נובמבר 15, 2025
בשנה האחרונה מצאתי את עצמי צופה באורה מאירסון שוב ושוב, כמעט בלי לתכנן זאת מראש. פעם בבית ליסין, בתפקידה המדויק והאינטליגנטי ב־הכל אודות איב; פעם בפרינג' בתמונע ב־הגבירה מאבו דיס — תפקיד נועז, מצחיק ונוגע; ועוד. כיום היא גם משחקת, בבית ליסין, בהצגה המשובחת של יונסקו 'קרנפים'. שלושת המופעים האלה, שכל אחד מהם שונה בתכלית מרעהו, יצרו אצלי סקרנות הולכת וגוברת לגבי השחקנית שמצליחה שוב ושוב לגלם דמויות כל כך אחרות ולעיתים גם ביזאריות, ועדיין להישאר מדויקת, חמה ומחוברת לאנושי שבתוכן.
יש משהו באורה מאירסון שמערער את גבולות הטייפקאסט. היא שחקנית אינטואיטיבית, חסרת פחד, כזו שעוברת מתפקיד לתפקיד כמו מי שחיה כמה חיים במקביל. בראיון הארוך והפתוח שערכנו, נחשפת אישה שהגיעה למשחק כמעט במקרה, אך מצאה בו את הבמה שהייתה נכונה לה מאז ומתמיד, גם אם לא ידעה זאת בעצמה.
כשהיא חוזרת להתחלה, אורה כמעט צוחקת:
“בבית ספר יסודי עליתי לבמה פעם אחת כמשחת שיניים ונתתי מונולוג… של משחת שיניים. אחר כך הופעתי בדיאלוג של קישון, וזהו. לא היה שום כיוון של משחק בחיים שלי.”
בנעוריה היא דווקא אהבה לרקוד. “ריקוד היה אהבת חיי. הייתי בחוגי ריקוד ותנועה, שם הרגשתי בבית.” אבל דווקא במקום הכי לא צפוי, בתוך תקופה קשה בה אושפזה, נפתח עבורה שער לעולם שלא ידעה שקיים בתוכה.
עובדת סוציאלית הפגישה אותה עם המורה נעמי עמית מבית צבי. “היא ביקשה שאכין שני מונולוגים. לא ידעתי בכלל מה זה מונולוג. היה לי את יומנה של אנה פרנק, אז פשוט… קראתי מתוך הספר כאילו אני אנה פרנק שמקריאה לעצמה את היומן.” לצד זה בחרה מונולוג נוסף מתוך פרגינט, שרה שיר, והתקבלה.
“הייתי בטוחה שאין שום סיכוי. בחור שאושפז איתי עבד איתי על המונולוגים. הוא עישן סיגריות נובלס ושתה המון קפה שחור… הוא אמר לי יום לפני הבחינה שאני מצוינת. אני לא האמנתי לו. אבל הוא צדק.”
עם הקבלה לבית צבי התחיל מסע. בהתחלה היא לא הרגישה שייכת, בעיקר מפחד הטקסטים. רק אחרי סמסטר, בתרגיל אצל דוד ברגמן, משהו השתחרר. “עשיתי תרגיל, משהו עם ספירלה למעלה. המנהל אמר לי שאני ‘מסריחה מתיאטרון’. ופתאום הבנתי שיש בי את זה.”
ובכל זאת, היא עזבה. “פשוט לא רציתי לחזור. עירית פרנק, שהיום מנהלת את הסמטה, ניסתה לשכנע אותי ולא חזרתי. אבל הרגשתי שאחזור, לעצמי ולבית צבי.” וכך היה. היא נבחנה שוב, התקבלה שוב, והפעם ידעה שזה הכיוון: “הבנתי שאהיה על הבמה. התפקיד הראשון שקיבלתי אחרי הלימודים היה התפקיד תהילה של ש"י עגנון. אני קוראת לזה יד אלוהים. זה מלווה אותי עד היום.”
כשמבקשים ממנה לבחור תפקידים בולטים, אורה מתקשה: “כל תפקיד היה שונה. בכל תפקיד קיבלתי מתנה.”
אבל חלקם השאירו חותם עמוק במיוחד.
הראשון היה כאמור, תהילה בחאן, עם יוסי יזרעאלי כבמאי. “הוא אמר שכל דמות מסתובבת סביב עצמה, וזה פתח לי עולם. ישבתי איתו אחר הצהריים בחדר שחקנים, עם יוגורטים וקמח וחמאה… ודיברנו על מחול המוות של תהילה. זה היה כמו להיות ילד בערוגת חול.”
אחר כך הגיע שפל, שם הרגישה שאולי לא הייתה בשלה, “אבל משם קיבלתי מתנה אחרת: הבנה עמוקה של מגע ושל מיניות, ושל איפה הדמות נמצאת ביחס לזה”.
וב־'ינטי פרזי' של אלדד זיו, קיבלה לפתע שיר. “עליתי לבושה במכנסיים קצרים, ושרתי על בת ים. זה היה חופש מוחלט.”
תפקידים ביזאריים, שונים, לעיתים קיצוניים, זה עולמה של מאירסון בשנים האחרונות.
“אבל דווקא הייתי רוצה לשחק תפקיד רגיל. משהו יומיומי, אנושי, בלי שום דבר ביזרי. לראות אם אני יכולה להיות מעניינת לאורך זמן, בלי זיקוקים.”
אורה מתארת את עצמה כשחקנית שלוקח לה זמן “להכות שורש”.
“בהתחלה אני מרגישה שאני לא עומדת בקצב ושוכחת טקסטים. לוקח זמן עד שהתפקיד נשתל.”
יאיר שרמן, שביים אותה בין היתר ב־הכל אודות חווה וב־קרנפים, הפך מבחינתה לדוגמה לבמאי שמבין את הצורך הזה.
“הוא נותן המון מרחב. בהתחלה קשה לי, אבל ככל שהעבודה נמשכת משהו נשתל — ואז הדמות צומחת. ב’קרנפים‘ לקח לי זמן להבין את העולם הפנימי של הדמות, אבל בגלל החופש בחזרות נולדה שם אישיות מאוד ברורה.”
מאירסון מדברת בגלוי על השינויים שמביא הגיל אל המקצוע:
“הרפרטואר משתנה. היכולות משתנות. פתאום קשה יותר ללמוד טקסט. אבל מצד שני, יש ניסיון, עומק, דברים שמצטמצמים ודברים שמתרחבים.”
והיא מציינת שינוי נוסף: עולם התרבות החדש.
“היום השחקנים חשופים ברשת. אנשים באים להצגה עם ידע מוקדם עליך שלא קשור בכלל לדמות. לפעמים אני מרגישה שאני לא מכירה את השפה החדשה הזאת. אבל צריך להישאר מקצועית. זו העבודה.”
על תהליך הכנת התפקיד היא מדברת כמעט במיסטיות.
“כשאני לומדת טקסט, הדמות נעשית תלת־ממדית ונכנסת לי לשינה. זה התחיל כשהתאומים שלי היו קטנים ונרדמתי בין המיטות שלהם. שיחקתי אז יונסקו — והדמות פשוט נכנסה לי לגוף בזמן השינה.”
עם זאת יש תפקידים שנולדים רק על הבמה, מתוך החזרות: “זה קורה הרבה עם יאיר. הדמות נבנית בזמן אמת.”
“מבחינתי אין הבדל אמיתי. אולי ברפרטוארי דואגים לך קצת יותר. אבל בפרינג' יש חופש, יש קרבה לקהל, יש מונולוגים שמתגלים מחדש כי מרגישים את הנשימה של הצופים.”
היא אוהבת את שניהם אולי אחרת, אבל באותה מידה.
כשאני שואלת אם היא בוחרת תפקידים, כאן היא מחייכת.“אני לא שופטת, לא שוקלת, לא מורדת. אני אומרת כן. כי אני מפחדת לפספס משהו חדש, מעניין, עם צבע אחר”
וכששואלים אותה על שאיפות קריירה היא עונה בלי היסוס:
“ללמוד טקסט עד גיל 100.”
ואם לא הייתה שחקנית?
“מורה לחינוך גופני. זה מה שרציתי לפני שהבמה מצאה אותי.”
אורה מאירסון היא אחת מאותן שחקניות שנעות בין עולמות בית ליסין ותמונע, ריאליזם וביזאר, תנועה וטקסט, הומור וטרגדיה, התפקידים שלה קטנו, אבל היא תמיד מצליחה להותיר בקהל חוויה של פגישה עם דמות חיה, פועמת, עם גוון מיוחד.
היא מתחילה את דרכה מתוך חוסר ידיעה והופכת לשחקנית שמבקשת לא לפספס שום הרפתקה.
צילומים: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©