גיבורות: תערוכה חדשה במוזיאון העיצוב בחולון

התערוכה החדשה 'גיבורות' במוזיאון העיצוב בחולון, היא אחת התערוכות החזקות שתוכלו לראות. הוא מספר את סיפורו של דור ושל נשים אינדיווידואליות, שהותירו חותם בתקופה הנוראית בהיסטוריה, מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי. הנשים הגיבורות של ימינו כבר נלחמות בשדה הקרב. אולם יש גם שדות נוספים להילחם בהם, ואחד מהם, ככל שיישמע הדבר פרדוקסלי, הוא שדה האופנה.

מיה דבש, האוצרת הראשית של המוזיאון, סיפרה כי כשיערה קידר (אוצרת התערוכה) פנתה אליה, לאחר שכבר יצרו יחד מספר תערוכות, היה לה ברור שזאת תערוכה שהיא אומרת לה כן. "זה היה לא צפוי ולכן מרתק. זוהי תערוכת אופנה רביעית שלנו. האופנה היא לא רק בגדים ואביזרים אלא גם דרך להתייחס אל העולם ולמשמע אותו. הסדר החברתי מתערער, והאופנה יכולה להביע התנגדות והיא גם יוצרת תקווה. יש פה מתח פנימי של קיום אנושי, שאיפה ליופי בעת של חורבן. הבגדים מהווים דוגמא ליצירתיות אנושית, מרחב להתנגדות פוליטית, יופי ועוצמה והוא גם עדות לאומץ ליבן של נשים בעתות מלחמה".

יערה קידר, האוצרת, מביאה את סיפורן של נשים בתקופה ההיא, החל מנשים יהודיות, שחלקן שרדו את התופת ואחרות שלא, עד לסיפור של אופנות ומקורן בתקופת המלחמה.

המסע המשותף של שתי האוצרות, מיה ויערה, החל עם סיפורה של רונית אלקבץ. זאת הייתה תערוכה ששתיהן הוזהרו שלא תביא קהל. לבסוף, הביאה התערוכה 500 אלף מבקרים. זה היה כאשר יערה סיימה את לימודי אוצרות. "כייף לחלום אתך יחד". היא אומרת למיה. על התערוכה הזאת, 'גיבורות' עבדו הרבה מאוד אנשים. התערוכה נולדה משיתופי פעולה רבים, למשל, עם 'יד ושם', 

יערה אומרת: "זהו עיסוק במלחמה ובשואה, אני כבת לילדי ניצולי אושוויץ למדתי במשך הרבה שנים שאסור לדבר על זה. באופן כללי, תערוכות אופנה נועדו ליצור אסקפיזם, כביכול. במשך שנים אני אוספת אביזרי אופנה. אני קונה אביזרים כמו שמלות כלה שנתפרו ממצנחים. קוראת על ההיסטוריה של האופנה, למשל, על ההיסטוריה של האצבעון של אלבר אלבז. כשאלבר היה  בשיא המשבר שלו, מישהי נתנה לו את אצבעון התפירה ,שאימה שרדה עמו, בזכות יכולת התפירה שלה באושוויץ. כשקיבל את אות לגיון הכבוד הראה את האצבעון הזה". 

החללים של התערוכה. בגלריה התחתונה, יש תערוכה של סיפורה של הדי סטרנד, מעצבת אופנה מפראג שנרצחה על ידי הנאצים. בחור יהודי ממילווקי גילה מעטפה עם צלב קרס. בתוכה מצא מכתב משנת  1939, ביקשה הדי עזרה מהמשפחה בארצות הברית, כדי שיסייעו בהוצאתה מפראג. הדי נרצחה בשואה, אך הדגמים במעטפה קיבלו חיים, נתפרו והוצגו במוזיאון היהודי במילווקי. מלחמת חרבות ברזל יצרה עיכוב, ובהמשך סרב המוזיאון במילווקי להשאיל את הדגמים. במוזיאון העיצוב לא הרימו ידיים, ובסופו של דבר, לתלמידי שנקר שיחזור אותם. האמנית רות פילוסוף השקיעה חודשי עבודה רבים כדי להביא את העבודה הזאת לחיים. 

בתערוכה ניתן לראות כיצד אנשים נאחזו בחפצים שונים, כדי ליצר לעצמם תקווה המציאות חלופית. בעזרת שיתוף הפעולה עם 'יד ושם'. ניתן לראות איך אנשים נאחזו בחיים בתנאים הכי נוראיים. מישהי שהייתה תופרת הצליחה לתפור לעצמה חזייה בעזרת חתיכת זכוכית שבורה. אחרת סרגה סוודר בעזרת חוטים שנפרמו ממדים של חיילים נאצים.

ההיאחזות ביופי באה לידי ביטוי, למשל, בכך שבעת המחסור בבדים, נשים היו פורמות שקי קמח כדי לתפור מהם בגדים לעצמן ולמשפחתן. חברות הקמח החלו להדפיס דוגמאות על השקים וחילקו דוגמאות לתפירה כדי לסייע לנשים ליפות את הבגדים שתפרו מהשקים. חלק המחסור בטקסטיל נוצר כתוצאה מכך, שכל תעשיית המשי הופנתה לייצור מצנחים. לאחר המלחמה, כשהמחזור נמשך, המצנחים הפכו לשמלות כלה. "שיחזרנו שמלות כאלה. שמלות נוצרו גם ממפות בריחה של חיילים שניתן היה להחביא בקלות. נשים תפרו לעצמם שמלות מהמפות הללו", מספרת קידר.

מסע בעקבות ג'ודית ליבר, מעצבת אופנה יהודייה שחיה בניו יורק לאחר המלחמה. יערה נסעה לניו יורק, אך המעצבת נפטרה כבר. המוזיאון בניו יורק ביטל את הפרויקט המשותף עם ישראל בגלל המלחמה. שוב, במוזיאון העיצוב לא אמרו נואש. במקום להציג סיפור של ניצולת שואה מארצות הברית, הם בחרו להציג את סיפורה של לאה גוטליב, המעצבת והבעלים של גוטקס, שהפכה מפעל לייצור מעילי גשם לחברת בגדי ים. והפכה להצלחה בינלאומית, כשבין הלקוחות הרבים של החברה הייתה גם הנסיכה דיאנה, שביום בו חגג בעלה לשעבר, צ'רלס, לקמילה יום הולדת, דיאנה גנבה את ההצגה כשהדגימה איך היא שוחה בבגד הים המנומר של גוטקס. 

בקומה העליונה של המוזיאון, הוכנסה בריכת שחייה והובאו לשם כל בגדי הים האהובים על הנסיכה דיאנה שיצרה לאה גוטליב.לצד אלה, יש גם תצוגת בגדי הים של תמי בן עמי. ניתן לראות גם את החרציות שמעטרות חלק מבגדי הים, שסיפורן החל בכך, שלאה גוטליב הייתה חייבת להן את חייה. כשנמלטה, על הרכבת עלו חיילים נאציים, והיא הסתירה את הטלאי הצהוב בעזרת זר חרציות שמצאה והצמידה לחזה.

עדי בר כהן ממרכז שלהבת בגני תקווה מספרת על שיתוף הפעולה של המוזיאון עם שלהבת, שהיא גוף שעוסקת באמנות שיקומית של נכי משרד הביטחון.

"היה פרויקט שיצרנו אצלנו במרכז, שמיועד לנכי צה"ל כדי שיוכלו להתרפא בעזרת יצירה. יש שם נגריה שיקומית, חוגים של תקשורת חזותית ועוד. לקראת יום האישה, מרץ 2024, הרגשתי שאני חייבת ליצור משהו עבור הגיבורות שלנו. יצרנו יחד תערוכה של גיבורות חרבות ברזל. יצרנו דימויים מהרשת. מרכז שרובו גברים, עומדים מול קירות של כוח. כל התהליך היה מאוד מרגש. הקרב לא מסתיים. יש פה דחף לקום בכל בוקר לעשייה. אוניברסיטת בר אילן הציגה את התערוכה שלנו בספרייה הראשית. יערה ראתה אותה, וכך ויצרנו יחד את שיתוף הפעולה המרגש עם מוזיאון העיצוב.  העברנו כמה סדנאות בניצוחה של יערה, הנגרייה השיקומית וסדנת המיניאטורות שלנו יצרו מודל מוקטן של התערוכה, וסדנת כתיבה, שבה חברים עשו תהליך עומק.  פנינו לגיבורות, שחלקן היו חטופות שחזרו, כדי לקבל את אישורן. התגובות שלהן היו מאוד מרגשות".

יערה מצטטת משפט של אנה פרנק: "אני לא חושבת על הייסורים אלא על היופי שנשאר".

ביצירת התערוכה התאחדו מגוון יוצרים: שמואל בן שלום על העיצוב והניהול הקריאטיבי, ויקטור (ויוי) בלאיש על ההצבה האמנותית ומלאכת היד של פיסול הבובות ותסרוקות הראש, מוני מדניק יצר את העיצובים ההיסטוריים והשחזורים למערכות הלבוש, ועידית ברק יצרה מסע בזמן במסדרון ההיקפי. את האביזרים המקוריים למערכות הלבוש עיצבה רות פילוסוף, לצד פרויקטים מיוחדים של המעצב חי דוראני. המוזיקאי אורן ברזילי הלחין פסקול מקורי לכל אחד מחללי התערוכה. התערוכה נוצרה בשיתוף פעולה עם מוסדות תרבות בישראל ובעולם, בהם המוזיאון היהודי של מילווקי ומוזיאון יד ושם. המיצגים בתערוכה נוצרו בשיתוף פעולה עם חברות ומוסדות מהשורה הראשונה: הדפסה דיגיטלית על טקסטילים בחסות חברת קורנית, הדפסי משי על בד הודות למחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, והדפסת ראשי הבובות בטכניקות תלת־ממד מתקדמות בחסות סיסטמטיקס ופורמלאבס.

צילומים: אביבה רוזן

לפרטים נוספים:

גיבורות • מוזיאון העיצוב חולון