פרחים לא משקרים, בצוותא

עדי גורל יצרה נוסח פרטי, משלה, למערכת יחסים זוגית שיש לה, כמו לכל מערכת יחסים, כללים משלה. אלא שבמערכת היחסים הזאת, שנגלית לנו, הצופים, יש כללים ברורים, כתובים, שניתן לשנות. אבל כללים כמו כללים, משתרשים ושולחים שלוחות בלתי צפויות, לעיתים הרסניות.

יש כאן השתקפויות של מערכת יחסים בתוך סוג של משחק, עם הוראות דרמטורגיות, מערכת יחסים שנמשכת שנים, כנראה, והיא נדמית כמכלה את עצמה, עד שהיא לא. היא נעצרת. אולי יש לה סיכוי לשנות כיוון,  ואולי לא.

יש כאן משחק, אלא שהמשחק לא משעשע. הוא משחק מרושע. המשחק ב'פרחים לא משקרים' לא מתכוון להיות מרושע, אבל הוא מתפתח להיות כזה.

כל מיני יצירות אחרות עברו במוחי, עד שהתבייתתי. 'מי מפחד מוירג'יניה וולף'. שני בני זוג שגורמים סבל ידוע מראש, לפי כללים ברורים, כללים של התנהלות ושל כאב. כללים בהם הם חובטים זה בזה. כאן יש הרבה סבל, אבל הוא לא רק תוצר של הזוגיות. הוא גם תוצר של עינוי נפשי אישי של הדמויות שמתנהלות בתוך מערכת היחסים הזאת.

כל שני בני אדם יוצרים ביניהם מערכת יחסים אחרת, ובכל זאת מערכת היחסים נתונה לקווים מסויימים שלהם. במקרה הזה, הרצונות הטובים של אנשים שאינם מתאימים בנושאים משמעותיים, גורמים לסבל. הוא רוצה חיים של שלווה, היא צריכה דרמה. אבל כשהוא מספק לה את הדרמה, היא אומללה עוד יותר. הדרמה שהוא מסוגל להביא עמו היא דרמה מהסוג הרע. דרמה של בגידה, של רצונות מנוגדים. היא רוצה להכין לו סעודה, אבל מבקשת שינקה את המטבח אחר כך. הסידור הזה לא מקובל עליו. הטורח רב מדי יחסית להנאה. היא מתאכזבת. נפגעת.

מזכיר את החיים? כל אחד מאיתנו עבר, מן הסתם, דרך מערכות יחסים עם אנשים לא מתאימים. עם אהבה, בלי אהבה, ובעיקר, עם הרבה אכזבה ולעיתים גם כאב, שכל אחד מבטא אחרת. גם את האהבה וגם את הכאב. אלא שכאן, נוצר מחזה שהוא שיקוף החיים באמצעים אחרים. בעזרת פרחים, שפע של פרחים מפלסטיק, שיוצרים זירה יפהפיה לחבטות החוזרות שמנחיתים בני הזוג זה על זה.

את כל הכאב הזה הכניסה המחזאית, עדי גורל, לתוך הדרמה הזוגית, שמתרחשת על במת צוותא 2, אולם הפרינג' הקטן והמתוק (בו הצגתי גם אני את ההצגה שלי), אך בצורה מקורית: הצופים יושבים מסביב, והבמה עוברת לאיזור בו יושב הקהל בדרך כלל. שינוי זווית הראייה הוא משמעותי. השחקנים לא משחקים לפנינו, הם משחקים בתוכנו. כך שנגזר עליהם להתאמץ יותר, להיראות מכל זווית, לעיתים מהצד, לעיתים מהגב, ועדיין להעביר מסר שהוא אחיד. או שמא לא אחיד. אולי זה בדיוק העניין: לראות את העולם מזוויות שונות, כחוויה שונה, מכל מקום בו אדם יושב.

גם בטקסט קיים גורם שהוא ייחודי. 'הערה דרמטורגית'. לא הערת בימוי, אלא הערה דרמטורגית. הדרמטורגיה היא העבודה על הטקסט, לא על התנהלות השחקן על הבמה. בכל פעם שאחד מבני הזוג רוצה להגיד 'פוס', עצירה, בוא/י נשנה את הכללים, הם אומרים: 'הערה דרמטורגית', שמכוונת, מן הסתם, לכך שהשניים, בני הזוג, פועלים תחת כללים של סיפור שהוא ידוע מראש, שכבר נכתב, והם מנסים לקחת את העלילה לכיוונים אחרים, או לפרש אותה אחרת.

מעניין לציין, כי בן זוגה של עדי גורל, ארז דריגס, הוא הדרמטורג של ההצגה והוא גם משחק את בן הזוג. כך שתפקידיו השונים מסתנכרנים. תפקיד הדרמטורג הוא לנתח את היצירה, לסייע למחזאי ליצור בה עניין, המשכיות, ולהביא אותה לרמה הטובה ביותר שניתן. תפקיד השחקן הוא שונה לחלוטין. הוא האדם שמביא את הדמות. כמו בעולם התיאטרון והיצירה, תפקידים מתחברים. כאן הדרמטורג יוצר, כביכול, את ההערות הדרמטורגיות תוך כדי התהוות היצירה. במקרה הזה, היצירה אמורה להיות החיים עצמם, או נכון יותר, השתקפותם מתוך היצירה שעל הבמה.

השינויים בעלילה, לפי ההערות הדרמטורגיות המשתנות, כמו בחיים עצמם, לא ממש עובדים. שני האנשים לא משתנים. יש להם אותן ציפיות, אותן תקוות, שהיו להם קודם, יש להם ערכים ורצונות שונים, לעיתים מנוגדים. היא רוצה ילד, הוא לא. ואז היא לא רוצה, או שמא לא רוצה באותו רגע. היא חושבת שהיא בהריון. הוא לא מתלהב, היא מבינה שאין תינוק. גם הנושא הזה, של קיומו ואי קיומו של ילד, מזכיר במידה רבה את 'מי מפחד מווירג'יניה וולף'.

יש בהצגה קטעי מחול, שממחישים את מערכת היחסים. מצד אחד יש רצון וחיפוש אחר קרבה, מצד שני, הם לעיתים מזכירים התגוששות, התרחקות, אפילו טינה.

גם עניין הבגידה מאוד חזק כאן. הבגידה היא כביכול לגיטימית, כאשר אחד מבני הזוג בוגד הוא מביא פרחים. כך מתמלאת הבמה בזרי פרחים, והבגידות, העלבונות, הפגיעות והשקרים הולכים ומתרבים. הפרחים אולי אינם משקרים, אבל בני הזוג מרמים, מאבדים את האמון זה בזה ובמערכת היחסים. אין כמות של פרחים בעולם שתכפר על בגידה באמון. ובסופו של דבר, כשהבמה מלאה בפרחים, האישה נשברת. היא אוהבת, אבל אינה יכולה לסבול יותר. היא מודיעה שזהו, נגמר.

אבל הוא לא מסוגל לתת לה ללכת. במחווה אחת כובשת, הוא לוקח אותה לטייל בגשם תחת מטרייה אחת. קודם הטיחה בו, שפעם הלכו יחד תחת מטרייה, והוא הניח לה להירטב. הפעם, הוא מקפיד שתישאר יבשה, וזה גילוי האהבה שמשאיר את השניים ביחד. היכולת להקשיב, לראות זה את זה, היא העניין הקריטי שיחזיק אותם יחד, ולא הפרחים, שהם דווקא סמל השקר, לפחות בהצגה הזאת.

בשורה התחתונה: קצת איטי, אבל בלי שום ספק יצירה מקורית. משחק מצוין, כמובן. לא הייתי מצפה למשהו אחר מארז דריגס. אגם שוסטר משחקת את בת זוגו בצורה שמאפשרת לנו להרגיש את התהליך הקשה שהיא עוברת, שמשאיר אותה בתחושה של בדידות וניכור מבן זוגה, וזה נוגע ללב. יש פה הצגה שניתן לחוש עימה דבר או שניים לגבי זוגיות, משחקים שאנחנו משחקים בתחום הזה, שהוא אחד החשובים בחיינו בדרך כלל. אנחנו יכולים לראות מה פוגם בה דרך הזוג שעל הבמה, ואולי נלמד דבר או שניים על עצמנו.

הטריילר בהשתתפות השחקן הקודם בהצגה, עמרי הכהן

מאת ובבימוי: עדי גורל
עיצוב חלל ותלבושות: יערה שילוני
עיצוב תאורה: אבי גולומב
מוסיקה מקורית: כנען לבקוביץ
שירה: יסמין מאירי
ע. במאי/ניהול הצגה: ליה גולדמן
שחקנים: אגם שוסטר, ארז דריגס
קריינות: סנדרה שדה ומוני מושונוב
דרמטורגיה: ארז דריגס
עיצוב תנועה: שרון ולבסקי

צילומי סטילס לכתבה זאת: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי

לפרטים ומועדים נוספים:

צוותא | פרחים לא משקרים | הצגה על זוג שמתרגל זוגיות