אוקטובר 5, 2026
לקראת יום השנה השלישי לאירועי 7 באוקטובר, התיאטרון הלאומי הבימה מציג קריאה מבוימת של המחזה ״אהבה בקצה המנהרה״, שנכתב בהשראת סיפורם של אביבה וקית׳ סיגל. סנדרה שדה ומוני מושונוב מגלמים את בני הזוג, בבימויה של אילאיל סמל, על פי מחזה מאת מיכל אהרוני, ביוזמת איתן שוורץ ובשותפות מלאה עם אביבה וקית׳. המוזיקה והנגינה הן של טל בלכרוביץ׳.
עוד לפני שמתחילה הקריאה, ברור שמדובר במפגש יוצא דופן. על הבמה עומדים שניים מהשחקנים המזוהים והאהובים בישראל, בקהל יושבים אביבה וקית׳ עצמם, והסיפור שעומד להיאמר אינו סיפור דמיוני. אלה החיים שלהם.
הקריאה מרגשת במיוחד משום שהיא אינה מתחילה ב־7 באוקטובר. היא מתחילה הרבה קודם, בהיכרות בין שני אנשים, באהבה, בחיים משותפים ובמשפחה שהקימו. רק מתוך ההיכרות הזאת אפשר להבין את גודל השבר שיגיע אחר כך.
הקריאה של סנדרה שדה ומוני מושונוב נפתחת בהיכרות בין אביבה לקית׳. אביבה עלתה בגיל צעיר מדרום אפריקה, קית׳ הגיע מארצות הברית ולמד באולפן. כנראה שהייתה שם אהבה ממבט ראשון, והמפגש הזה הופך בידיהם של שדה ומושונוב למשהו חי, אנושי ולעיתים אפילו מצחיק.
זה חשוב, כי סיפורם של אביבה וקית׳ יכול היה להפוך בקלות לכרוניקה של אימה. המחזה בוחר בדרך אחרת. הוא מחזיר אותם קודם כול להיות שני אנשים שהתאהבו. שני אנשים שהיו להם חיים לפני שהפכו לסמל. יש כאן הרבה מאוד אמפתיה, הומור, פתיחות, רגעים קטנים ורגישויות. סנדרה ומוני אינם ממהרים אל הטרגדיה, אלא נותנים לקהל להכיר את הזוג ואת מה שהיה ביניהם.
מיכל אהרוני, המחזאית, מספרת שהרעיון הראשוני היה בכלל ליצור הצגת יחיד על קית׳. אבל אחרי המפגש עם בני הזוג התברר לה ולשותפים ליצירה שאי אפשר לספר את הסיפור הזה בלי אביבה.
״באנו עם רעיון להצגת יחיד על קית׳, ולאחר שנפגשנו הבנו שאין אפשרות לעשות הצגה רק עליו. ראינו את הסימביוזה ביניהם. מחויבות אדירה בין שני אנשים, ועד היום לדעתי הם קצת בעזה וקצת פה״.
המשפט הזה הופך למפתח להבנת המחזה. גם כאשר הם הופרדו בשבי, משהו בקשר ביניהם המשיך להתקיים.
אחד הדברים היפים בקריאה הוא הזמן שניתן לחיים שלפני. לסיפור האהבה, לבית, למשפחה, לקשר שנבנה במשך יותר מארבעים שנה. דווקא משום שאנחנו יודעים מה עומד לקרות, כל רגע מן העבר מקבל משמעות אחרת.
סנדרה ומוני מביאים את ההתחלה הזאת עם הרבה מאוד רגישות וגם עם הומור. יש רגעים קטנים שמאפשרים לקהל לנשום, לצחוק ולהכיר את אביבה וקית׳ כאנשים שלמים.
יום אחד לפני שהשניים חזרו לכפר עזה, רגע לפני שהכל השתנה. אנחנו עדים עדיין לשיחת חולין, עם הרבה עדינות והומור שמביעים סנדרה שדה ומוני מושונוב.
אביבה שוחררה מעזה וקית נשאר. משם הקריאה משתנה. המציאות מתפצלת לשניים, והזוג שנבנה לאורך שנים מוצא את עצמו במקומות שונים לחלוטין.
קית מועבר בזמן ההפצצות לבית ספר, ושם הוא צריך לשתוק. אסור לשוביו לגלות שהוא ישראלי, משום שהדבר עלול לסכן את חייו. במקביל, אביבה נמצאת כבר במסלול אחר לגמרי, במסע שהוביל אותה בסופו של דבר אל הבית הלבן. היא יושבת עם הנשיא ביידן שמנסה לסייע בשחרור החטופים ואוכלת אוכמניות.
המעבר בין שני העולמות הוא אחד הרגעים החזקים בקריאה. קית׳ מנסה לשרוד בתוך השתיקה, ואביבה הופכת לקול שמדבר במקומו ובשם החטופים.
סנדרה שדה ומוני מושונוב אינם מתייחסים לתפקידים שלהם כאל עוד תפקיד. ״זה מעבר למשחק ואני מקווה שנצליח לכבד אותם בעשייה שלנו״, אומרת סנדרה.
מוני אומר: ״ניסינו לעכל את ה 7.10 במהירות ועכשיו אני מבין שבלענו בלי לעכל״. סנדרה מוסיפה: ״זה סוג של כאב שלא התנסינו בו וזה אתגר שלנו להתקרב למה שאתם חוויתם״.
אביבה, לעומת זאת, אינה חוסכת מהם את האהבה וההערכה שלה: ״זכינו בשחקנים מספר 1 של מדינת ישראל ואנחנו אסירי תודה. לא רק בשבילנו, בשביל כל המדינה״.
ומוני מנסח את הקושי באופן פשוט: ״זה לא ממש הצגה. לחיות את הרגעים כפי שסיפרתם״.
בין השחקנים לבין בני הזוג עצמם מתקיים במהלך הקריאה מפגש כמעט בלתי נתפס. סנדרה ומוני מספרים את החיים שלהם, ואביבה וקית׳ יושבים בקהל ושומעים את עצמם דרך קולם של אחרים.
אחת הסצנות המטלטלות עוסקת בשתיקה של קית׳ בשבי. ״אסרו עלינו לדבר זה עם זה בשבי״, הוא מספר. היו תקופות שבהן היה כמעט אילם.
אבל גם כאשר לא יכול היה לדבר בקול, הוא המשיך לדבר בלבו.
״דיברתי לעצמי בלב עם אביבה, הילדים והאחים. הרבה זמן למחשבות הודיה שאני בחיים והבטחה שלי לעצמי שאני חייב לחזור. התחלתי להתפלל ולחשוב על העם היהודי״.
אביבה מדברת גם היא על השתיקה. על הידיעה מה האדם השני מרגיש, גם בלי מילים. על ימים שבהם עצם הידיעה שהאדם שאתה אוהב נמצא שם היא הדבר שמחזיק אותך.
כשהיא רואה את סנדרה ומוני מספרים את הסיפור, היא אומרת: ״לראות אתכם זה בוקס בבטן״. ואז מגיעים הרגעים שבהם התיאטרון כבר אינו רק תיאטרון.
במקביל לסיפור של קית׳ בשבי, המחזה מביא את המסע של אביבה לאחר שחרורה. אחרי 51 ימים בשבי היא השתחררה במסגרת הפסקת האש הראשונה, ומאותו רגע הקדישה את עצמה למאבק להשבת החטופים.
המחזה מביא אותה אל הבית הלבן. פתאום האישה שנלקחה מביתה בכפר עזה עומדת מול נשיא ארצות הברית. החיים האישיים הופכים לסיפור בינלאומי.
אביבה נפגשה עם נשיאים ומנהיגים ברחבי העולם, בהם ג׳ו ביידן ודונלד טראמפ, וסיפרה שוב ושוב את הסיפור שלה ושל קית׳ ואת סיפורם של מי שנותרו מאחור.
הסצנות האלה מקבלות בקריאה ממד מיוחד משום שבמקביל להן יושב באולם האנשים שהיו אז בעזה.
אביבה מדברת על התקופה הזאת מתוך הבנה שהכאב שלה כבר מזמן אינו פרטי.
״לכאוב יחד עם המדינה״, היא אומרת. ״יש כל כך הרבה אנשים בארץ ובעולם, עם לב אחד גדול, שעוברים משהו כזה. תמונות של אימה ופחד רצות בראש, ואז מישהו מחבק אותי ואומר משהו. החיים שלנו זזים בין כל התמונות האלה, ובימים כאלה זה חוזר״.
היא מדברת גם על המורכבות של השנה השלישית, על אנשים יקרים וחברים טובים שאינם עוד, ועל הקושי להגיע שוב לטקסי זיכרון ולמפגשים שמחזירים הכול.
ובכל זאת, היא אומרת, יש גם הרבה על מה להודות.
״יש לנו הרבה על מה להגיד תודה והרבה כאב. זאת זכות לדבר את האמת, וזה סוג של ריפוי, כפי שאילאיל אמרה״.
האמת הזאת, מבחינתה, אינה רק האמת של אביבה וקית׳.
״זאת אמת לא רק שלנו. אמא לבת שנרצחה בעזה אמרתי לה: אני פה בשבילך״.
אילאיל סמל רואה במחזה הזה חלק מתהליך של ריפוי.
״זה חלק ראשון בסנונית של ריפוי באמצעות הסיפור שלכם, שהענקתם בנדיבות״, היא אומרת לאביבה ולקית׳.
היא מדברת על הדרך שבה מיכל אהרוני הצליחה להוציא מתוך הסיפור לא רק כאב, אלא גם ״הומור, אנושיות וחמלה״. עבור אילאיל, סנדרה ומוני הם דרך להביט במציאות בעיניים, בפצע, ולאפשר מתוך המבט הזה אפשרות של ריפוי.
גם נועם שמואל, המנהל האמנותי, מגדיר את היצירה בפשטות: ״זהו סיפור אהבה. אהבה בקצה המנהרה זהו סיפור שנותן תקווה״.
והתקווה הזאת אינה ניסיון למחוק את הכאב. להפך. היא נולדת מתוך ההכרה בו.
אני יושבת בקריאה ליד אביבה וקית׳, וקשה שלא לעקוב אחרי התגובות שלהם. במיוחד אחרי קית׳.
הוא צוחק. הוא בוכה. הוא מתרגש מאוד. יש רגעים שבהם נדמה שהוא אינו צופה בסיפור חייו אלא חווה אותו מחדש.
אחר כך, כשאני שואלת אותו על התחושות שלו במהלך הקריאה, הוא אומר שהוא באמת חווה את כל הדברים האלה מחדש.
זה אולי הרגע שבו ברור יותר מכול מה מיוחד ביצירה הזאת. עבור הקהל מדובר בקריאה מבוימת. עבור סנדרה ומוני מדובר בתפקיד קשה ויוצא דופן. עבור היוצרים מדובר בניסיון אמנותי לגעת בפצע.
אבל עבור אביבה וקית׳ אלה החיים שלהם, והם בחרו לתת להם להיאמר.
קית׳ אומר שהוא מרגיש זכות גדולה להיות חלק מהפרויקט. הוא מודה לאיתן שוורץ ולמיכל אהרוני על שפנו אליהם, ומדבר על הכוח של התיאטרון לספר את הסיפור שלהם בדרך שלא דמיין.
״זה שאתם רוצים לעשות את זה, זה כל כך מדהים שאתם תגלמו אותנו. אתם, בגלל מי שאתם, תיגעו בהרבה אנשים״.
אביבה אומרת שהמחזה אינו רק עליה ועל קית׳.
״ההצגה היא לא רק קית׳ ואני, אלא בשביל כל החטופים וכל המדינה שעברה איתנו. אנחנו פה, והעיקר ביחד״.
ואז היא אומרת את המשפט שאולי מסכם את כל מה שהיצירה הזאת מבקשת לומר:
בתוך כל התמונות שרצות בראש, בתוך הפחד, האימה, הזיכרונות והכאב, זה אולי האור שבקצה המנהרה. לא הבטחה שהכאב ייעלם, אלא האפשרות לשאת אותו יחד. להפוך סיפור פרטי לסיפור משותף, זיכרון ליצירה, ויצירה למקום שבו אפשר לרגע להיות ביחד.
״אהבה בקצה המנהרה״
מחזה: מיכל אהרוני
יוזמה: איתן שוורץ
בימוי: אילאיל סמל
בהשתתפות: סנדרה שדה ומוני מושונוב
מוזיקה ונגינה: טל בלכרוביץ׳
בהשראת סיפורם של אביבה וקית׳ סיגל ובשותפות מלאה עמם
הפקה: התיאטרון הלאומי הבימה
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©