ראיון עם שירה אלמוזלינו, שחקנית בתחילת דרכה

את שירה אלמוזלינו ראיתי מספר פעמים בהפקות של בית צבי, וסימנתי אותה כשחקנית שבוודאי נראה אותה לעתיד לבוא על הבמה.

בשבוע האחרון  ראינו אותה בפרק של הסדרה "בהסתורה", הסדרה המצליחה של כאן על עולם החרדים האנוסים.

למה הלכת ללמוד משחק?

תמיד הייתי ילדת חוגים, וידעתי מגיל צעיר שאני רוצה להיות שחקנית, לרקוד, לשיר ולשחק מול קהל.

אהבתי לחקור בני אדם ואת עולמם הפנימי. מגיל ארבע הייתי רקדנית ואקרובטית, והייתי אלופת ישראל עם להקת ההיפ הופ שבה למדתי ורקדתי במשך חמש שנים, להקת ג'נסיס, שהיא אלופת ישראל עד היום.

אמרתי לאמא שלי, עוד כשהייתי ילדה קטנה, שאולי יום אחד יצטרכו מישהי שהיא גם אקרובטית וגם שחקנית, ויום יבוא ואני אשתמש בכישורים האלה על הבמה.

חיכיתי למופעי סוף שנה, אהבתי את הבמה ואת הקהל. ואז הלכתי ללמוד משחק בתיאטרון אורנה פורת, וגם למדתי קורס משחק מול מצלמה אצל גלית רוזנשטיין. המשכתי בזה עד הצבא.

בצבא הייתי חוקרת מצ"ח, אבל הבנתי שהמשחק מחבר בין כל העולמות שלי, וחיכיתי להיכנס לבית ספר למשחק מיד לאחר הצבא. החיבור בין הגוף, התנועה והסקרנות לבני אדם מביא אותי למשחק.

ספרי על הלימודים בבית צבי

תשובה: אני בשנה ג'. מיד לאחר שגזרתי חוגר, נכנסתי ללימודים. כשהתחלתי זה היה חודש אחרי ה-7.10, והכל היה מאוד מוזר. הייתי בהכחשה גדולה להתחיל להגשים חלומות בשנתון שכולו בעזה, חברה שנהרגה, וכולם בתקופת אבל והלוויות.

זה היה מאוד קשה. עברתי לרמת גן, והייתי הכי צעירה, רק בת 20, וכולם מבוגרים ממני. מצד שני, השנה הראשונה הייתה כמו ריפוי.

הייתי קצת בדיכאון והתעסקתי בזה הרבה בשנה א', היו הרבה אבל ואשמה. אבל בשנה ב' יכולנו להתחיל להיכנס לעניינים באמת, ובאינטנסיביות מאוד גדולה.

ספרי על האווירה בבית צבי.

בית צבי הוא בית ספר מאוד אינטנסיבי, שיש בו המון הפקות, והוא עוסק בכל המשולש של משחק, פיתוח קול וריקוד. מהבחינה הזאת אני מאוד נהנית.

מצד שני, יש גם אתגרים חברתיים, כי זה מקום תחרותי ומאוד מקצועי, וכולם רוצים להיות הכי טובים ולקבל תפקידים ראשיים.

פיתחתי את עצמי לכיוון מחזות זמר, למרות שאף פעם לא עסקתי קודם בשירה. זכיתי בשתי תחרויות שירה, וזה מאוד הפתיע אותי.

אני בשנה ג' עכשיו, ואמנם שוב מלחמה, אבל נתנו לי יד חופשית בעיצוב תנועה. עשיתי כוריאוגרפיה עם אוהד חיטמן, שכתב מחזמר בשם "מכורים", ובדק עלינו חומרים. סיפרו לו עליי, והוא הציע לי לעשות את הכוריאוגרפיה. אמרתי מייד כן, ומאז בכל ההפקות שלנו אני עושה עיצוב תנועה וכוריאוגרפיה.

כמו הרבה שחקנים, אני מבינה שצריך עוד משהו חוץ מהמשחק. אנחנו, כשחקנים, תלויים בזה שיראו אותנו ויקחו אותנו, ויש הרבה שחקנים כיום שכותבים לעצמם וגם עושים כוריאוגרפיה. אני לוקחת השראה משחקנים כאלה, לא לחכות עד שדברים יפלו עליי.

גם ב"חייל הרברבן" אמרתי: אני אעשה את העיבוד למחזה. כשהתחלתי לא היה לי מושג מה עושים. חשבתי שזה יהיה קל, וזה לא היה. אבל אני מאמינה שצריך לקפוץ למים ולעשות. גם זה משהו שבית צבי לימד אותי. אם זה עיבודים או עיצוב תנועה, למצוא עוד דברים בתחום זה לא פחות חשוב.

 למה את הכי מתאימה?

בגדול, החלום שלי הוא לעשות תפקידים מגוונים. בדרך כלל בוחרים בי לדמויות חזקות, כמו ליידי מקבת או ארקדינה מ"השחף" ומורה אחת אמרה לי שהיא רואה בי את דזדמונה מ'אותלו', את האישה הפגיעה והרגישה. אני רוצה לעשות תפקידים מגוונים, אבל מה שקולטים בי בדרך כלל זה פלפל, חוזק ונוכחות. מצד שני, אני מחפשת את הוורסטיליות ואת התזוזה מהתבניות, להתמודד בכל פעם עם משהו אחר.

מה הם האתגרים שלך כשחקנית?

אני חושבת שהאתגר שלי כשחקנית מתחילה הוא לדעת לשחרר ולנשום.

צריך לדעת איך לא לתת לרצון להצליח בתפקיד לפגום באיכות המשחק. היה מקרה שבו כל כך התאמצתי עד שהקול שלי נעלם, והייתי צריכה לקחת סטרואידים. ידעתי שאני צריכה לנשום בין משפט למשפט, כי אם לא, לא אצליח לסיים את ההצגה, ואז יצאו ממני דברים אחרים לגמרי.

כשהורדתי הילוך ולקחתי נשימה, יצא משהו יותר טוב. אני רואה שחקנים ותיקים שאני מעריכה, ואת הנוכחות שלהם על הבמה. כשהם נושמים, המשחק טוב יותר. וזה האתגר שלי, לנשום.

מהו תפקיד הבמאי מבחינתך?

אני חושבת שהבמאי הוא העין החיצונית שמחזיקה את התמונה הגדולה, ואני מאמינה שיש מקום גם לדיאלוג עם הבמאי.

אני תמיד מגיעה עם הצעות ורעיונות, אפילו יותר ממה שצריך. הבמאים בבית צבי מכירים אותי כבר, ויודעים שאני נודניקית, אבל אני יודעת גם לשתוק אם צריך.

איך זה היה בסט של הסדרה "בהסתורה"?

ההפקה לקחה אותנו לקידוש בבית כזה, שאירח אותנו. גיליתי את הסיפורים, והתכתבתי הרבה עם אבי תפילינסקי. הסיפור שאני שיחקתי היה הסיפור של הילדה שלו. הייתי חופרת לו, והוא הסביר לי הרבה ונתן לי הרבה השראה ודיוק. ובחזרות עם הבמאי אסף סבן, הוא נתן לי הנחיות, ואני אמרתי לו שאבי תפילינסקי הסביר לי דברים ואני רוצה להוסיף אותם, והוא היה מאוד פתוח לזה.

 איך את מכינה את עצמך לתפקיד חדש?

אני קודם כל קוראת את החומר כמה פעמים, ואז אני עושה רשימה: מה אומרים על הדמות שלי, ומה אני חושבת על עצמי, על הדמות הזאת. זה נקרא שיטת צלף. לקחת את החומר וללמוד מאדם מהחיים, ללמוד את חיתוך הדיבור, את ההליכה, את הבעות הפנים. אני מחפשת דמויות לקחת מהן דברים. אני פותחת לעצמי קבוצת צלף עם עצמי בווטסאפ, לוקחת את הדברים ורושמת לעצמי איפה זה פוגש אותי, ואיפה זה הכי קרוב אליי ואיך זה הכי מדבר אליי, ואז אני עושה מיקס של הכל.

מה הם סוגי המחזות שאת מעדיפה?

בלימודים גיליתי שאני מאוד אוהבת קלאסיקות, קומדיות על משרתים וגם שייקספיר. המחזה האהוב עליי הוא "ריצ'רד השלישי". זה מחזה שמרגש אותי ומצחיק אותי. אף פעם לא חשבתי קודם שזה יהיה המחזה שהכי אתחבר אליו.

יש לי גם חיבור גם עם מחזות על חריגים, כמו "מי כמוני" של רועי חן בגשר, וגם מחזות על שטויות, חופש ושיגעון על הבמה, כמו במחזה "מייקל" בצוותא. אנשים שנהנים ומשתטים על הבמה. לא תמיד הבנתי את ההקשר, אבל מאוד נהניתי לראות אותם נהנים. אני גם נהנית מפרינג' ומהחופש שבו.

האם את מעדיפה רפרטוארי או פרינג'?

אני עדיין לא יודעת. אני חושבת שזה חלומו של כל שחקן מתחיל להיות ברפרטוארי ולעשות תפקידים אייקוניים, אבל בפרינג' יש הרבה חופש. הלוואי ואעשה גם וגם.

עולם מחזות הזמר הוא יותר פתוח, יש אודישנים ומחפשים. כרגע אני משתדלת להיות כמה שיותר טובה בהצגות שאני משחקת בהן בבית צבי, ומקווה שמשהו יפתח את הדלת.

מה הן שאיפות הקריירה שלך לעתיד?

הכל יחד, משחק, בימוי, מחזאות. אני חולמת להפיק סדרה על מה שעברתי במצ"ח בשירות הצבאי, לכן אני מאמינה שאני אלמד גם בימוי.

 אם לא היית שחקנית, היית?

כנראה עובדת עם נוער בסיכון או עם אנשים עם מוגבלויות.

צילום תמונה ראשית: מאיה ראפ