אנה קרנינה בגשר

כל המשפחות המאושרות דומות, וכל האומללות, אומללות כל אחת בדרכה. כך פותח לב טולסטוי את אחד הרומנים הרוסיים המוכרים בעולם, רומן שזכה לאינספור עיבודים בתיאטרון. בהצגה של גשר, אנו שומעים את הטקסט הזה מפיה של אנה קרנינה עצמה, היא אפרת בן-צור המצוינת בתפקיד הראשי.

את אנה קרנינה בחרתי לראות במועד מאוחר למדי, כבר אחרי מותו של הבמאי הליטאי המוערך, רימאס טומינאס, שברח מרוסיה לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה והשתקה נרחבת של מה שנותר ברוסיה מחופש הדיבור. יש להעריך את העובדה שטומינאס בחר לביים שלוש הצגות בגשר בזמן שנותר לו, הראשית ביניהן, כמובן, אנה קרנינה.

יש להקדים ולומר, כי ייתכן שההערכתי לאנה קרנינה, ההצגה, עומדת בצילה של ההערכה העצומה וההנאה הגדולה מההצגה 'החטא ועונשו' של גשר, שהייתה אחת מהטובות שראיתי. ובכן, מהקדמה הזאת ניתן להבין, שיש אכזבה מסוימת מהפרשנות של טומינאס ל'אנה קרנינה' המונומנטלית.

טומינאס לקח את היצירה העמוקה הזאת, שמחטטת בנבכי נפשה של הגיבורה, ובנפשו של העם הרוסי, והפך אותה למשהו שהוא, לפחות בחלקיו, דומה לקומדיה. זה נכון במיוחד לחלקים בהם מופיע סטיבה, אחיה של אנה, אותו מגלם אלון פרידמן. כיוון שסטיבה מופיע כבר בהתחלה, בסצנת העימות שלו עם אשתו, דולי, שתפשה אותו בבגידה, שהיא הסצנה הפותחת את ההצגה, הרי שאנחנו מתחילים את הצפייה בהצגה בנינוח של קומדיה. זוהי פרשנות מעניינת, מקורית, לרומן, אבל מנוגדת, במידה רבה, לרוחה של היצירה, שהיא קודרת ומעמיקה. כיוון שאין אחידות, דהיינו, חלק מההצגה מלווה בהומור, והשאר מבעבע דרמה אפלולית, יש כאן מין שעטנז לא ברור.

כמובן שלא ניתן לצפות מהצגה, גם אם היא נמשכת שעתיים וחצי (כולל הפסקה), להביא ניואנסים רבים מדי מהספר, שיש בו נפתולים לא מעטים, הן בעלילה והן בנפשן של הדמויות שמאכלסות אותו. הבחירה בקווי עלילה מרכזיים היא בחירה שמצליחה להביא לנו את עיקרי הדברים החשובים, אך לא תמיד את הקונפליקטים שנלווים אליהם ואת התרתם. למשל, הסיבוך עם חיי הנישואין של סטיבה ודולי, שמטרים את הסיבוך בחיי הנישואין ובחיי הרגש של אנה עצמה, הוא מקביל למדי: סטיבה אינו אוהב את דולי, לפיכך הוא בוגד, ואנה תבגוד באלכסיי קרנין בעלה מאותה סיבה ממש. הקונפליקט של סטיבה ודולי נפתר בצורה שטחית ביותר. למעשה, הוא נפתר במפגש בין אנה לדולי, כשאנה משמיעה לה דברים שנוגדים את המציאות ואינם משכנעים את הקהל, שיודע מפיו של סטיבה שאינו אוהב את דולי ואינו נמשך אליה, למרות שהוא לא מפסיק לעשות עימה ילדים. אנה מצליחה לשכנע את דולי שסטיבה אוהב אותה, שהמעידה היא חד פעמית, כל זה בכמה משפטים פשטניים, ודולי חוזרת, במטה קסם, לזרועותיו של סטיבה.

מכאן לדמותה של קיטי, אחותה של דולי שמאוהבת בוורונסקי, והוא בא כדי לשאת אותה לאישה, עד ההתאהבות הגורלית שלו ושל אנה, התאהבות ממבט ראשון שלא ניתן להתגבר עליה. קיטי המתוקה, בגילומה של רוני עינב, נערה עם עליצות חיים מדבקת שהיא גם מחוזרת מאוד, אך לאחר שהיא מאבדת את המחזר בו רצתה, היא לא מאוד משכנעת. בתחילה היא אבלה על אבדן אהבתו של וורונסקי, והרי זה מובן מאליו. אחר כך היא דוחה את לוין, שבא להתחרות על לבה, גם זה מובן. אך ולבסוף, בלי שום הסבר, דאוס אקס מכינה, היא מחזרת אחריו ונישאת לו. יש כאן דינמיקה ללא ניסיון של ממש להראות לנו איך הנערה הפגועה הפכה את ליבה והתאהבה כל כך בגבר אותו דחתה. הבמאי משאיר זאת לחלוטין לצופה, ויש כאן איזה שהוא פספוס של מהלך עדין שניתן היה לעמוד עליו, לטעמי.

לאחר כל אלה, יש תשומת לב רבה לדקויות של המהלכים שבין אנה לוורונסקי, וביניהם לבין הבעל המקורנן, קרנין. אנו יכולים לעמוד על הבדלי האופי והאישיות של הדמויות. אנה, שהדמות שטומינאס נתן לה היא של אישה מהמעמד הגבוה, פריבילגית, מתנשאת במידת מה, מסתפקת בתחילה במה שיש לה, שנראה טוב כלפי חוץ, אך שוחרת חיים מתחת לפני הדברים. ההתאהבות המהירה שלה בוורונסקי, ושלו בה, היא מסוג ההתאהבויות ממבט ראשון, שכצופים בו מהצד, ניתן להבין ששום דבר טוב לא ייצא ממנה.

היא לא אוהבת את בעלה, וכנראה, עמוק בפנים רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, והיא מוצאת בוורונסקי השרמנטי את הפתרון המהיר והקל לצרכים הרגשיים שלה. כלומר, פתרון נוח לאותו רגע. שניהם נסחפים בריגוש, ומהלך זה הוא אחד היפים והמשכנעים בהצגה, אם כי הצופה יודע מראש את המחיר שיהיה צורך לשלם, ולא רק בגלל שהוא מכיר את העלילה של  הרומן. המחיר, שוחר רע, כבר נמצא שם, מוטמן מהרגע הראשון של בואו לעולם בהצגה.

אפרת בן-צור בתפקיד אנה קרנינה היא גחמנית, כמתבקש, מתעללת בבעלה, מתייחסת לייסוריו בזלזול, מציקה גם לוורונסקי, מעמידה אותו במבחנים מעצבנים ללא סוף. וורונסקי, בגילומו של אבי אזולאי, הוא בלי שום ספק וורונסקי יפה תואר, שרמנטי כמתבקש, וגם הוא מתענה במידת מה, אם כי בדמותו טמונה, מלכתחילה, הדרך בה ילך בהמשך. ברור שגבר מפונק כמוה לא יישאר להתענות בידיה של אישה גחמנית. הוא יברח מהאישה שמנסה עליו את התבנית שהיא מכירה: התעללות ריגשית. הוא, בניגוד לקרנין, לא יסבול זאת. מצד אחד, הוא נראה כמי שנטש את האישה במצוקתה, ומצד שני, אנו מבינים ללבו. אנה קרנינה יכולה להבריח כל אדם שמנסה לשמור על שפיותו.

קרנין, לעומתם, הוא 'דג קר' שמובא לנו בהצגה הזאת כדמות חיובית יותר מכפי שהוא מצטייר ברומן של טולסטוי. הוא מוצג כמי שמשלם את המחיר על גחמותיה של אנה כאשר הוא מנסה למצוא את הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המצב, ויש בו גם סלחנות רבה כלפי האישה המעורערת והגחמנית. משחקו של סאשה דמידוב מגדיל את דמותו של קרנין ועושה עימה חסד רב.

האמצעים האמנותיים שטומינאס עושה בהם שימוש, והם רבים, וכוללים את התייחסותו לעלילות המשנה, הבחירה בבמה ריקה כמעט לגמרי, חוץ משורות של ספסלים שיוצרים מעברים, מעין דרכים מפותלות שהדמויות נאלצות לצעוד בהן. ירצו או לא ירצו, מרמזת התפאורה, יש דרכים מקובלות ללכת בהן, ויש מחירים לשלם למי שאינו הולך בהן. יש גם מעין דמות קטסטרופלית, שמכונה 'עובר אורח', שמגיעה בכל פעם שיש משבר עמוק על הבמה. עובר האורח בא והולך, בדרך כלל עם פעמון בידו, ומתריע לדמויות ולקהל, מעין סימן של אזהרה.

אחרי כל אלה, אנחנו נותרים עם הסוף שאינו יכול להיות אחר. אנה כבר רמזה לא פעם אחת, שסופה למות. ברור היה לה שיש מחיר לשלם על פריצת גבולות המוסר המקובל, על האפשרות שנתנה לעצמה להתאהב התאהבות פרועה באדם שהקסים אותה אך לא התאים לחייה המסודרים בשום צורה. היא חתרה לסיום הזה לכל אורך הדרך, וכל ההצגה הובילה אל מעשה התאבדותה.

מעשה ההתאבדות שלה על במת גשר הוא קצת פתטי. היא מתגלגלת על הבמה שוב ושוב ושוב, עד שהיא מתכרבלת בתנוחת עובר. יש בזה משהו קומי שאולי עולה בקנה אחד עם האלמנט הקומי שטומינאס מכניס, אך נוגד את רוחה של אנה עצמה. ואולי, במחשבה שנייה, עדיף כך. אנה קוטעת את רצף ההתחבטויות שלה, את הרוחות הרעות שרודפות אותה, את הבחירות השגויות שעשתה, והיא לא נשארת להתמודד. היא בוחרת לפרוש, וההלעגה של הפרישה הזאת מעוררת אותנו למחשבות. מחשבות על תוצאות של בחירות, מחשבות על התאהבויות מהירות ומחירן, מחשבות על פתרונות שאנשים שונים מוצאים בנסיבות שונות.

ולאחר שכתבתי את כל אלה, יש לציין כי ההצגה ראויה ביותר לצפייה. על אף כל הנ"ל, יש בה חן רב, שמקרב אותנו אל הדמויות ומביא אותנו להתעניין בהן ולהתחבר אליהן. למרות פערי הזמן והמרחק, אנה קרנינה של גשר נכנסת לליבנו.

הצגה אנה קרנינה – תיאטרון גשר, הצגות בתל אביב