אור, לושה גבריאלוב בתיאטרון davai

הליצן העצוב, זוהי הדרך הטובה ביותר להגדיר את לושה גבריאלוב בהצגה 'אור'. פעמיים ראיתי את ההצגה של אנסמבל השחקנים של תיאטרון דוואי, 'under construction', שהיא הצגה קומית סאטירית, ופעמיים התלהבתי, צחקתי עד עמקי נשמתי וחשבתי, עד כמה הם מוכשרים, החבר'ה האלה. 'אור' היא הצגה אחרת לגמרי. היא עצובה, חריפה, כועסת, פוגעת בקרביים, ועדיין מצליחה להצחיק. כמו המציאות.

את 'אור' יצר לושה לאחר פרוץ מלחמת אוקראינה. הוא רצה להביע את הזדהותו עם העם האוקראיני בדרך שהוא יודע, ויצר קטע קצר שהלך והתארך, עד שהפך להצגה שלמה. לא קל לשחקן להחזיק קהל במונודרמה, כל שכן, במונודרמה שמתרחשת ללא מילים, ועם זאת, הקהל נמצא במצב של נשימה עצורה לכל אורך ההצגה. 'אור' היא כמו מהלומה לקרביים, בדרך שבה אנחנו מתקרבים ומתרחקים, מרגישים מספיק אינטימיות כדי לחוות את המתרחש כך, שנוכל להכיל, להרגיש, אך גם לשמור על ממד של ריחוק, בזכות המרכיב הקומי שנוכח כל הזמן. ככלות הכל, לושה הוא ליצן, והוא יודע לבנות את הדברים כך, שהמסרים לגבי אכזריותה של המלחמה יעברו, אך הוא גם מצחיק אותנו באותו זמן. הוא משחק בגופו, עם אביזרים, אך לא פחות מזה עם הבעות פניו. לעיתים, הבעה קטנה, באמצע סצנה אכזרית, גורמת לקהל להתפוצץ מצחוק. גם ברגעים הקשים ביותר, הוא מסייע לנו להסתכל על המצב בפרספקטיבה.

אם אנחנו מתרחקים עם העדשה, אנחנו מבינים שזאת לא רק המלחמה באוקראינה. אלה כל המלחמות בעולם, מימי קדם ועד ימינו. זאת לא רק מלחמה שבה יש כפתור אדום, שעמו ניתן להכחיד את האנושות כולה באטום, והאפשרות הזאת בהחלט עולה בהצגה שלפנינו, אלה כל המלחמות בהן 'מנהיגים' לקחו חיי אלפים ומיליונים כדי להילחם על אינטרסים צרים שלא רק שלא שירתו את האינטרסים של העם, אלא גם פגעו בו בכל צורה אפשרית.

לושה לוקח אותנו למסע שמפלרטט בין החיים לבין המוות. הוא מעלה את מגוון האפשרויות למות, כולל האפשרות להתאבד. אפשר להתאבד בתלייה, וגם פשוט להכניס את עצמך למצב של מוות בעודך בחיים, מוות של התרחקות והתנתקות, אפשר למות תוך כדי הקרבה עצמית לאינטרס עליון כלשהו, אמיתי או מדומה, או פשוט, להיות מוקרב על ידי 'מנהיג' שקיבל, או לקח לעצמו שליטה, בחייהם של מיליונים.

המסע שלו עובר גם בהיווצרותו של מנהיג. בצורה הקומית ביותר שניתן, הוא מראה לנו איך ה'מנהיג' מתפיח את איברו, עוטה עליו שריון עם מדליות, ואחר כך הופך לביורוקרט עם כרס שמנהל את העולם.

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי

כך או כך, העולם מתאושש, ודבר אחד לא ניתן לנצח, את החלק ברוח האדם שלא מוכן לוותר על החופש. לושה רץ אחרי הפרפרים שמסמלים את החופש, שהולכים ומתרבים, ומנסה להכחיד אותם, עם כל אביזר אפשרי. החל מרשת ועד טילים. כל זמן שהוא חי, האדם רוצה חופש, ואת זה אף מנהיג, מטורף ככל שיהיה, לא יוכל לשנות.

ואף מילה על המלחמה שמתחוללת כאן, בישראל, בימים אלה. אבל הקהל, כמובן, יכול להבין הכל.

לפרטים נוספים:

אור (16+) – Davai Group (davai-group.org)