ינואר 24, 2026
מוזיאון תל אביב לאמנות פותח את שנת 2026 עם תכנית תערוכות עשירה ומגוונת, שמציבה את המוזיאון במרכז השיח האמנותי והחברתי בארץ. השנה מבטאת את היכולת של המוסד להמשיך ליצור אמנות משמעותית גם במציאות מורכבת, מתוך הכרה בחוסר הוודאות הביטחוני, החרם התרבותי על ישראל והצורך לתת מענה לקהילה המקומית והבינלאומית.
התוכנית כוללת תערוכות יחיד של אמנים ישראלים ובינלאומיים, פרויקטים קבוצתיים פורצי דרך, החזרת האוספים המודרניים לתצוגת קבע, פרויקטים דיגיטליים חדשניים, והרחבת הפעילות החינוכית והחברתית של המוזיאון. לצד ההצגות הגדולות, המוזיאון ממשיך לפתח תוכן חינוכי נגיש, כולל הפעלה למוגבלי ראייה, הפקה בערבית ותמיכה ביצירה קהילתית.
בסיור בין תערוכות המוזיאון, בולטת לעין החיוניות הרבה הממלאת את החללים; קבוצות רבות של בני נוער מבקרות במוזיאון ומקבלות סיורים מודרכים המקרבים אותם לעולם האמנות, ולצידם ניתן לראות קבוצות של מבוגרים המעמיקים ביצירות.
מוזיאון תל אביב שוקק חיים, והמראה של דורות שונים הלומדים וצורכים תרבות יחד מפיח תקווה רבה.
לטניה כהן עוזיאלי, מנכ"לית המוזיאון, 2025 הייתה שנה מאתגרת במיוחד. בעוד שבשנה הקודמת הייתה תחושת תקווה לסיום המשברים, ב 2025 הבינו בצוות המוזיאון שעליהם להגדיר מחדש את תפקידם בתוך מציאות מורכבת, תוך מודעות לחוסר הוודאות הביטחוני ולחיים לצד כיכר החטופים הסמוכה למוזיאון.
"מי היינו בשנה היוצאת?" שואלת כהן עוזיאלי. "לא רצינו להיות חלק מהנורמליזציה. המצב לא היה נורמלי ואיננו נורמלים. הבחירה שלנו הייתה מאוד מושכלת להקשיב למצוקה, להגיב, ולפעול מתוך כאב ושיח, לא מתוך אינרציה". המוזיאון נדרש לעיתים לבחור בין סגירת חללים לבין המשך הפעילות. ההחלטה להמשיך לפעול מבוססת על הבנה שיש למוסד מנדט לעשייה אמנותית אפילו במציאות של קונפליקטים, חרמות ונתוני תיירות נמוכים. "עשייה מתוך כאב היא לא רק מענה לצוות ולמבקרים, אלא דרך לתת מקום לריפוי ולקהילה," אומרת כהן עוזיאלי.
הדגש של המוזיאון על מרחב טיפולי מתבטא גם בפעילות החינוכית: התוכן המונגש בערבית, יוזמות למוגבלי ראייה, ופרויקטים שמזמינים את המבקרים ליצור ולהשתתף. אלפי אנשים עברו דרך המוזיאון בשנה החולפת וחוו אמנות כמרחב ריפוי ותקווה, במקום שמשמר גם את זיכרון כיכר החטופים.
מירה לפידות, האוצרת הראשית, מציינת כי חלק מהתערוכות של סוף 2025 נפתחו כהפתעה לקראת ינואר 2026. בין התערוכות המרכזיות ניתן למנות את "שנת אפס", המספרת את סיפור הצלת יצירות אמנות מאירופה למוזיאון תל אביב ערב מלחמת העולם השנייה.
ב 8 במאי 1945, בחצות הלילה, הוכרזה בגרמניה "שנת אפס". מלחמת העולם השנייה תארך עוד כמה חודשים, אך בעלות הברית כבר כבשו את מרבית שטחה וההכרזה על "שנת אפס" הביעה משאלת לב, בקשה למחוק ולהפיל אל מחוץ לזמן את כל מה שקדם לרגע זה, להפוך את שעון החול של ההיסטוריה על ראשו.
גם בתל אביב ובמוזיאון העירוני שלה אהבו לספר שנולדו מערמת חול חדשה, נקייה מעבר: "בראשית היה אוסף, וסביבו התגבש מוזיאון, וסביבו עיר", כתב יורם קניוק ב 2 באפריל 1982, לרגל יום הולדתו החמישים של המוזיאון.
לאוסף אין ראשית אחת; הוא נולד כמה פעמים, בהכרזה על שנות אפס שונות: חלקן שנים שנחקקו בתולדות הלאום, כמו 1948, שנת הכרזת העצמאות שנערכה במוזיאון תל אביב במאי אותה שנה; חלקן פרטיות, כמו 1947, שנת פיטוריו של ד"ר קרל שוורץ מראשות המוזיאון בטענה שנעשה "גרמני מדי" וזאת לאחר שבשנים 1933 עד 1945 הציל לטובת המוזיאון אלפי יצירות אמנות מאירופה.
בתערוכה מוצג מבחר מתוך אלפי יצירות האמנות שהבריח ארצה ד"ר קרל שוורץ, מנהלו הראשון של מוזיאון תל אביב, מרגע עליית היטלר לשלטון ועד תום מלחמת העולם השנייה.
היצירות מספרות את סיפורם של האמנים, האספנים והמנהלים שפעלו, לעתים תוך סיכון חייהם, להצלת התרבות מהכחדה אך בראש ובראשונה מסופר כאן סיפורן של יצירות האמנות עצמן, להלן "האוסף". התערוכה כוללת יצירות של מארק שאגאל, אריך הקל, קתה קולביץ, יוחנן סימון, אלכסנדר ארכיפנקו וג׳יימס אנסור, וממחישה את האומץ והחזון של ד"ר קרל שוורץ, שחלק מהיצירות הציל מהשמדה ממש.
כיהודי גרמני ("ייקה") דקדקן, בינואר 1933 יכול היה ד"ר קרל שוורץ לומר לעצמו פעמיים "תזמון הוא הכל בחיים": בפעם הראשונה כאשר חנך את המוזיאון היהודי בברלין ("המוזיאון היהודי של המודרנה") שבוע לפני עליית היטלר לשלטון; ובפעם השנייה בעת שכתב לידיד בפלשתינה א"י: "אולי צריכים עכשיו בתל אביב מנהל מוזיאון?". כן, בתל אביב היו זקוקים לאחד. ביוני 1933, בחלוף ארבעה חודשים בלבד, עלו ד"ר שוורץ, אשתו ליזבת ושני בניהם על אונייה והפליגו לנמל יפו.
ד"ר קרל שוורץ (1885, מינכן 1962, תל אביב) היה למנהלו ואוצרו הראשון של מוזיאון תל אביב, תפקיד שבו שימש ב- 14 השנים הבאות. ראיית עתיד מפוכחת, קשרים ענפים בקהילה היהודית ומעשיות של איש עסקים איפשרו לו להציל אלפי יצירות אמנות, שהוברחו ארצה בשנים 1933 1945, רובן מגרמניה.
באותן שנים היצירות תויגו תחת הכותרת "אמנות מנוונת" עבודות שיצרו אמנים יהודים וקומוניסטים, יצירות שמעוותו את דמות האדם, או פגעו במורל בתיאור חיילים שבורי גוף ונפש ומראות קשים ממלחמת העולם הראשונה. אמנות מודרנית, המערערת על הסדר הקלאסי וקוראת למחשבה ביקורתית, הייתה ועודנה אויבת מרה של משטרים פשיסטיים.
יצירות שעסקו בנושאים אלה או נעשו על ידי אמנים "בלתי רצויים", הוברחו ארצה והעמידו את התשתית לאוסף האמנות המודרנית של מוזיאון תל אביב.
הפתיחה החגיגית של המוזיאון היהודי בברלין תיזכר כאירוע התרבות יהודי גרמני החשוב האחרון בגרמניה לפני התפנית הגדולה של ההיסטוריה. רובם המכריע של האמנים והאספנים שנקשרו בייסודו של המוזיאון, שלחו את יצירותיהם לפיקדון בתל אביב, במוזיאון של ד"ר שוורץ, ולא באו בעקבותיהן.
רבים מהם נמלטו מגרמניה לשווייץ, לאנגליה ולאמריקה; כמה מהם נשארו בה, באמונה שיהיו בטוחים בארצו של גתה ובברלין עירם. המוזיאון היהודי הצליח לשמור על שערים פתוחים עד אוקטובר 1938, אז נסגר ואוספיו הוחרמו.
ערב מלחמת העולם השנייה יצא ד"ר קרל שוורץ למסע אחרון ונואש לאירופה, במטרה להציל יצירת אמנות שראה לראשונה בברלין ב 1913 וזאת תחת הסכנה לחייו, כפליט שנמלט בעצמו מגרמניה כמה שנים קודם לכן. הסיבה לבהילות עולה ממכתב ששלח לידיד באמסטרדם לאחר נעילת שעריו של המוזיאון היהודי בברלין בנובמבר 1938, שבו הוא מקונן על כך שבני אדם כבר אי אפשר להציל, אבל יצירות אמנות עוד אפשר.
את הציור שחיפש איתר שוורץ בבית פרטי באמסטרדם, ושכנע את בעליו שמקומו בתל אביב. ביולי 1939, חודשיים לפני פרוץ המלחמה, נשלח הציור ארצה והיה לאחת היצירות המזוהות ביותר עם מוזיאון תל אביב. "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום כיפור" הוא קרוב לוודאי ציורו המפורסם ביותר של מאוריצי גוטליב (1856, דרוהוביץ', אוסטרו הונגריה 1879, קרקוב), שהיה בן 22 בלבד כאשר צייר את התמונה המורכבת הזאת, ובה כעשרים דמויות. רבות כבר נכתב עליה: על הקומפוזיציה המתפתלת כלפי מעלה; על חגיגיות התיאור של תפילת יום כיפור; על מיקום ההתרחשות בבית הכנסת בדרוהוביץ', עיר הולדתו של גוטליב; ועל הממד האוטוביוגרפי של הציור, הכולל בין הדמויות את הוריו של גוטליב, את ארוסתו לשעבר לאורה, ואותו עצמו בשלוש תקופות בחייו: כילד, כנער וכגבר צעיר בן 22. אף יותר מכל מסקרנת הסצנה המרכזית, שבו נראה אביו של הצייר מקדיש ספר תורה הנושא את הכתובת "לזכר נשמת הצדיק משה מאוריצי גוטליב".
גוטליב צייר טקס של הכנסת ספר תורה לזכרו שלו. מיותר לציין שאביו נחרד כאשר צפה ביצירה, וביקש מבנו למחוק את הכתובת בספר התורה המצויר. גוטליב סירב. כעבור שנה נפטר בגיל 23.
קורות הציור משקפים את היחסים המורכבים בין הישראליות החילונית לבין תפיסות של יהדות וגלותיות. עם הגיעו ארצה נתלה הציור בגלריה המרכזית בכניסה למוזיאון, אך עם השנים נדד למקומות צדדיים יותר, עד שבשנות ה 70 נטמן בכספת המוסד לפרקי זמן ארוכים, ורק לאחר פתיחת הגלריה לאמנות אירופית של המאות ה 16- 19 ("אולד מאסטרס") בשנות ה 90 נמצא לו משכן של קבע.
עירו של גוטליב דרוהוביץ', היתה קריה מרכזית באימפריה האוסטרו הונגרית, וכאשר באמצע המאה ה 19 התגלו בסביבתה מרבצי נפט, היא נפתחה גם לעולם הרחב, ומתוקף קשרי מסחר ענפים הסתמנו בה השפעות אמריקאיות.
מאוריצי גוטליב עצמו היה בן למשפחה אמידה ואיש העולם הגדול, שב 23 שנותיו הספיק ללמוד, להתגורר ולהציג בוורשה ובקרקוב, במינכן ובברלין, ברומא ובוונציה כוכב עולה בזירת האמנות המודרנית של תקופתו, ולא רק בקרב יהודים.
עבודות נוספות בתערוכה כוללות את "אחרי הפוגרום" (1905) של מאוריצי מינקובסקי (1881, ורשה 1930, בואנוס איירס), שמן על בד שניתן כמתנת מיכאל זואיסקי, וכן את "ענף כישות" (1905) של גוסטב שיפר (1881 1937), צבע מים, גיר וגיר שמן על נייר.
במרכז תערוכה זו עומדת היצירה והמסר האנטי מלחמתי של קתה קולביץ (1867, קניגסברג 1945, מוריצבורג). בשנות ה 20 של המאה ה 20 יצרה קולביץ סדרה של כרזות אנטי מלחמתיות, בהן "לעולם לא עוד מלחמה", שנוצרה לציון יום השנה העשירי להכרזת המלחמה של גרמניה על צרפת. בהדפס נראה עלם צעיר, שפיו הפעור בזעקה חושף שיניים וזרועו מונפת במחאה מלאת התרסה.
הדימוי לא איבד עד היום מכוחו כסמל רב עוצמה של ההתנגדות למלחמה. על עבודות מעין אלה אמרה קולביץ: "אני רוצה שתהיה לי השפעה על התקופה, שאנשים בה אובדי עצות וזקוקים לעזרה". הדפס אבן זה התקבל במוזיאון תל אביב בסוף שנות ה 30, מידי אספן האמנות היהודי גרמני מקס מתיאס. שאר העבודות מאוסף האמנות שלו הוחרמו על ידי הנאצים, והוא עצמו נרצח בשואה. התערוכה מציגה גם דיוקן עצמי של קולביץ (מ 1926), פסל ברונזה.
התערוכה סוקרת גם את מקס ליברמן והזֶצֶסיון הברלינאי. בברלין של שלהי המאה ה 19, מוסדות האמנות הממלכתיים ובראשם האקדמיה הפרוסית לאמנות השליטו אקדמיזם נוקשה בבתי הספר לאמנות וחלשו על הגישה לתערוכות ולמכירות. בריאליזם האידיאליסטי שהנהיגו, ותוך ציות למדיניות התרבות השמרנית של הקיסר וילהלם השני, הם בלמו מגמות של חדשנות אמנותית וחילופין בין תרבותיים. ב 1898, בתגובה לתסכול ממשטור השיח האמנותי ומאפשרויות התצוגה המוגבלות, ייסדה קבוצת אמנים את הזֶצֶסיון הברלינאי, והעמידו בראשו את הצייר הנרמני יהודי מקס ליברמן.
חברי הקבוצה ציירו אמנם במגוון סגנונות, אך ציונו בגישה ניסיונית לטיפול באור ובצבע ובבחירת נושאים מודרניים, ותערוכותיהם חשפו את הקהל גרמני לאמנים כמו וינסנט ואן גוך, אנדרה דרן ופבלו פיקאסו. הזצסיון פרץ גבולות כאשר קיבל לשורותיו אמניות, בהן קתה קולביץ, וזכה לתמיכתה הנלהבת של הבורגנות היהודית הליברלית בברלין. חרף הצלחתה בראשית הדרך, מחלוקות בשאלות של כיוון אמנותי סדקו את אחדותה של הקבוצה, ששאף סירובה לקבל לשורותיה את אמני הדור השני של האקספרסיוניזם הגרמני. ב 1914 הובילה השמרנות הגוברת לפרישתו של ליברמן, שתמך במקום זאת בייסודו של "הזצסיון החופשי". סכסוכים פנימיים ותהפוכות מלחמת העולם הראשונה הביאו בסופו של דבר לפירוקו תחת השלטון הנאצי ב 1937.
התערוכה כוללת גם את "מסע לברלין 1922" של מקס בקמן, המתאר את החיים הנמרצים והכאוטיים בעיר הבירה של רפובליקת ויימאר הצעירה. עד מלחמת העולם הראשונה צייר בקמן נושאים מסורתיים בנוסח אימפרסיוניסטי, דוגמת סצנות תנ"כיות, דיוקנאות ונופים. סגנונו השתנה לאחר חזרתו משירות צבאי במלחמה כחובש: חלל התמונה נהיה דחוס ומעוות; הוא החל להשתמש בצבעים עזים ובקווי מתאר כבדים, והעמיד אלה מול אלה סצנות מחיי היומיום העכשוויים ודימויים מעולם הקרקס, הקברט והמיתולוגיה.
באלבום ההדפסים זה הוא מציג את הפערים הקשים בעיר הגדולה: שוחרי תיאטרון אמידים בדימוי אחד ובאחר, לעומתם, קבצנים הנענים בהתעלמות.
לראשונה מאז המלחמה, המוזיאון מחזיר את האוסף המודרני לתצוגת קבע. התצוגה כוללת למעלה מ- 150 מיצירות מופת של אמנים עולמיים, בהם ואן גוך, פיקאסו, מונה, רנואר, שאגאל, מודליאני, גוגן, קלימט, ג'קומטי וקנדינסקי. התצוגה המחודשת מאפשרת לציבור לראות את האוספים החשובים ביותר של המוזיאון, חלקם אוחסנו מתחילת המלחמה בכספות מוגנות, ועכשיו הם מוצגים מחדש עם קריאות חדשות, להבנת ההיסטוריה האמנותית והקשרים בינלאומיים.
בתערוכת "סוף היום: אובייקטיביות חדשה" מוצגות לראשונה בישראל כ 130 יצירות מהזרם הגרמני של שנות ה- 20 וה- 30, שמציג מבט מפוכח על המציאות ברפובליקת ויימאר. לצד ג׳ורג׳ גרוס ואוטו דיקס, מוצגות עבודות של אמניות פורצות דרך כמו לוטה לזרשטיין, אניטה רֶה ודורותה קלרה וולף. התערוכה מציגה גם הדפסים, רישומים ותצלומים נדירים, שחושפים את השפה החזותית של התקופה ואת הפער בין הפוליטיקה לבין היומיום של האמנים.
תערוכה 'סוף היום' מוזיאון תל אביב – סקירה – בילוי נעים https://share.google/sGgi7qwQXeARUshDz
מוזיאון תל אביב יציע חוויה חדשנית עם מיצב סאונד של יהושע נוישטיין, "אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים", שמביא את תחושת זרימת המים והמרחב הטבעי אל תוך הגלריה. במקביל, פרויקט "מסך כניסה" של רונן שהרבני וארבעה אמנים נוספים ייצרו חוויה דיגיטלית רב שכבתית במרחב הציבורי של הבניין החדש, הכוללת עבודה גנרטיבית, הקרנות סוחפות, וסיפורים דיגיטליים המחברים בין אלגוריתם, גוף ומרחב.
אורי דרומר, אוצר אורח, יציג תערוכה קבוצתית של אמנים יהודים מניו יורק, בהם מארק רותקו, שמציגים יצירות מופשטות שנוצרו לאחר השבר האנושי הגדול. דרומר מציעה לראות את האמנות כתרבות נגדית למלחמה, כתגובה לשבר אישי ולאומי. המוזיאון מדגיש את היכולת של האמנות להציע חלופה, להאיר מציאות מורכבת וליצור שיח חוצי גבולות.
התערוכה של טום וסלמן, אמן מרכזי בפופ ארט האמריקאי, תציע מבט על תרבות הצריכה, המדיה והפורנוגרפיה. האוצרת טל מולכו מסבירה, כי עבודותיו מציעות דרך לחשוב מחדש על הקשר בין אמנות, צריכה ומרחב ציבורי דיגיטלי. הפרויקט כולל ציורים מונומנטליים וסדרות מרכזיות של שנות ה 60 וה 70, המחברים בין הפופ ארט לבין דיון עכשווי, ובכך יוצרים מפגש בין ההיסטוריה של הצריכה לבין המציאות הדיגיטלית היום.
פברואר 2026 מוקדש לתערוכת "עולמות זעירים", המשלבת את חדרי המיניאטורות של הלנה רובינשטיין עם עבודות של אמנים ישראלים ובינלאומיים. המיניאטורות מציעות מבט על זיכרון אישי, דמיון ותרבות עכשווית, ומאפשרות חקר של עולמות פנימיים תוך בחינה של גודל, פרספקטיבה וחשיבות הפרטים הקטנים.
במרכז התצוגה העכשווית עומדת גם אן שימין שטרית (Anne Simin Shitrit), זוכת פרס לורן ומיטשל פרסר לצלמת ישראלית צעירה, 2024. בלב תערוכתה, "מלאכי", עומדים תצלומי דיוקן של נערים מאזורי ספר שנמצאים על סף הבגרות המינית ומעבר לה. המשמעות החברתית והמעמדית של הנערים נרמזת, בחידה לכאורה. כולם בני המקום; מבטם הישיר אל המצלמה לוכד רגע טעון ומורכב שבו היופי המפתה הופך למרחב של היקסמות בלתי מרוסנת וסכנה.
בניגוד לצילום הדיגיטלי, שאליו התרגלנו בעשורים האחרונים, שטרית בוחרת באמצעים מסורתיים יותר צילום אנלוגי והדפסה ידנית בחדר חושך. השהות עם מושאי הצילום והזמן הממושך שחולף עד לקבלת התוצאה הם, לדבריה, מרכיבים הכרחיים בעבודתה. על אף ההשקעה ביצירת התצלומים, שטרית אינה מקפידה על "ניקיון" ההדפסה ואינה מעוניינת להגן עליהם באמצעות זכוכית ומסגרת. את התצלומים היא תולה ישירות על הקיר, כשרק לחלקם היא מעניקה מסגרת מנייר קראפט חום שארית מתהליך היבוש של נייר הצילום. אופן ההצבה הזה מעודד מפגש בלתי אמצעי וחוסר היררכיה בין הצופה למושאי הצילום וממשיך את האסתטיקה הפרומה והמחוספסת של נושאי הצילום עצמם.
אן שימין שטרית (נ. 1994, ירושלים) גדלה בין עולמות; כילדה במאה שערים, להורים חוזרים בתשובה ממוצא איראני ומרוקאי, היא חוותה מקרוב מתחים תרבותיים, דתיים וגזעיים. עזיבתה את בית משפחתה ואת מערכת החינוך החרדית בגיל ארבע עשרה הובילה אותה לנווט מתמיד בין עולמות מנוגדים ולחיפוש אחר שפה שתבטא את הפערים שאליהם נחשפה. שולי המדבר והטבע הפראי משלימים את תחביר העבודות בתערוכה; הם אינם משמשים רק כרקע לדמויות, אלא מהווים מרחב משמעותי שבו הזהות ותפיסת העולם של הנערים מתגבשות. שם התערוכה, "מלאכי", מהדהד גם הוא את הקשר המקראי למקום: הוא מרמז על מלאך שומר ומגן, אך גם מאזכר את נביא הזעם שספרו חותם את ספרי תרי עשר.
ביוני 2026 יציג המוזיאון תערוכה של אילנה דותן, זוכת פרס חיים שיף, ברישום ריאליסטי של חפצים תעשייתיים וסביבה ביתית, דרך ראייה שמעמיקה את ההבנה של החיים היום יומיים ואת החפצים שסביבנו.
ביולי תפתח תערוכה של נומה בר, מאייר ישראלי מצליח עם סגנון פוזיטיב נגטיב, המשלב מינימליזם, סוריאליזם ועיצוב גרפי, ויוצר חוויה חזותית ייחודית שמחברת בין עיתונות, מדיה ומרחב אמנותי חדש.
ליזט מודל, צלמת יהודיה אוסטרית ילידת 1901, בתערוכה שמוקדשת לה, עם עבודות צילום רחוב מתקופות בהן חיה בפריז ובניו יורק, המשקפות חיי יום יום, ביקורת הומוריסטית וחזון אומנותי פורץ דרך.
עבודותיה ממקדות את המצלמה בנקודות נמוכות, תוך התבוננות חדה על סביבתה, והשפעתה על תלמידיה כמורה לצילום ניכרת בכל פריים. תערוכות יחיד נוספות כוללות את מרים קאהן, נתנאל הרבלין, להלי פרילינג והילה לולו לין, המציעות פרשנויות על זהות, טראומה, פוליטיקה וחיי יום יום דרך יצירה פרובוקטיבית, צבעונית ואישית.
בספטמבר 2026 יחגוג מוזיאון תל אביב 120 שנה לבית הספר לאמנות בצלאל, עם פריטים מקוריים מ 1906- 1929 המוצגים בתל אביב בפעם הראשונה.
באוקטובר תערוכת "מסילת ישרים" תבחן את המסורתיות באמנות הישראלית דרך פרויקטים קבוצתיים, כאשר נובמבר ודצמבר יתמקדו באמניות מבטיחות ובתערוכות רטרוספקטיביות, לצד עבודות של עבד עאבדי, המתעדות מציאות חברתית מורכבת ומעורבות פוליטית.
המוזיאון אינו רק חלל תצוגה אלא גם מרכז חינוכי וחברתי. אגף החינוך מפתח קהילות משמעותיות, כולל הפעלה בערבית, תוכן נגיש למוגבלי ראייה, והזמנה להשתתפות פעילה ביצירה. התכנים החדשים מציגים את המוזיאון כמרחב למידה, ריפוי והכלה, המאפשר למבקרים להעמיק את החוויה האמנותית גם כאשר המציאות מחוץ לגלריות מורכבת וקשה. המוזיאון מתפקד כמרחב שמאפשר חיבור בין אדריכלות, אמנות, חינוך וחיים עירוניים. עבודות דיגיטליות במרחב הציבורי, מיצבי סאונד, ופרויקטים עם מעורבות קהילתית משקפים את העיסוק ברגישות חברתית לצד איכות אסתטית. מוזיאון תל אביב ממשיך להיות מוסד מוביל, המוביל שיח אמנותי פורץ דרך ומאפשר הצצה לחזיתות האמנות המקומיות והבינלאומיות, תוך יצירת חוויה אינטראקטיבית ומעשירה לכל המבקרים.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©