ינואר 30, 2026
כשנכנסים לחלל של "The Circus of Nothingness" (קרקס הלא כלום), המילה "ריקנות" מקבלת משמעות כפולה ומכאיבה. מצד אחד, זירת הקרקס כמעט עירומה, מצד שני, היא עמוסה לעייפה ביותר מ-80 בובות ושאריות חומר. זהו צבא אילם של רוחות רפאים. קשה לצפות במופע הזה מבלי להחזיר את המבט לאחור, אל פסטיבל עכו של אוקטובר 2023. מי שחזה שם ב-"Ménage à Trois", עבודתו הקודמת של שחר מרום, זוכר את העיסוק המבריק והסימבולי שלו בחפצים ובבובות כדרך לפרק אינטימיות. אך המופע ההוא עלה בדיוק לפני ה-7.10, רגע לפני שהאדמה רעדה.
"קרקס הלא כלום" הוא, במובנים רבים, התולדה הישירה של מה שבא אחרי. זוהי התגובה האמנותית להעדר, למוות ולאובדן הקולקטיבי והפרטי שספגנו מאז אותה שבת שחורה. המשפט "She decides to just fucking let go", כבר אינו רק תיאור ענייני של אקרובטית שאיבדה אחיזה. הוא מטאפורה לנפילה החופשית של כולנו לתוך מציאות שבה המוכר והבטוח פשוט התפוגגו.
שחר מרום מגלם במופע הזה את ארכיטיפ "הליצן העצוב-שמח". הוא במידה רבה אמן טרפז של הנפש, כזה שחייב להמשיך להעמיד פנים כדי שההצגה תימשך, גם אם הקהל היחיד שלו הוא זיכרונות ודמיון.
צ'ארלי הוא דמות טראגית שמנסה להחזיק את המבנה המתפרק של הקרקס (החיים) כנגד כל הסיכויים. הליצנות כאן היא לא אמצעי בידורי, אלא מנגנון הישרדות. שחר נע על הבמה כמי שמתמרן בין הצורך להמשיך במופע לבין הרצון להתפרק מול הריקנות שהותירה מרי.
לצדו, דבורה בנאסולי (שחקנית יוצרת וזמרת) מביאה קול שמגשר בין העולמות. השירה שלה היא לא רק ליווי מוזיקלי, היא הנוכחות החיה-מתה בחלל.
היא מייצגת את הרוח של מרי, אך גם את המצפון של צ'ארלי. יחד, הם יוצרים דיאלוג סימבולי בין הגוף החי לבין החומר המת, כשהם מנסים למצוא נחמה בתוך זירה שאיבדה את מרכזה.
חלק בלתי נפרד מהקסם המלנכולי של המופע טמון בעיצוב התלבושות של סופיה טרוטוש. הטקסטיל של טרוטוש הוא לא רק לבוש, אלא חלק בלתי נפרד מהעלילה ומהאווירה המטא-פיזית שעל הבמה.
התלבושות נושאות עליהן מטען של זמן ומקום אחר, מעין קרקס ויקטוריאני שבור, והן אלו שמעניקות לדמויות החיות את החיבור האסתטי לעולם הבובות הדומם.
הבדים והגזרות שתפרה טרוטוש עוזרים לטשטש את הגבול בין המציאות לפנטזיה; הם גורמים לשחר ודבורה להיראות כחלק מאותו ארכיון זיכרונות שצף בזירה. הדיוק בפרטים הקטנים של הלבוש מצליח להעביר את תחושת השחיקה והיופי שבאובדן בו-זמנית.
הייחודיות של תיאטרון החנות באה לידי ביטוי כאן בשיא עוצמתה. השימוש בחפצים ובבובות במופע הוא לא פחות ממלאכת מחשבת של מידול רגשות.
אלו אינן בובות "חמודות"; הן איברים קטועים של זיכרון. הפילים שהופכים לרעדות כעס הם דימוי ויזואלי מהפנט. הפיל הוא חיה כבדה ומסיבית שמייצגת רגש שאי אפשר להזיז או לעכל. הסוסים שרצים במעגל מסמלים ריצה אינסופית אחר משמעות, או את מרוץ החיים שקשה להפסיק.
העבודה המשותפת על מידול הבובות (שרון גבאי ומאיה מישור), יחד עם המוזיקה המקורית של שרון גבאי והתאורה המדויקת של יבגני לשצ'נקו ושחר מרום, הופכת את הבמה לארכיון תלת-ממדי.
העובדה שישנן מעל 80 דמויות כאלו יוצרת תחושת עומס רגשי שמחקה את התחושה של פוסט-טראומה: הזיכרונות נמצאים בכל מקום, הם מקיפים אותך, הם קטנים אבל משקלם הסגולי עצום.
בסופו של דבר, "קרקס הלא כלום" מוביל אותנו אל הסיום ההכרחי והקשה מכל: קבלת המציאות בה אנו חיים. הניסיון של צ'ארלי למצוא את עצמו מחדש דרך הריסות הקרקס הוא הניסיון של כולנו לבנות משמעות אחרי ה-7.10. זהו מופע על הגישור שבין אבל לבין חיים מחודשים, והתמודדות עם האהבה שנותרה חיה לאדם שכבר איננו.
צילום סטילס: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©