יולי 15, 2026
אל מאחורי הקלעים של בית צבי לא נכנסים בדרך כלל מבקרים. הקהל רואה את התוצאה הסופית: את האורות, התפאורה, השחקנים והקסם שעל הבמה. אבל כדי להבין מהו בית צבי באמת, כדאי לראות דווקא את מה שקורה מאחורי הדלתות הסגורות.
ארתור קוגן, המנהל האמנותי והפדגוגי של בית צבי והמנהל האמנותי של תיאטרון הספרייה, מוביל אותי לסיור קצר. באותו יום מוצגת באולם ההפקה "פליישר" שביים, והמסדרונות שוקקים חיים: סטודנטים יושבים שנה א' בקפטריה, אחרים משננים טקסטים בפינה, מישהי מתחממת בפיתוח קול, באחד האולמות נערכים אודישנים ובחלל פתוח שני שחקנים חוזרים שוב ושוב על אותה סצנה בדיוק ואני מצטערת שלא הבאתי מצלמה.
בחדרו של ארתור. הקירות מעוטרים בהקדשות של בוגרים.
קוגן מכיר כל מרצפת במקום. כמעט בכל חדר יש לו סיור זיכרונות קטן בשרוול: כאן נולדה הצגה; שם שחקן צעיר הבין לראשונה מהי באמת עבודה על דמות; במקום אחר הוא נזכר באלתור שהפך לרגע בלתי נשכח על הבמה. נדמה שבכל קיר בבית צבי מוטבע זיכרון של תלמיד, מורה או הצגה.
הסיור הזה מלמד המון על האיש שמוביל את המוסד כבר יותר מעשור. מבחינתו, בית צבי איננו רק בית ספר למשחק – הוא מעבדה. מקום שבו טועים, מתנסים, נופלים, קמים, ובעיקר עובדים.
גם דרכו האישית של קוגן אל כיסא המנהל לא הייתה מובנת מאליה. הילד שחלם להיות במאי מצא את עצמו תחילה בבית ספר לקציני ים, בהמשך כמהנדס תעשייה וניהול בטכניון, ורק לאחר מכן בחר במקצוע שעליו חלם באמת. מאז ביים הצגות בתיאטראות הגדולים בארץ, הכשיר דורות של שחקנים, וכיום הוא מקדיש את רוב זמנו לטיפוח הדור הבא של התיאטרון הישראלי. כשהוא מדבר על משחק, חינוך, כישרון ותשוקה, העיניים שלו נדלקות באותו דיבוק יצירתי שמחלחל אל הסטודנטים סביבו.
"נולדתי בליטא, אבל למעשה עליתי מריגה", מספר קוגן כשאנחנו מתחילים להתחקות אחר שורשי התשוקה שלו לתיאטרון. "כשהייתי בן אחת עשרה עלינו לארץ. זה לא היה פשוט. במשך שמונה שנים ההורים שלי הגישו שוב ושוב בקשות לעלייה, ובכל שנה קיבלנו סירוב. רק אחרי שנים של המתנה מורטת עצבים הצלחנו סוף סוף לעזוב את ברית המועצות".
המשפחה התיישבה בחיפה, וקוגן נשלח ללמוד דווקא בבית הספר לקציני ים בעכו. באופן מפתיע, דווקא שם נזרעו הזרעים הראשונים של הבמאי שבו. "זה נשמע רחוק מאוד מתיאטרון, אבל כבר שם התחלתי לביים. הייתי מעמיד קטעים, בונה מופעים, מביים מספרים מוזיקליים. כבר אז היה לי ברור שאני לא רוצה להיות שחקן. רציתי להיות זה שיוצר את העולם, זה שמספר את הסיפור באמצעות הבמה. הרצון לביים בער בי מגיל צעיר".
למרות החלום הברור, הלחץ המשפחתי עשה את שלו. ההורים, שדאגו לעתידו הכלכלי, חזרו על המנטרה הידועה: "זה לא מקצוע, ממה תתפרנס?". קוגן נכנע זמנית: הוא שירת כקצין ים, הפליג במשך כמה שנים, ומיד לאחר מכן פנה ללימודי הנדסת תעשייה וניהול בטכניון.
"סבלתי שם כמעט מכל רגע", הוא מודה בחיוך. "אבל החלטתי לסיים. כשהסתיים התואר קיבלתי את התעודה, הגעתי לאבא שלי, נתתי לו אותה ואמרתי: 'זו התעודה שרצית. היא שלך. תתלה אותה על הקיר. עכשיו אני הולך ללמוד את מה שאני באמת אוהב'. מאותו רגע הלכתי אחרי החלום שלי בלי להביט לאחור".
התחנה הבאה הייתה החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, תקופה שקוגן מתאר כאחת המאושרות בחייו. "היו שם אנשים יוצאי דופן. לימדו אותנו עדנה שביט, יוסי יזרעאלי, תום לוי, נורית יערי. אלה לא היו רק מורים. הם חיו את התיאטרון. הם אפילו הזמינו אותנו אליהם הביתה אחרי שעות הלימודים כדי להמשיך לדבר, לחשוב ולנתח ביחד. הייתה שם נדיבות עצומה ואהבה אמיתית לתלמידים". לצדו על ספסל הלימודים ישב דור שהפך לימים לעמוד התווך של התרבות הישראלית, בהם לימור גולדשטיין, טל פרידמן וצביקה הדר.
כבר בשנה השנייה ללימודים, במסלול הבימוי, הגיעה פריצת הדרך שלו. קוגן ביים עבור "תיאטרונטו" (בהפקת הקאמרי) את ההצגה "אהבה רוסית". "השחקנית כמעט שלא ידעה עברית וקראה את כל התפקיד בצורה פונטית", הוא נזכר. "למרות זאת, זכינו במקום הראשון בפסטיבל. גרי בילו הגיע לראות את ההצגה, ובסיום ניגש אליי ואמר: 'מתי אתה מתחיל לעבוד אצלנו?'. משם הכל התחיל להתגלגל".
קוגן החל לביים וללמד בבית צבי, ריכז במשך שנים רבות את מגמת התיאטרון בתלמה ילין, ובמקביל ביים בהפקות בולטות בהבימה, בקאמרי, בבית ליסין, בחאן וביתר התיאטראות המובילים בארץ. ב 2013 הוא זכה בפרס במאי השנה מטעם קרן רבינוביץ' ותיאטרון הקאמרי. הפרס, על שם יוסף מילוא מייסד הקאמרי, הוענק לקוגן על בימוי ההצגות "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי"
בשנת 2014, כשיצא המכרז לתפקיד המנהל האמנותי והפדגוגי של בית צבי, הוא התבקש להתמודד, זכה, ומאז הוא מנווט את הספינה לצידו של המנכ"ל דוד בנימין. "זו אחריות עצומה", הוא אומר. "מבחינתי בית צבי הוא הרבה יותר מבית ספר. הוא המקום שבו נבנה הדור הבא של התיאטרון הישראלי".
כשמבקשים מקוגן להגדיר את התפקיד שלו, הוא מדגיש שלא מדובר רק בניהול אדמיניסטרטיבי או פדגוגי יבש, אלא בהנחלת השקפת עולם אמנותית שלמה. ויש לו תפיסה מגובשת מאוד, ולדבריו, אולי לא מספיק פופולרית בימינו.
"אני מאמין שהשחקן המודרני צריך להיות שחקן רנסנס", הוא מסביר. "הוא צריך לדעת לשחק, כמובן, אבל גם לשיר, לרקוד, לעבוד עם הגוף, לדעת סייף, להבין מוזיקה ותנועה. הוא צריך להיות אמן שלם. ככה זה היה בתקופתו של שייקספיר. השחקנים ידעו לעשות הכל, והעולם חוזר לשם היום. אין יותר הפרדה מוחלטת בין שחקן דרמטי לשחקן מיוזיקלס או תיאטרון פיזי. הכל מתחבר. ראיתי לאחרונה בלונדון את 'אל תוך היער' (Into the Woods). כולם שם שרים ברמה מדהימה, משחקים מצוין ונעים נהדר. זו הרמה שאליה אנחנו חייבים לשאוף".
על רקע החששות הגוברים מפני השפעת הבינה המלאכותית על עולם התרבות, קוגן נותר אופטימי מושבע. "התיאטרון תמיד שרד. כשהקולנוע נולד אמרו שהתיאטרון ייעלם; כשהטלוויזיה הגיעה אמרו שהיא תחסל אותו; אחר כך הגיעו הסטרימינג והרשתות החברתיות, ועכשיו הבינה המלאכותית. אבל התיאטרון עדיין כאן, כי שום דבר, שום מסך או אלגוריתם, לא יכול להחליף את החשמל של המפגש החי בין שחקן לקהל באותו חלל".
הפילוסופיה החינוכית של קוגן נשענת על פרקטיקה אינטנסיבית. לו היה יכול, הוא מודה, היה מעלה את תלמידי שנה א' לבמה כבר ביום הראשון ללימודים. "משחק הוא מקצוע של ניסיון. בדיוק כמו שטייס זקוק לשעות טיסה כדי להיות מקצועי, שחקן צריך שעות במה. אפשר ללמוד תיאוריה, לקרוא ספרים ולנתח מחזות. הכל חשוב, אבל בסוף לומדים לשחק דרך הרגליים והעמידה מול קהל. בשנה השלישית אצלנו הסטודנטים עומדים על הבמה כמעט בכל יום. ספרנו פעם והגענו לכ-250 ימי עבודה על במה בשנה אחת. זה מספר מטורף. כל שאר השיעורים, מפיתוח קול ועד תנועה, נועדו לשרת את הדבר המרכזי הזה".
הוא ממהר להבהיר שאינו מזלזל בתיאוריה: "אני מאוד בעד תיאוריה, אבל בפרופורציות הנכונות. התיאוריה צריכה לשרת את העבודה המעשית, לא להחליף אותה. המשחק נלמד דרך ההתנסות והגוף, ועד היום אף אחד לא הצליח לשכנע אותי אחרת".
אחד מסימני ההיכר של הפקות בית צבי הוא העושר החזותי שלהן. התפאורות המרשימות והתלבושות המוקפדות שנראות לעיתים קרובות גדולות בהרבה מתקציב של מוסד לימודי. קוגן צוחק כשאני מעירה על כך.
"זה דווקא בגלל העוני", הוא מפתיע. "ככל שיש פחות כסף, אתה נאלץ להיות הרבה יותר יצירתי ולמצוא פתרונות יש מאין. התפאורנים שלנו משלבים בין אסכולות שונות, מהמסורת הרוסית הקלאסית ועד לאנגלית ומתוך המחסור נולד משהו ישראלי מקורי מאוד. יש לנו כאן נגרייה, תפאורה, אביזרים ותלבושות, וכולם עובדים יחד כדי להפיק את המקסימום מתקציב מוגבל. אפילו באולם הקטן שלנו, אולם אלי ליאון, הצלחנו להכניס במה מסתובבת. הצד האמנותי אצלנו אינו קישוט. הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור".
הוא חוזר שוב לדימוי השייקספירי כדי להסביר את החיבור של השחקן לחומר: "בתקופתו של שייקספיר, נער שהצטרף ללהקה היה מתחיל מלמטה. הוא היה מנקה את התיאטרון, עוזר לרקוויזיטור, מלביש שחקנים, ורק אז עולה לבמה. אני מאמין ששחקן צריך להבין איך המנגנון כולו עובד. להכיר את התפאורה, התאורה, האביזרים וקצב העבודה של הצוות הטכני. ככל שאתה מבין את המערכת טוב יותר, אתה הופך לבעל מקצוע רגיש וטוב יותר".
בכל הנוגע לזיהוי כישרון והבטחה גדולה, לקוגן יש פרספקטיבה מפוכחת מאוד, נקייה מאשליות. הוא ראה כבר הכל: כוכבים שסומנו כהבטחה ענקית ונעלמו, וכאלה שבקושי בלטו בלימודים והפכו לשחקנים מובילים.
"המקצוע הזה לא מגלה את הקלפים שלו מהר", הוא אומר. "יש אנשים שסופגים הכל בשנים הראשונות, אבל עדיין לא יודעים איך להוציא את זה החוצה. התהליך שלהם איטי יותר: הם עושים תפקיד קטן, ועוד אחד, פרק בטלוויזיה, עוד הצגה, ולאט לאט משהו מבשיל ופתאום הם פורצים. מטאורים עולים מהר, אבל גם נעלמים מהר. כישרון גדול לא שווה הרבה בלי עבודה קשה. תראי את איתי טיראן. הוא היה תלמיד מוכשר בצורה יוצאת דופן, אבל בלי מוסר העבודה המטורף שלו הוא לא היה מגיע לאן שהגיע. לפחות שבעים אחוז מהמקצוע הזה הם עבודה, התמדה ויכולת להשתנות. לפי סטניסלבסקי, היכולת להשתנות ובו-בזמן להישאר אמיתי היא לב המקצוע. זה כמעט נס. להפוך למישהו אחר בלי להישמע מזויף".
"לפי סטניסלבסקי, היכולת להשתנות ובו-בזמן להישאר אמיתי היא לב המקצוע. זה כמעט נס – להפוך למישהו אחר בלי להישמע מזויף".
שלוש השנים של הסטודנטים בבית צבי מתוארות על ידו כסוג של "אקווריום אינטנסיבי" או כור היתוך שמשנה אותם מן הקצה אל הקצה, לא רק כשחקנים אלא כבני אדם. "אם אראה לבוגרים שלנו צילום שלהם מהיום הראשון ללימודים, הם לא יאמינו שזה הם", הוא אומר בגאווה.
אבל התהליך הזה לא תמיד מסתיים על הבמה, וקוגן רואה גם בכך הצלחה. "יש תלמידים שמגלים במהלך הדרך שהם אמנם אוהבים תיאטרון, אבל לא רוצים להיות שחקנים. רק אתמול נכנס אליי תלמיד ואמר לי בכנות: 'הבנתי שזה לא אני'. הוא לא הפסיק לאהוב את התחום, הוא פשוט רוצה ליצור אחרת. אמרתי לו שזה מצוין. אולי הוא יהיה מחזאי? אולי במאי? לא כל מי שאוהב תיאטרון חייב לעמוד באור הזרקורים. משחק הוא מקצוע קבוצתי. כותב, צייר או פסל יכולים ליצור לבד, אבל שחקן זקוק לפרטנרים ובמאי כדי להתקיים. הפרטנרים הם אלה שהופכים אותך לשחקן טוב יותר".
גם המציאות המורכבת והמתוחה בארץ לא מצליחה לכבות את הלהבה של הסטודנטים בבית הספר, וקוגן מתבונן בהם בהשתאות: "אנחנו חיים בתקופה לא פשוטה. יש אזעקות, רצים למקלט, חוזרים לחזרות. אבל מה שמדהים אותי בכל פעם מחדש הוא שאחרי הכל, הדבר שהכי מעסיק ומטריד אותם באותו רגע הוא להצליח להגיש את המונולוג שלהם למחרת בבוקר על הצד הטוב ביותר. למי שמסתכל מבחוץ זה אולי נשמע מוזר או מנותק, אבל מבחינתי זו בדיוק התשוקה הבוערת שבלעדיה אי אפשר לצמוח במקצוע הזה".
מפעל חיים נוסף שקוגן מוביל באהבה גדולה הוא תיאטרון הספרייה, שפועל במתחם צמוד ברמת גן. התיאטרון, שהוקם לפני למעלה מארבעה עשורים ביוזמתו של גרי בילו המנוח, נועד במקור לשמש גשר ומקפצה מקצועית לבוגרי בית צבי הטריים. עם השנים, המקום שינה את פניו והפך למוקד משיכה גם לשחקנים ותיקים ומוכרים מהשורה הראשונה.
"שחקנים מצליחים מגיעים לכאן כי כאן הם יכולים לעשות תפקידים שלא תמיד יציעו להם בתיאטראות הגדולים", מסביר קוגן את סוד הקסם של המקום. "זה תיאטרון קטן, עם מעט מאוד משאבים אבל עם חופש אמנותי מוחלט. אנשים באים לכאן פשוט כדי לעשות תיאטרון נטו. עידית טפרסון משחקת אצלנו, מרים זוהר שיחקה כאן, ואפילו ליה קניג הופיעה על הבמה הזו, למרות שאינה בוגרת בית צבי. הם מגיעים מתוך אהבה טהורה למקצוע. זו אמנות למען האמנות".
החזון שלו עבור תיאטרון הספרייה ברור ושאפתני: "השאיפה שלי היא שהוא יגדל, יזכה ליותר משאבים ויקבל מקום מרכזי ובולט יותר במפת התרבות בארץ. אני חושב שהוא ראוי וצריך להיות התיאטרון הרפרטוארי הרשמי של רמת גן. יש לו את הקהל, את המסורת ואת הפוטנציאל העצום".
הוא מספר בגאווה על הבוגרים שממשיכים לשמור על קשר חם עם המקום וחוזרים אליו פעם אחר פעם. "הם כבר עובדים בתיאטראות הגדולים והממוסדים, הם לא 'צריכים' אותנו במובן הפרקטי, אבל הם חוזרים כי הם מתגעגעים לבית. גיא לואל, למשל, שהוא שחקן עסוק ומצליח מאוד, הגיע אלינו לאחרונה לעשות תפקיד פשוט כי הוא רצה. זו התחושה של משפחה שיצרנו כאן".
לפני שאנחנו נפרדים, אני שואלת את קוגן אם הניהול התובעני והיומיומי לא גזל ממנו את אהבתו הראשונה, הבימוי. הרי הוא חלם תמיד להיות זה שמעצב את העולם שעל הבמה, וכיום רוב זמנו מוקדש לפתרון בעיות, לוגיסטיקה ובניית מערכות שעות.
הוא מחייך חיוך של השלמה. "בוודאי שאני מתגעגע לבימוי האינטנסיבי. זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות, אבל פשוט אין מספיק זמן. כדי לביים הצגה באמת צריך להתמסר אליה בלב שלם. לאחרונה ביימתי כאן את 'פליישר', וזה היה מדהים והזכיר לי כמה אני אוהב את חדר החזרות. אני נזכר לפעמים בעומרי ניצן. כשהוא ביים בקאמרי, הוא לא באמת יכול היה לתפקד כמנהל אמנותי באותם שבועות, כי כל כולו היה בתוך תהליך היצירה. אי אפשר באמת לרקוד על שתי חתונות, ובסוף צריך לבחור".
"אבל היום", הוא מסכם בעיניים בורקות, "אני מרגיש שהבימוי שלי פשוט מתרחש בדרך אחרת. אני לא מביים רק הצגות. אני מביים אנשים. אני מלווה אותם ועוזר להם לצמוח. כשאני רואה תלמיד שמגיע לכאן צעיר, פגיע וחסר ביטחון, ויוצא מכאן אחרי שלוש שנים כשחקן בשל שעומד על הבמות הגדולות ביותר או מופיע על המסך. אין סיפוק גדול מזה. אולי אני מביים פחות הצגות בפועל, אבל אני שותף לבנייה של דור שלם של יוצרים ושחקנים בתיאטרון הישראלי. מבחינתי, זו היצירה הגדולה והחשובה ביותר שלי".
צילום ראשי: יעקב בר-און
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©