קשה לדבר על תיאטרון עכשווי בישראל בלי להזכיר את תיאטרון קליפה, אחת הזירות האייקוניות ביותר של הבמה העצמאית בארץ. מאחורי הפרויקטים רבי־השכבות, שמשלבים תנועה, וידאו, סאונד, אובייקטים ותאורה מדויקת עד רמת אובססיה, עומדת עידית הרמן: במאית, רקדנית, אמנית רב־תחומית, מייסדת שותפה ומנהלת אמנותית של קליפה.

הרמן יצרה יחד עם בן זוגה, דמיטרי טולפנוב, את קליפה בתחילת שנות התשעים, מתוך רצון לייצר תיאטרון אחר, כזה שאינו מתחיל בטקסט אלא בגוף, בתמונה, בחומר ובמרחב. במשך שלושה עשורים נוצר עולם תיאטרוני שלם שבו הגבולות בין תיאטרון, מחול, קולנוע ואמנות פלסטית היטשטשו. התוצאה: שפה ויזואלית מדויקת ומינימליסטית, כמעט אדריכלית, ששמה את הדגש על חוויה טוטאלית של הצופה.
לאורך השנים התיאטרון גם שימש חממה ליוצרים צעירים, סטודיו לתנועה ולווידאו, ומרכז לאמנות רב־תחומית בתל אביב. תחת ניהולה של הרמן נוצרה קהילה של אמנים עצמאיים הפועלים בשפה דומה, מדויקת, ויזואלית, חושית שחתימתה ניכרת גם ביצירה הישראלית הרחבה.

עידית הרמן ידועה בראייתה הכוללת של המדיום: היא לא רק מביימת, אלא גם מעצבת את התאורה, התלבושות והווידאו, ומרבה לעבוד עם אמנים מתחומים אחרים.
"אני רואה כאילו אני מסתכלת על חיים אחרים לגמרי. יוצרים שמתחילים בגיל צעיר עושים למעשה כמה גלגולי חיים בתוך הקריירה שלהם. אותה רקדנית צעירה היא כמעט דמות שזר לי. ההתפתחות הפסיכולוגית והאמנותית שלנו בשלבי חיים שונים, מוכרחה לקבל ביטוי באמנות."
עידית הרמן: "זאת שאלה קצת מגבילה, אבל אם אני חייבת לענות, התחום שבו אני יוצרת הוא תחום הפרפורמנס. מה שאולי מבדיל אותי מיוצרים אחרים הוא שאני מאוד מתמקדת בעיצוב. אני מתחילה בחלל. רוב היצירה שלי היא תלויית מקום. זה לא היה כך תמיד, ואולי בעוד כמה שנים אתמקד במשהו אחר, אבל כרגע האמנות שלי היא יותר אבסטרקטית. בשנים האחרונות אני מתמקדת ביצירה ווקאלית, כמו 'יופי'."

עידית הרמן: "זה תמיד עניין פרטי. מה שמעניין אותנו כבני אדם, אבל השאלה האמיתית היא: האם אנחנו משכילים לזקק את העניין הפרטי הזה למשהו שיכול להיות מובן לאנשים אחרים, לטעת בהם רגש והבנה מחודשת של המציאות? מבחינה אישית, בחרתי בזה אחרי המוות של דימה, בן זוגי שהיה מוזיקאי, שר וניגן. יש לנו בת, שלה יש קול מאוד מיוחד. שמתי לב לזה כשהייתה בת שש, והיא לומדת פיתוח קול מגיל צעיר. המשיכה הזו לכל מה שקשור לקול שלה, גרמה לי לרצות לחקור ולעבוד עם הקול."
"אכן, זה קשר רב שנים, שבמהלכו יצרנו לחללים שונים במוזיאון. ב'יופי' אנחנו נכנסים עמוק לתוך הגלריה לאמנות ישראלית. חווינו שם גם את חילופי התצוגה הקבועה, וזה היה משמעותי. היצירה נבנתה בחבלי לידה קשים, בשיתוף פעולה עם אריאל ברונז, שותפי לחיים לשעבר, שאיתו חוויתי פרידה אישית אבל החלטנו להמשיך לשתף פעולה מקצועית."
"ב-6 באוקטובר 2023 שלחנו את הטקסט לצוות. יום לאחר מכן קמנו למציאות שונה לחלוטין. עזבנו את הכל וחזרנו לעבוד רק חודשיים אחרי. כשהתחלנו חזרות, החלטנו לשנות שני משפטים בלבד בטקסט. היצירה יצאה באופן מצמרר, כתפיסה מדויקת של כל מה שאנחנו עוברים, מבלי שידענו זאת מראש."
עידית הרמן: "היצירה מתחילה במה שנראה ככשל טכני. הקהל מגיע והדלת לגלריה סגורה. יש שיחות טלפון, הזמרים יורדים… זה נמשך 10 דקות מחוץ לגלריה. ואז הדלת נפתחת, והזמרים מתחילים לשיר את הטקסטים שנאמרו בחוץ. ברגע שהם מושרים בפנים ועוברים דרך פריזמת האמנות. זה הופך משהו יומיומי למארג חיינו. אנחנו מובילים את הקהל במסדרונות ובחללים, חווים סיפור של הישראליות בשנים האחרונות, סיפור שמתכתב עם היצירות על הקירות, דרך פריזמה שונה."

עידית הרמן: "הבית שלנו הוא מקום שבו האמנות קוראת. אני מנהלת את הקבוצה, אבל ה'פרי' שבתוך הקליפה הם האנשים שנמצאים איתי. הקונספט שלנו מתחיל באיכות: המוצר שלנו תמיד יהיה באיכות בלתי מתפשרת. זה כמו להיכנס לבוטיק של הוט קוטור. התיאטרון שלנו הוא תיאטרון של איכות. הסגנון תמיד מאוד פיזי, הגוף תמיד נוכח, והטקסטים כמעט תמיד מקוריים, נכתבים בתוך הקבוצה."

עידית הרמן: "בהחלט. חברי הקבוצה שלנו, כמו רותם וג'ונתן, שמים דגש על ביצוע וירטואוזי – בין אם זו יכולת גופנית גבוהה, או שליטה מקסימלית בשרירי הפנים. זה חלק מהאני מאמין שלנו: הגוף הוא הקליפה, ואנחנו מתחילים משם."
עידית הרמן: "נכון. יצירת סולו היא תהליך חשוב, קשה הרבה יותר מליצור לקבוצה. ב'אנחנו לא לבד', היוצר עובד על הסולו שלו, והקבוצה תומכת בו. 'לאלתר' של ארתור בפמן היא יצירה מרחיקת לכת קונספטואלית: ארתור בונה מזבח מחפצים שמצא באותו יום ברחוב, ואז רוקד. זה תלוי לחלוטין במה שהובא לסטודיו – מייצג של עמל ומחול שחוגג את ההיעשות של חלל למקום, היכל, מחסה ומקדש."

עידית הרמן: "מה שמעניין אותי כרגע, אחרי כל מה שעברנו פה, זו הדרך לריפוי ורוגע. זה חלק ענק מהיצירה העכשווית. אני מודה על האפשרות ליצור גם בארץ וגם בחו"ל. אני ממשיכה ליצור כרגע, ברוסיה, במסגרת 'שדות זרים', מופע תלוי מקום. בכל פעם אני בוחרת בניין, חוקרת את ההיסטוריה והשימושים שלו, והיצירה מתאימה את עצמה לאותו לוקיישן ונוצרת מחדש. הייתי רוצה שימשיך להיות לנו חופש יצירה בארץ. אני מחפשת איפה למצוא אושר ונחמה, והאמנות מספקת את זה גם ביצירה וגם בצריכה. אני כרגע במקום מאוד מקבל. מה שמעניין אותי זה לחיות כמה שיותר בהווה."
עידית הרמן: "בסוף פברואר עולה ב'תאו' בהרצליה מופע חדש שנקרא 'Let Go'. זה מופע לעשרה משתתפים, רב-תחומי, שמשלב מחול ומשחק, וכל חברי הקבוצה משתתפים בו. הוא מדבר על חוויית שחרור והרפיה של עצמך."
צילום ראשי: דוד קפלן
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©