אל תשאיר אותי לבד בבית צבי

כשאני מגיעה לבית ספר למשחק, ברמתו של בית צבי, אני נזכרת בהצגה שבה צפיתי כאשר קרן מור הייתה סטודנטית למשחק בסטודיו ניסן נתיב. באותה הצגה הבנתי, שקרן מור תגיע לגדולות. מאז אני שואלת את עצמי, מי מהסטודנטים והסטודנטיות יככבו בעתיד בהפקות של התיאטרון הרפרטוארי. אין ספק שבהפקה הזאת, 'אל תשאיר אותי לבד', בה משחקים סטודנטים שעומדים לפני סיום, יש כאלה שיגיעו רחוק, שיש להם את הניצוץ הזה, היכולות הללו, שמהלכות קסם על הצופים.

ישבתי בקרב סטודנטים שבאו לפרגן, חברים של השחקנים על הבמה, ותהיתי על טיבה של הדינמיקה שמתחוללת בבית ספר למשחק. בימים אלה, ימי מלחמה, ימי טראומה שלאחר השבעה באוקטובר.

היצירה הזאת היא מופע, שבנוי מסיפורים אנושיים ואישיים שכולנו חווים בצורה כזאת או אחרת מאז השבת השחורה ההיא. זוהי יצירה שיכולה להיות מתמשכת, שכן בנקודת זמן זאת עדיין אין נקודת סיום, שנותנת אפשרות לפתרונות תיאטרליים או אחרים חד משמעיים. המציאות עדיין מעורפלת, גם אלה שכביכול המשיכו בחייהם, נמצאים עדיין תחת טראומת הטבח והחטופים. חיילים רבים עדיין נלחמים ואלה שהשתחררו ממילואים כבר נקראו למילואים נוספים. יצירה זאת נוצרה כהדהוד לרגשות, תהליכים אישיים וחברתיים, ודרכי התמודדות, מוצלחות יותר או פחות, הדהוד שהופך לאמנות. ההדהוד צריך להיות מעמיק, והוא אכן כזה, בחלק מהקטעים, לעיתים בוחן מסוג של פרספקטיבה, עם ריחוק מסוים, ולעיתים מסוגל להיות אפילו הומוריסטי.

גמא פריד, הבמאי, יצר יחד עם השחקנים את הקולאז' הזה של הסיפורים, ושילב אותם בצורה מעניינת זה בזה. הקולאז' הזה משתלב היטב על הבמה, בבחירות של מי מופיע על הבמה ומתי, ולעיתים, כשהבמאי רוצה להדגיש תהליכים חברתיים שמייצרים כאוס, הוא מעלה את כל השחקנים על הבמה, במין מרוץ מטורף.

בין הדמויות נמצא זוג צעיר עליז ושמח בחלקו (גיא גרופר ורוני שושן) שמתפרק לאחר שהגבר הולך למילואים, וחוזר שבר כלי, עם הלם קרב קשה לאחר שחבריו נהרגו לידו. האישה לא מסוגלת לחיות עם הגבר הזה, שהשתנה מקצה לקצה והפך מגבר שמח ובעל שאיפות וציפיות לחיים טובים לאדם שקשה מאוד לחיות לצידו, אדם שמתפרץ, מסתגר, מתנתק.

זוג אחר הוא גבר, מפונה מהעוטף, אשר פוגש בבית המלון אליו פונה את האישה שהייתה בת זוגו, שמגיעה לשם כמתנדבת (ליאל יונה וחגי ויה). במהלך הדינמיקה ביניהם הם מתקרבים, ושוב פוגשים את כל הסיבות לפרידתם, תחת הנסיבות המלחיצות של המלחמה. כל זה תוך כדי התמודדות עם הטראומה הלאומית והאישית, כל אחד בדרכו. היא על ידי נתינה והתנדבות, הוא על ידי התנתקות.

לירז ראשוני משחקת את הרווקה שנכנסת לפאניקה, מתקשרת לקו עזרה נפשית, הופכת תפקידים ומתחילה לייעץ למטפלת, אחר כך היא מסריטה סרטונים בתמיכה לעמדת ישראל לעולם, ועוד. אנחנו רואים אותה במצבים שונים, שמצביעים בעיקר לכיוון אחד: זוהי קומיקאית מוכשרת ביותר שיכולתה להצחיק אינה מוטלת בספק.

יש לנו זוגות נוספים, וגם סטודנטים למשחק והבמאית שלהם (נועה באיער, עומר דר, ניצן ליבוביץ) שאינם מסוגלים לבצע את הקטע שנכתב עבורם, והם מוצאים את עצמם בבריחה, ואחר כך בוחרים לעצמם טקסטים משלהם, שמדברים אליהם, ומבצעים קטעים שקרובים לליבם, בנושאים שקשורים במלחמה, בחטופים ובנרצחים. נועה באיער מבצעת את אחד הסצנות הנוגעות והמרגשות כאשר היא מספרת על חברה שנרצחה בנובה.

כל אחד מאיתנו יכול להזדהות לפחות עם חלק מהקטעים, ולהבין את האחרים. היוצרים והשחקנים מביאים לנו את חלבנו ודמנו, שהם גם חלבם ודמם, ביצירה שיוצאת מן הלב ונכנסת אל הלב.

.

אל תשאיר אותי לבד (beit-zvi.com)