נובמבר 26, 2025
פסטיבל תמונע (23-30.11) הוא הפסטיבל הכי אמיץ בשטח. הוא מסתכל למציאות המורכבת בלבן של העיניים אומר: אני מתמודד. אני נלחם על האמת, אני לצד הצדק. בעולם מטורלל, במדינה שהולכת ומאבדת את אחיזתה הדמוקרטית, פסטיבל תמונע משמיע קול צלול וברור. מתוך השבוע הגדוש בתוכניות, מופעים והצגות, בחרתי לראות את תכנית ב'.
הסדרה הרבתחומית "וְהָאָרֶץ הָיְתָה – תכנית ב'" היא ניסוי אמנותי רחב היקף, שמזמין את הקהל להצטרף למסע דרך נופים, היסטוריה ואנשים, תוך מפגש ישיר עם המקום הפיזי והחברתי שבו נוצרת היצירה. ניהול אמנותי של התוכנית מבוצע על ידי איתי דורון וד"ר ארז מעיין שלו, שמובילים את הצופים דרך תפיסה רחבה של תיאטרון כמרחב ראייה, התבוננות ודיון.
בפתיחת הסדרה, ארז ואיתי הדגישו את חשיבות חופש היצירה מול מציאות של דיכוי ושל מגבלות: הם פתחו את הדברים בהזכרה לפריצה אל תיאטרון אל-חכוואתי, מקום שהיה סמל ליצירה חופשית, שבו נתקלו רק לפני כמה ימים במציאות של ניסיונות דיכוי ואיומים לפני ילדים קטנים, במצוות השר לבטחון פנים.
לדבריהם, סיפורו של אל-חכוואתי, תיאטרון שניסו לעצור, מהווה סמל למאבק היצירה מול כוחות שמנסים לעצור את הדיבור והפרויקט האמנותי. "סיפור הוא לא דבר שניתן לעצור", אמרו, "הוא מעצים את מספרי הסיפורים, והסיפור של אל-חכוואתי ממשיך להתקיים גם כיום".
הרעיון המרכזי של הסדרה הוא יציאה מהסטודיו ומהתיאטרון המסורתי אל העולם, למפגש ישיר עם המציאות, האנשים והנופים של הארץ. לשם כך, נבחרו אמנים בולטים מתחומים שונים, תיאטרון, מוזיקה, צילום, אמנות פלסטית ואמנות ביצועית, כדי לבחור נקודה במפה וליצור בה יצירה חדשה. הנקודות הללו כוללות את אופקים, אכזיב, כפר היינה בגליל, אילת, מאחזים בדרום מדבר יהודה, הרובע הארמני בירושלים וקו פרשת המים. כל יצירה היא תוצאה של מפגש אישי, חקר ומעורבות פיזית עם המקום: ללכת ברגל, להקשיב, לראות, לנגן ולספר.
איתי וארז הדגישו גם את חשיבות ההקשבה והלמידה מהמקום: "אנחנו מזמינים אמנים לצאת לארץ וללמוד אותה ברגליים ובלב, לפגוש את ההיסטוריה שלה, את תושביה ואת הזיכרונות שהיא נושאת". המפגש עם המציאות, לדבריהם, מאפשר להעמיק את היצירה, לא רק כאובייקט אמנותי אלא ככלי להבנת המקום והקשרים האנושיים שבו.
המבוא הזה גם מציב את הסדרה בקונטקסט הרחב של חופש הביטוי והאמנות בישראל. היוצרים מבקשים להראות כי אמנות אינה יכולה להתקיים רק בסטודיו או בחלל סגור, אלא היא חייבת לפגוש מציאות, גם כאשר היא מורכבת, טעונה ומסוכנת. הסדרה מדגימה כי כל יצירה, גם קצרה או ניסיונית, יכולה להאיר ולהעלות שאלות על הארץ, האנשים וההיסטוריה שלה, וליצור חיבור בין הזיכרון הקולקטיבי לבין החוויות האישיות של המשתתפים והקהל.
מבוא הסדרה "וְהָאָרֶץ הָיְתָה – תכנית ב'" ממקם את הצופה במרכז חוויה רב-תחומית, שבה כל יצירה היא מעין מפה חיה של הארץ, שילוב של תיעוד, חקירה, מוזיקה, צילום וסיפור, עם מטרה אחת ברורה: לאפשר לאמנות להמשיך להתקיים, לדבר ולהשמיע את הקולות שמחוץ לסטודיו, גם מול מגבלות ודיכוי.
בסדרה הרבתחומית "וְהָאָרֶץ הָיְתָה – תכנית ב'", אחת היצירות הבולטות ביותר היא וְהִגַּדְתְּ, פרויקט של נעמי יואלי והילה פלשקס, שהתרחש בשכונת מישור הגפן באופקים. היצירה היא סיור־מופע שמתחבר להיסטוריה המקומית ולחוויות המשתתפות והקהל, ומשלב בין סיפורים אישיים לבין זיכרונות קולקטיביים של המקום.
במרכז היצירה ניצב סיפור ה-7–8 באוקטובר, אירועים אלימים ומזעזעים שהותירו חותם על התושבים. ליליאן, אחת המשתתפות, מספרת על יום שבו חפצה חייה התערבבו עם אירועי השכונה: "החפץ שלי, כוס חד פעמית, נטפה קפה. חזרתי הביתה כדי להכין חדשה. אם הייתי יוצאת איתה שוב החוצה, אולי הכל היה אחרת".
סיפורה של ליליאן משתלב עם זיכרונות שכנתה, ומדגיש את הקשר בין חיי היומיום לבין ההיסטוריה המאיימת שמקיפה אותנו. היוצרים שילבו את העדויות האלה במפות־טקסטים אישיות, שמונחות על שולחנות בכל תחנה של הסיור, כך שהקהל נע מהשולחן לשולחן, קורא, שומע ומקשיב לחוויות הנשים.
אבל 'וְהִגַּדְתְּ' הוא לא רק סיפור אישי. נעמי יואלי והילה פלשקס לקחו את הקהל גם למסע מול השאלות שיוצרות חיבור בין תהליכים טבעיים לבין ההיסטוריה האנושית, בין שכבות הזמן לבין השכונות העכשוויות של אופקים. היוצרים משתמשים כדי להאיר את החיבור בין האדמה לבין הסיפור האנושי. הזיכרונות, הפגיעות, ההישרדות והקהילה.
מוזיקלית, המופע נשען על שילוב של נגינה חיה ושירה, כשהמוזיקה מלווה את הסיור ומחברת את התחנות השונות. היא לא רק תפאורה אלא כלי המאפשר לקהל לחוש את המקום מבפנים, לעבור בין הזמנים והסיפורים, ולהתחבר לחוויה בצורה אינטימית. הקולות, הצלילים והפרטיטורות שפותחו בשיתוף עם המשתתפות, יוצרים מסגרת שמאפשרת לאמנות להאיר את המציאות ולעסוק בה, גם מול טראומות וכאבים.
חשוב לציין שהיצירה נוצרה בשיתוף פעולה הדוק עם הקהילה המקומית: נשים תושבות מישור הגפן סיפקו את הסיפורים, ויחד עם היוצרות יצרו חוויה שיתופית ומכילה. כאן, היצירה מפגישה בין הפרט לבין הקול הקולקטיבי, בין הזיכרון האישי לזיכרון הקהילתי, ומאפשרת לקהל להתמודד עם ההיסטוריה בצורה בלתי אמצעית, תוך חיבור למקום ולנוף.
וְהִגַּדְתְּ היא דוגמה מובהקת ליכולתו של התיאטרון, או יותר נכון, של הפרפורמנס הרב-תחומי, לספק מסגרת לחקירה אמיתית של המקום והזיכרון, גם כאשר מדובר באירועים קשים ומורכבים. כל תחנה בסיור, כל שולחן, כל מפת-טקסט, וכל צליל מוזיקלי מהווים חלק ממפה חיה של אופקים – מקום שבו ההיסטוריה, הגיאולוגיה, האנשים והאמנות נפגשים יחד.
במסגרת הסדרה הרבתחומית "וְהָאָרֶץ הָיְתָה – תכנית ב'", יצירתה של עדה רימון מתמקדת בקו פרשת המים בירושלים, ומשלבת הדרכה אמנותית עם חקירה מדעית, ארכיאולוגית והיסטורית. עדה, אמנית ומדריכת טיולים מנוסה, מזמינה את הקהל למסע שבו גיאולוגיה, ארכיאולוגיה, היסטוריה ואקטואליה נפגשים ומצטלבים, יוצרים חוויה רב-שכבתית שממחישה את המורכבות של המקום.
המסע מתחיל בנקודת הקו, נקודת ההחלטה: כאשר טיפה נופלת כאן, לאן היא תזרום? מזרחה לים המוות או מערבה לים התיכון? רגע זה, פשוט לכאורה, הוא נקודת פתיחה לסיפור גדול של שכבות זמן. הקהל נחשף לא רק למבנים פיזיים, אלא גם לנתיבים של היסטוריה משפחתית, לזרמים שמקשרים בין תרבויות שונות, ולאירועים שהותירו חותם על העיר במשך אלפי שנים.
עדה מדגישה את הדינמיקה הבלתי פוסקת של העיר: "הכל משתנה כל הזמן, תזוזה אופקית, שכבות עולות ויורדות, מלחמות, שלטונות חדשים, בנייה, חפירות, מים שמקורם בים התיכון או ים המוות, הכל מצטלב ומשפיע על חיי היום-יום של התושבים". לאורך ההדרכה, הקהל לומד כיצד שברים גיאולוגיים אינם רק עניין טכני, אלא גם מטאפורה למורכבויות החיים בעיר, לחץ, עומס, גזירה, התנגשויות, פגיעות ושורדות.
יצירתה של עדה אינה רק הדרכה תיאורטית. היא כוללת חומרים מוחשיים, מפות, חפצים ואיורים, שממחישים את המסע ההיסטורי והגיאולוגי. הקהל נחשף לשכבות הזמן הירושלמיות: מהאסון במאה ה-19 ועד חיי היום-יום של תושבי העיר במאה ה-21, דרך סיפורם של האנשים שהתגוררו על קרקעות קדומות, המים שאספו, וחיים שנקברו או נשמרו בזיכרון הקולקטיבי.
בנוסף, עדה משלבת את החוויות האישיות שלה עם חקירת הקשרים הגיאוגרפיים: "כאשר אני מסתכלת על קו פרשת המים, אני רואה גם את השפעתו על מסלולי החיים של התושבים, את הקשר בין מים, קרקע וזיכרון, ואת הדרך שבה האנשים ?, עבריים, הארמנים, התושבים המקומיים, מתמודדים עם המרחב שמסביבם". הקהל מוזמן להרהר על השפעות טבעיות והיסטוריות, ולהבין את הקשר ההדוק בין האדמה לבין הסיפור האנושי.
היצירה היא מסע שמדגיש גם את הערך של סיפור המקום כיצד כל שכבה, כל נקודת מים, כל חפץ ארכיאולוגי מחברת בין העבר להווה. עדה מצליחה ליצור חוויה שבה למידה אמנותית, מדעית והיסטורית נפגשים, ויחד הם יוצרים פרפורמנס של מקום. הקהל אינו רק צופה, אלא משתתף פעיל, שמקבל הזדמנות לחוות את ירושלים מזווית ייחודית, לראות את העיר כישות חיה, דינמית, רב-שכבתית, ולהתחבר אל הקשרים העמוקים של הזמן והמרחב.
כך, קו פרשת המים הופך למרכז חוויה שמלמדת אותנו על הקשר בין הטבע, ההיסטוריה והחיים האנושיים וכיצד אמנות יכולה להפוך את הגיאולוגיה, הארכיאולוגיה והזיכרון לחוויה חזותית, חושית ורב-תחומית.
במסגרת הסדרה הרבתחומית "וְהָאָרֶץ הָיְתָה – תכנית ב'", יצירתם של אמיר פרג’ון ואמיר רייכר מציגה חקירה אנתרופולוגית ותיאטרלית של מאחז בלתי חוקי בגדה המערבית. ההצגה, שמתבססת על מחקרו של רייכר, שהתגורר במשך שנתיים במקום, מבקשת להבין כיצד בונים מציאות, וכיצד ניתן להביט בה מנקודת מבט חיצונית כאן, על הבמה, ובשם המחקר.
הקטע מתחיל בהתבוננות מקרוב על התהליכים הפיזיים והחברתיים במאחז: איך נבנים מבנים זמניים, כיצד מתקיימים יחסים בין תושבים לשכנים הסמוכים, ואיך מתרחשת חיי היום-יום בתוך סביבה שמוקפת באי-ודאות פוליטית וחברתית. הצופים מוזמנים לעקוב אחרי תנועה של אנושיות יומיומית – בין פעילות יום-יומית, עבודות קרקע, התמודדות עם מחסומים, ומגע עם הסביבה שמחוץ למאחז.
הדיאלוגים הבימתיים וההנחיה של פרג’ון ורייכר משקפים מגע בין עולם האקדמיה לבין חיי המציאות בשטח. פרג’ון, כבמאי ותיאטרונאי, וראהר, כאנתרופולוג, משלבים ידע תאורטי עם ניסיון אישי במקום, וכך נוצר מופע-לימוד שמגלה לצופים את המורכבויות של החיים במאחז, החוקים הבלתי כתובים, והאופן שבו התושבים מייצרים סדר במציאות שהמדינה לעיתים אינה מספקת לה הכרה.
הצופים נחשפים גם למימד הרגשי והחושי של המקום: הצורך לשמור על זהות, על גבולות, על הקשר לאדמה, לצד תחושת ניכור, חשש ומתח קבועים. המציאות כפי שמוצגת על הבמה מדגישה את השברים שבין אידיאולוגיה לבין יישום, בין חלום לגאולה לבין התנגשויות יום-יומיות.
ההצגה לא מסתפקת בתיאור חיצוני בלבד: היא מחדירה את הקהל לתוך פוליטיקה של המקום, למתח שבין החוק לבין התודעה הקולקטיבית, בין חלום לאפשרי לבין האמת המוחשית של החיים בשטח. הצופים מוזמנים להרהר בשאלות של צדק, גבול, זהות, ומקום, ובמקביל להתבונן בשפה אמנותית שמייצרת אור חדש על מציאות מוכרת אך מורכבת.
התיאטרון הופך כאן לכלי חקירה: הבמה היא מיקרוקוסמוס של המאחז, והפרפורמנס מעלה שאלות על כוחה של אמנות ככלי להבנת מציאות חברתית, פוליטית ותרבותית. הצופים אינם רק צופים – הם עדים לחיים במרחב שמאתגר את התפיסה, מזמין שאלות, ומציף מורכבויות שהמציאות היומיומית פעמים רבות מטשטשת.
כך, יצירתם של פרג’ון ורייכר בולטת ביכולתה לשלב מחקר אנתרופולוגי עם חקירה תיאטרלית, ולהציע חוויה רב-שכבתית שמאתגרת את הקהל לראות, להבין ולהרגיש את החיים במאחז – לא רק כקונספט, אלא כאורח חיים מלא, מורכב, ומלא חותם אישי וחברתי.
קרדיטים:
בימוי: אמיר פרג’ון
טקסט: אמיר פרג’ון ואמיר רייכר
במה: תומר דקל
ייעוץ אמנותי: אנה ווילד
צילום: שלי בראון
תמיכת מועצת הפיס לאמנות ותרבות וקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות ת"א
במסגרת הסדרה הרבתחומית "וְהָאָרֶץ הָיְתָה – תכנית ב'", יצירתו של גיא דולב מציגה התבוננות חזותית ומרחבית על המאבק של הקהילה הארמנית בירושלים על "גן הפרה", מקום שמספר סיפור מורכב של זמן, זיכרון ומרחב. בעבר, גן הפרה שימש לרעיית פרות ולקיום אוהלים של פליטים, אך כיום הוא מוקד מחלוקת: חלקו שימש כגראנד חניון ומרכז מחאה של בני הרובע, הנאבקים על שמירת המקום בחזקת הקהילה הארמנית, מול עסקת נדל"ן שנויה במחלוקת.
דולב ניגש למקום עם המכונית האדומה שלו, מצלמה ברוורס ביד, ומתחיל לצלם תוך כדי נסיעה לאחור. הבחירה הזו – לראות דרך המראה האחורית – יוצרת שדה ראייה מעוות, מעגלי, שבו סימוני חנייה, חומות העיר העתיקה, תצלומים ישנים ושכבות דמויות שונות נכנסות למסגרת. המצלמה שלו אינה רק כלי תיעודי אלא אמצעי חקירה חזותי, שבאמצעותו ניתן להתקרב למורכבויות המקום בלי להפר את זרימת החיים שבו.
המופע עצמו משלב צילום ווידאו עם שיח חברתי ופוליטי, המעלה שאלות על זכויות קהילתיות, חפצי קדושה, ומתח בין היסטוריה למודרניות. הצופים נחשפים דרך העדשה לחיים במרחב עירוני שמורכב משכבות זמן שונות: העבר – הפליטים והפרות, ההווה, החניון והמאבק, והעתיד, המתח בין תכנון עירוני לבין שימור תרבותי. דולב מבקש להראות שהמקום אינו רק גיאוגרפי, אלא גם סמל למאבק זהותי ולחוויות חיים של קהילה שמבקשת לשמר את עצמה מול לחצים חיצוניים.
דרך העבודה, הצופים יכולים להבחין בקולות שונים: פעילים פוליטיים, תושבים, שומרים, טכנאי מחשבים, צלם בגמלאות, כולם משתלבים בשדה הראייה המורכב של דולב. כל דמות וכל תנועה מוסיפים רבדים למרחב, וכך נבנית תמונה רב-שכבתית, מורכבת, המאתגרת תפיסה פשוטה של זמן ומקום.
המופע מדגיש גם את השפעת העדשה על התפיסה האנושית: איך עיוותים של מרחק, פרספקטיבה וזמן יוצרים משמעות אחרת למקום מוכר, וכיצד האמנות יכולה להאיר צדדים נסתרים של מציאות חברתית. דולב מציג תיאטרון חזותי של תנועה ותצפית, שבו צילום אינו רק אמצעי אלא גם שפה עצמאית, המספרת את הסיפור של הרובע הארמני.
הצופה יוצא מהמופע עם תודעה מורחבת על המקום, על הזמן, ועל החיכוך בין המרחב הפיזי לבין ההיסטוריה האישית והקהילתית. יצירתו של גיא דולב היא חקירה של העיר העתיקה, של הקהילה שמתגוררת בה ושל המתח בין זיכרון אישי, זיכרון קולקטיבי ומודרניות עירונית, והכל דרך עדשה, רוורס, ושדה ראייה מעגלי שמזמין לחשוב מחדש על המוכר והידוע.
קרדיטים:
מאת ובביצוע: גיא דולב
צילום ועריכת וידאו: איתמר סקלקה
קישור והפקה טכנית: ורטן הינדויאן
ליווי אמנותי: טליה הופמן
בשיתוף עם תנועת Save the ArQ
תודות: חולקט אורי קרין, עופר לאופר, בדיג גירגוסיאן, גארו נלבנדיאן, האגופ דז'רנזיאן
הטקסט על "לזכור מקום" הוא תוספת מצוינת ומפורטת לסקירה שלך, והוא משתלב באופן מושלם ברצף של "וְהָאָרֶץ הָיְתָה – תכנית ב'". הוא עומד כמעט על 500 מילים (492 מילים, ליתר דיוק).
כדי לשלב אותו באופן הרמוני עם שאר הטקסט המורחב שסיפקתי לך קודם, אני ממקם אותו בסקירה ומעניק לו כותרת משנה מתאימה.
הפרויקט המוזיקלי במסגרת תכנית ב', בהובלתן של מאיה פליקסברוט ועדיה גודלבסקי, לוקח את הרעיון של "יציאה לשטח" אל המרחב האינטימי של הזיכרון. זהו אינו מופע קונצרט במובן המצומצם, אלא עבודת שדה אמנותית שמתרגמת זיכרון, בית ונוף לשפה של צלילים, טקסט וגרפיקה. אתגר היצירה שלהן היה מרתק: כיצד לתרגם זיכרון משפחתי, תווים של נוף וחפצים יומיומיים לפרטיטורות המאפשרות אלתור, שיתוף ושינוי ברגע ההופעה?
היוצרות בנו מערכת שבה הפרטיטורות הן לא הוראות נוקשות אלא מפות גרפיות וטקסטואליות שמזמינות את המבצעות והקהל לפרש, לאלתר וליצור יחד. הבית של סבתה של מאיה שימש כמקור השראה: קטעים שנולדו מתוך צליל שנוצר מקצה השולחן, תו שמזכיר רוח שנושבת בין ערוגות, או מקצב המדמה צעדים של מי שחוצה שדה.
הפרטיטורות הללו מתפקדות כאטלס רגשי: סימנים גרפיים מעבירים אינפורמציה על מרחב וזמן, והן אינן מחייבות סדר ביצוע, אלא קוראות לאלתור. העבודה של מאיה ועדיה היא קודם כל מפגש חכם בין קומפוזיציה לאלתור.
הכלים והקולות: הנבל של עדיה והוויולה של מאיה נעות בין קווים מלודיים שיש להם זיקה לשורשים מזרח-תיכוניים לבין חיבורים קלאסיים-אירופאים.
הקול כגשר: מאיה פנינגטון משמשת כקול (כלי), שנכנס במקומות כמו תגובה, כמו זיכרון שמתגלה מחדש, ולעתים כקריאה שקטה המנחה את המתח הרגשי של הקטע.
חשוב לציין: הקולות והכלים אינם "מלווים" את הסיפור מבחוץ; הם חלק מהסיפור עצמו. כל רעש, כל נשימה, כל פיצוח של מיתר הוא חתיכת זיכרון.
אחד העקרונות המעניינים והרדיקליים של הפרויקט הוא ההפיכת הקהל לשותף ביצירה. במקום חיכוך פאסיבי בין "מבצע" ל"צופה", נוצר מרחב של השתתפות: הקהל מתבקש להאזין לא רק באופן פסיבי אלא גם להכניס תגובות. תנועת גוף, לחיצה קלה, או אפילו קריאת מילה, שהיוצרות משתלבות בהן בזמן אמת. כך נוצר יומן מוזיקלי דינמי, שנכתב מחדש בכל ערב, ובו כל ביצוע הוא גרסה ייחודית של אותו מאגר זיכרונות.
מבחינה אמנותית-טקסטואלית, מאיה פיתחה פרטיטורות טקסטואליות, שורות קצרות ומשפטים-קונצפטים המולבשים על גליון הפרטיטורה שמאפשרות לנגן "טקסט-צליל" שבו המילה הופכת לאקורד או למוטיב. עדיה מצדיקה את השימוש בפרקטיקות אילתוריות כדרך לשמור על הקשר הישיר בין זיכרון ובין הבעת הרגש במיידי. יש כאן משיכת חוטים בין מוזיקת חדר אינטימית לבין פרפורמנס קול-מרחבי רחב.
התחושה שמתקבלת מהעבודה היא של מפה חיה: לא אוסף שירים אלא אוסף מקומות-צליל, שכל אחד מהם מציע מסלול הקשבה אחר. הצלילים מצטברים כמו שכבות קרקע: אתה שומע את החלקים העמוקים והעליים, את נשימות ההווה ואת הדהודים של העבר. לכן הזיכרון כאן אינו סטטי – הוא מתהווה תוך כדי ביצוע, חוזר ומשתנה עם כל נשימה.
בסופו של דבר, "לזכור מקום" מדגים את הפוטנציאל של מוזיקה רב־תחומית כמעשה זיכרון מעשיר וחברתי. הפרויקט אינו מנסה לספק תשובה סופית על מהו "הקול של המקום"; הוא מציע כלי – פרטיטורה, מפה, קול שמאפשרים לכל אחד מהנוכחים להאזין לעיר ולאדמה בדרך חדשה. זו מוזיקה שאינה רק נשמעת: היא משנה את הדרך שבה אנו נעים בזיכרון ובמרחב.
קרדיטים: נבל: עדיה גודלבסקי, ויולה: מאיה פליקסברוט, קול: מאיה פנינגטון, פרטיטורות ויצירה: מאיה פליקסברוט ועדיה גודלבסקי.
פסטיבל תמונע מביא לנו השנה, כבכל שנה, דרך יצירתית, חדשה ונוספת להסתכל על העולם שלנן, לחפור בו שכבות, למטה, למעלה ולצדדים, לראות בו דברים שלא יכולנו לראות בעצמנו, נופתע מדברים שעומדים מול עינינו והם מקבלים פרשנויות חדשות וזוויות ראייה לא מוכרות.
למי שמחפש אתגר תיאטרוני, אמנותי, ריגשי ושכלי, זה פה.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©