודי'. היוצרת, ענת ברנדס, כותבת כך: 'בין שבר לאמונה, בין כאב לגאולה, הגוספל הוא תנועה מוזיקלית שהעניקה לקהילה השחורה אפשרות לפרוק את הכאב, להצמיח תקווה ולעבור טרנספורמציה רוחנית. הגוספל היהודי מבקש לתרגם את הרוח הזו אל תוך מציאות ישראלית ויהודית… אנחנו מבקשים לגעת בכאב ולא לברוח ממנו'.

היצירה היא צבעונית, נאמנה לרוח הגוספל, הן בצורה והן בתכנים, שמותאמים לעבודת האל, לתחינה לאל ולשבח לאל. אני, שמתחברת פחות לצד הדתי של הגוספל, אהבתי את הוואקליות והצבעוניות של המופע.

יוצרת: ענת ברנדס, אמנים יוצרים: עדן דהרי, אלעד עזרא וגל קוסטא, עיצוב תלבושות: הדר ברדוגו, ליווי תנועתי: מעיין שובל

צוות פלטפורמה: עיצוב אומנותי: עידן שוורץ, עיצוב במה, הקרנה וחלל: דינה קונסון, עיצוב תאורה: רותם אלרואי

צילום סטילס: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי