שאלון השחקן עם אורי דב יוסף בלופרב

זאזא, התפקיד הראשי ב'חתונה מאוחרת', הפקה משותפת של הבימה ותיאטרון באר שבע, לייזר, התפקיד הגברי הראשי בסרט 'פינק ליידי', פול, התפקיד הראשי ב'אמת' של תיאטרון באר שבע. אלה הם רק חלק מהתפקידים שניתן לראות בהם כרגע את אורי דב יוסף בלופרב. אורי, בן 29, משלב לכל אורך הקריירה שלו טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון. הוא התחיל בסדרות נוער, כגון 'מועדון החנונים'. התפקיד הראשון שלו במה שהוא מכנה 'עולם המבוגרים' היה בסדרה של רמה בורשטיין, 'ריקוד האש' ביס, בה שיחק תפקיד מרכזי.

"למזלי לא היה לי קשה לעשות את המעבר מסדרות נוער, כיוון שלא הייתי כוכב גדול כל כך. שיחקתי בסדרה 'ריקוד האש' בתפקיד בן הרב. הרב גולם על ידי יהודה לוי. זאת הייתה חוויה מאוד משמעותית בשבילי, וכך גם העבודה עם רמה בורשטיין, שהיא אישיות מאוד מעניינת. אחרי זה עשיתי עוד כמה תפקידים קטנים יותר בסרטים, ולפני שלוש שנים הציעו לי לשחק את התפקיד הגברי הראשי ב'פינק ליידי'. הייתי בטיול משפחתי בסקוטלנד כשהזמינו אותי לאודישן. מייד כשקיבלתי את הטקסט התחלתי  לגדל זקן, כי הבנתי שאני אעשה את התפקיד".

במסיבת העיתונאים של תיאטרון באר שבע סיפרת כמה אתה אוהב את התיאטרון, שאתה מופיע בו כבר חמש שנים. אמרת שהוא התיאטרון הכי טוב בארץ.

"נכון, כי זה התיאטרון שלי, זה הבית שלי, ואני ממש אוהב את האנשים שם, כל מי שיצא לי לעבוד איתו, משמוליק יפרח (המנכ"ל), שיר גולדברג, איה קפלן (המנהלות האמנותיות, היוצאת והנכנסת), דרך השחקנים שלצדי ועד לפועלי הבמה והסדרנים. כולם נהדרים. זהו גם תיאטרון שיש לו תפקיד חשוב במדינת ישראל, התיאטרון של הדרום. יש לנו אחריות מאוד גדולה כלפי האזור, ואני שמח להיות חלק מהדבר הזה. בכל פעם שאני מקבל תפקיד אני מתמלא גאווה גדולה. עבורי, זה לא מובן מאליו".

לפני שאנחנו ממשיכים, אני מוכרחה לשאול: השם שלך, אורי דב יוסף, הוא שם מאוד ייחודי. מה הפירוש?

"את השמות דב יוסף הוספתי לפני כארבע שנים. אלה השמות של שני סבי, שיש להם סיפור מיוחד. למעשה, אני מצלם סרט דוקו על הסיפור המשפחתי שלי. אני משתמש בשם המלא הזה בתיאטרון מזה ארבע שנים, ולפני שנתיים הוספתי אותו למדיה החברתית שלי. ככל שאני מתעמק יותר בהיסטוריה המשפחתית שלי, השמות נותנים לי יותר כוח. למשל סבא-רבא שלי, יוסף שטיגליץ, היה אחד מאספני היודאיקה הגדולים בעולם, והוא תרם את האוסף, בסופו של דבר, למוזיאון ישראל. הסיפור של סבא שלי מאוד מרגש אותי. התחלתי לכתוב עליו מחזה".

כל כך הרבה תפקידים בתיאטרון ובקולנוע, ואתה גם כותב. יש לך הרבה כיוונים יצירתיים. ראיתי את 'אמת', שם אתה הגיבור הראשי, שהוא נוכל מאוד מרוכז בעצמו, נרקיסיסט קיצוני. לפעמים מתחשק לתת לו בוקס. איך אתה מתייחס לדמות שלו?

"לפעמים בא לך להרוג אותו, אבל לפעמים אני גם מקנא בו, שהוא מסוגל להיות כל כך מרוכז בעצמו ולא לראות שום דבר ואף אחד אחר. אני קורא את הטקסט, ואני מבין שזה לא בהכרח 'המה' אלא בעיקר ה'איך', איך זה יהיה הכי טבעי להביא אותו. בשיטה שלי, אני משנה מינונים עד שזה מגיע לאיזון, אני מגיע לאדם הזה והופך לגרסה שלו".

מה עם 'חתונה מאוחרת, שיתוף הפעולה של הבימה ותיאטרון באר שבע, תפקיד ראשי שאתה משחק לסירוגין עם מיכאל אלוני'?

"לשם הגעתי מהמילואים בעזה, עם נשק. כמה חודשים לתוך המלחמה, התקשרו להזמין אותי לאודישן הזה. הלכתי אבל התלבטתי, אם לעשות את התפקיד או להמשיך במילואים. אחרי הרבה מחשבה הגעתי למסקנה שתפקידי בעולם הוא לעשות תיאטרון ולשחק, וחזרתי מהמילואים ישר לתיאטרון.

למה הלכת ללמוד משחק?

"אם הכוונה מתי ידעתי שאני רוצה לשחק, התשובה היא: מגיל ארבע בערך. זה הזכרון הראשון שלי. הייתי ילד מאוד מרצה, בעוד שכל ילד צריך למרוד. אני השתמשתי בפנטזיה כדי למרוד. יצרתי לעצמי מקום בעזרת הדמיון. זה היה נתיב ההישרדות שלי, שהפך למשחק, הלכתי למגמת תיאטרון בתלמה ילין, ואחרי הצבא והטיול בעולם נרשמתי ללימודים בסטודיו יורם לוינשטיין, אבל עזבתי אחרי שנה. הרגשתי שמה שרציתי ללמוד למדתי כבר בתלמה ילין, וכשחבר טוב עזב, עזבתי יחד אתו",

האם יש לך טייפקאסט?

"לא. אם מסתכלים על התפקידים המרכזיים שלי, כולם מאוד שונים זה מזה. אני מרגיש שאני יכול להתחבר בתוכי לכל אדם ולכל דמות. גדלתי בתל אביב, שיחקתי כדורגל והיו לי חברים 'חנונים' וחברים 'ערסים' ואני מכיר את כולם ומזדהה עם כולם, לכן אני יכול לשחק כל דמות".

האתגר הכי גדול שלך כשחקן?

זה מתקשר לדרך בה אני מוצא בתוכי את המינונים הנכונים של הדמויות שאני משחק. יש בזה יתרונות וחסרונות, כי אני משתנה עם כל דמות שאני משחק. בסופו של דבר, אני צריך לקחת מרחק כדי לשמור על עצמי. כשצוללים פנימה לגמרי, קשה לצאת. כיום אני לומד לשמור על המרחק הזה, ומוסיף לעצמי גם כייף וילדותיות שלא היו בי קודם. עכשיו אני משתפר עם הזוגיות שנותנת לי בסיס שלא היה לי".

מהו תפקיד הבמאי מבחינתך, ומהו הדיאלוג שלך עם הבמאי?

"הרבה שנים היה לי שגעון גדלות, חשבתי שאני יודע יותר טוב מכולם. עם הזמן, התחוור לי שמי שיוצר באמת את ההצגה הוא הבמאי, אם כי יש לציין, שיש שוני רב בין קולנוע לתיאטרון. בתיאטרון, השחקן הוא זה ששולט בסוף. השחקן מרגיש את הקהל, את האנרגיות שלו, והשחקן מגיב במשחק שלו לקהל. בקולנוע, מי שקובע הם הבמאים והעורכים. שחקן בא לראות מה יצא בסוף, ורואה תוצר שונה לגמרי ממה שדמיין לעצמו. לקח לי זמן אחרי צילומי פינק ליידי, למשל, להבין מדוע ואיך הבמאי והעורך החליטו לערוך כפי שערכו, ואיפה אני בדבר הזה. בסופו של דבר, כמובן, גם בתיאטרון וגם בקולנוע, מערכת היחסים בין הבמאי לשחקן היא שונה, לפי בני האדם שהם".

איך זה היה ב'פינק ליידי'?

"אני הייתי מאוד גאה במה שעשיתי, ולקח לי הרבה זמן להבין שהסרט הוא לא יצירה שלי. באנלוגיה, אני לא היוצר של הכד במוזיאון, אלא חלק מהחומר. יש אדם מוכשר שיצר את הכד הזה והוא לא אני. אחרי שהבנתי את זה, התחלתי לאהוב את המקום הזה וזה מכניס צניעות. אני רוצה להיות גם תסריטאי, מחזאי ובמאי, וזה נכון שלכל אחד יש מקום משלו. אני שותף בכל יצירה שאני משחק בה.

איך אתה מכין את עצמך לתפקיד?

"זה מאוד משתנה מתפקיד לתפקיד, וכמובן, אם זה תיאטרון או קולנוע. אני קורא את הטקסט, מנסה להבין מי האדם שאני אמור להיות, ויוצא למחקר, ריגשי, טכני ופיזי. בפינק ליידי, למשל, עשיתי עבודת מחקר מאוד רצינית, שכללה פגישות עם הרבה אנשים ומניפולציות רגשיות שהפעלתי על עצמי. גידלתי פאות, ביקרתי במאה שערים, וגם שמרתי שבת. זה היה תפקיד מאוד רחוק ממני. לייזר הוא גיי, הוא נשוי, הוא חרדי והוא אבא. ואני לא, אבל אני יכול להתחבר לכל דבר מתוכי ויצאתי למסע הזה, ועל הפאות שגידלתי, שלא היו מספיק ארוכות, ביקשתי שילחימו לי עוד פאות. יצאתי מהמקום שבי שיוצא לעשות משהו אסור, זה היה החיבור שלי".

מהם סוגי המחזות שאתה מעדיף?

"אין לי העדפות. מהיפר-ריאליזם, לאבסורד, לקלאסיקות. אני עושה הכל ואוהב הכל. אני תמיד מחפש את הסיפור האנושי, ואהב סיפורי אהבה. אני חולם לעשות את המנחה ב'קברט', את 'המלט' ואת 'פרגינט'.

רפרטוארי או פרינג'? בעיקר רפרטוארי, מן הסתם.

"כן, אבל אני עושה ואוהב גם פרינג'. לאורך השנים עשיתי לא מעט פרינג'. לאחרונה אני עושה תפקיד ב'שורה' (הצגה על מילואים במחנה שורה, לזיהוי גופות חללי ה 7.10 שכתבנו עליה כאן), של רועי יוסף המוכשר, שהרגשתי שאני חייב לעבוד אתו. שורה היה בפסטיבל ישראל, והתפקיד שלי, והתגובות אליו, בעיקר של האנשים שהיו שם, בשורה, מאוד ריגש אותי. יש לי גם תפקיד ב'אנטיגונה' בתמונע, בבימויה של נאווה צוקרמן, שם אני משחק את היימון".

האם אתה בוחר תפקידים, או שבוחרים בך?

"אני חושב שגם וגם. יצא לי לסרב לתפקידים שלא היו נכונים לי, לקבל תפקידים וגם לא לקבל תפקידים שרציתי. האיזון הזה מאוד חשוב. כשאני לא מקבל תפקיד שאני רוצה, אני בטוח שהתפקיד הנכון לי הוא ממש מעבר לפינה. אני שמח שיוצא לי להגיד לא לתפקידים, זה לא קל, אבל אני מרגיש מה נכון לי ומה לא".

שאיפות קריירה? כבר הבנתי שאתה גם כותב וגם רוצה לביים.

"אני רוצה לעשות הכל, ואני גם לא שולל לעבוד בחו"ל, אבל בבסיס, המקום שלי הוא פה בארץ. אני גם כותב שירים, עושה מוזיקה וראפר. אני מאמין שדברים יתחילו להשתלב. יש לי חלום, למצוא את המרחב שבו אוכל ליצור את שלי, להשפיע ולשמח אנשים. יש משפט של ג'ים קארי, השחקן האהוב עלי "כשהייתי צעיר הבנתי שאני רוצה להשכיח מאנשים את הצרות שלהם'. זה משהו שהולך אתי".

אם לא היית שחקן היית…

"בעבר אמרתי אדריכל, אבל היום נראה לי שאגיד טבח. אני מאוד אוהב לבשל. האהבה שלי יוצאת במקום הזה".

לאחר סיום הריאיון, אורי שולח לי סרט קצר שהוא רוצה שאצפה בו. אני מתחברת לסרט הקצר, שאורכו כחצי שעה, 'זיכרון אשר דהה', תסריט ובימוי של יפתח סמוכה, שמשתתף השנה בתחרות על פרסי אופיר. בסרט הזה הוא שיחק, והכיר, את בת זוגו, נעמי הררי, אותה הוא מכנה 'המושלמת'.