דוקאביב: יצירה בזמן מלחמה

פסטיבל דוקאביב לקח על עצמו השנה לחקור את עשיית הקולנוע הדוקומנטרי בתקופה המורכבת של מלחמה בישראל, וספציפית, הסרטים העוסקים בעשרה באוקטובר, החטופים והנרצחים. שני פאנלים קובצו להם יחד, בזה אחר זה. האולם, לצערנו, נותר ריק למדי, למרות שהנושא בוער בעצמותינו, ובפאנל השני השתתפו יוצרי הסרט שפתח את הפסטיבל, 'לאחוז בליאת', על העשייה והשיח המשפחתי של משפחתה של ליאת אצילי, שנחטפה והוחזרה כחמישים יום לאחר השבעה באוקטובר.

את הפאנל הראשון, 'הקולנוע הבלתי נתפס' הנחו שירה הברון, יוצרת קולנוע, ושני קיניסו, מבקר קולנוע. הם דיברו עם קולנוענים על עשייה בלב האסון.  בפאנל השתתפו אדר איילון, שאחותה שירה נרצחה במסיבת הנובה, מיכל לביא, גיסתו של עמרי מירן שחטוף בעזה, נדב משאלי, במאי ומנהל הסינמטק בשדרות, טלילה פרנק, יוצרת ובמאית מרעים, ורומן שומנוב, במאי ותסריטאי מקיבוץ ברור חיל.

השאלה הראשונה שנשאלו היוצרים הייתה: האם אתם זוכרים מתי החלטתם להרים מצלמה. מסתבר שברוב המקרים, זה לא היה מתוכנן. להפך, הקולנוענים לא חשבו על צילום ויצירה, אך בהדרגה, הדברים הגיעו אליהם.

אדר אילון סיפרה: "בשבעה של שירה ניסינו להבין מה קרה, ניסינו להוציא מידע מחבריה. אף אחד לא היה איתה ברגע האחרון. לא התכוונתי לעשות מזה סרט. רק אחר כך הבנתי שיש שם סרט ושזה לא ייגמר בכמה שיחות עם חברים".

מיכל לביא "עשינו הקרנה על המצב בשדרות, ארי פולמן אמר לי שזה מה שאני צריכה לעשות, שזה ייתן לי מזור. הוא שם לי ביד את המצלמה".

רומן שומנוב:  "התגייסתי לכיתות כוננות ומסביב הכל היה כל כך הזוי. היינו מפונים וחזרנו והתחלתי לצלם את המציאות ההזויה. פיזית לא השתנה כלום אבל הכל היה שונה והתחלתי לצלם כל מה שמסביב".

נדב משאלי: "אצלי זה לא היה משהו רגיל. אני לא איש קולנוע תיעודי. אני משדרות והלכתי להקרין סרטים לילדים במקלטים. טל ביליה התקשר אלי כשהוא יושב שבעה על אחיו ואמר שאף אחד לא מתעד. הבנתי שהמצלמה היא תיק עזרה ראשונה וזה הופך בהדרגה למשהו יותר קולנועי".

טלילה פרנק:  "הסרט מרעים, המון סרטים צילמתי שם. הייתי במשבר מאוד גדול. היינו מפונים במלון באילת ואני לא הייתי במקום הזה, של צילום וקולנוע. כשעברנו לתל אביב חזרתי לעבוד, התקשרתי למפיק שלי, שאמר לי שיש פרויקט על הדרום והשתלבתי בו".  

מיכל הוסיפה: "בהתחלה לא הבנתי למה אני עושה את זה, עד היום אני לא צופה בחומרים, הקטע שהצלחתי להביא לפה זה חלק מפרויקט געגוע, שיחות עם בני משפחה. הפרויקט הזה נתן ריפוי רגעי, אנחנו כבני משפחה עדיין נאבקים על חיים מדברים עליהם ממקום של געגוע. הצלחנו לבצע את זה רק עבור המאבק".

נדב: "אף פעם לא צילמתי קודם בשבעה. זה ההבדל העצום בין עבודה עבור הטלוויזיה וצילום אינטימי. הקריאה של טל הביאה לכך שמאז אני לא nפסיק לתעד". 

אדר: "היו הרבה קשיים טכניים. לא היה לי מושג מה אני מצלמת. מרכז הכובד של הסרט זה מה שקורה אחר כך. זה נעשה הכי קשה להתמודדות, כאחות. הורי לא רצו שאעשה את הסרט ולא רצו שאתעסק בזה כל כך הרבה. שמרתי על הגבול, כדי לא להכאיב להם. יום הצילום ברעים היה היום הכי מלחיץ. משימת חיי כרגע לסיים את הסרט".

רומן: "אני רגיל לצלם אנשים, אבל את עצמי ואת משפחתי אף פעם לא צילמתי. אנחנו בסיטואציה מוזרה והחלטתי לעשות סרט קצר. החלטתי לעשות סרט על משפחה שחוזרת למקום שנמצא בשיא המלחמה. יש הרבה שאלות בלי תשובות.שאלות של הילד שלי. איך מסבירים מה קרה. איך מסבירים את הרוע, איך מתרגמים את המציאות לילדים". 

מתי אתם מרגישים שצריך לכבות את המצלמה? 

מיכל: "אנחנו גרים 3 קילומטר מהגבול, היינו מפונים בטבריה וחזרנו במרץ 2024. כאחות של לישי וגיסתו של עמרי מירן. אני כבר לא מיכל, אני גיסתו של עמרי. יש סדר עדיפות בדבר הזה, עמרי מעל לכל. כשגרנו בכרמים, תעדתי את רוני ועלמה, שתיהן היו בנות ערובה ונקרעו מאבא. היו רגעים שהורדתי את המצלמה. בשאלה אם לצלם את רוני ועלמה או לטפל בהן, ברור שהעדיפות היא לטפל בהן. המצלמה לא מסוגלת לתפוש את עומק הזוועה".

נדב: "לפעמים זה הורס את הרגע הקולנועי, אבל אני מרגיש שהאנשים הם בסדר עדיפות עליון. רק כשהסתכלתי בחומרים הבנתי מה צילמתי. אולי ההתמודדות הנפשית שלי היא דרך הצילום. הסרט עוד לא גמור. אני לא יודע מתי זה ייגמר. אני מרגיש שיש עוד דברים לא סגורים".

אדר: "המשפחה שלי לא אוהבת להיחשף ולדבר. אף אחד מבני המשפחה חוץ מזה לא היה מוכן להחשף. אמי לא רצתה להצטלם, אבל אחרי שראתה קטעים אמרה שזה נראה כאילו לשירה אין אמא. בשיחות עם חברות של שירה הכרתי אותה הרבה יותר לעומק. היא היתה ילדה מאוד ביישנית".

רומן "אצלי אין הרבה משתתפים. שני ילדים שלא רואים שמצלמים אותם. אני בדרך כלל מוריד מצלמה אם זה משהו שיכול לפגוע  אני בסך הכל כלי להעברת דברים לעולם".

טלילה: "הסרט שלי היה מתוסרט. אצלי זה יותר לחקור את העבר. סרט בר מצווה של נער שנרצח בגיל 19. חקרתי דרך הסרטים של פעם".

נדב: "גודאר אמר פעם שהקולנוע מת. אצלי זה מתחלק לשניים, כי פעלתי בשביל שהקולנוע ייפתח שוב. אנחנו הכרחיים וחשוב. שהקולנוע לא ימות והמקום שבו הוא נפגש עם אנשים והיצירה יתווך את הסיפור. יש חשיבות עליונה שצמחנו וגדלנו לתרבות מונחתת לספר את הסיפור מבפנים".

לסיכום אמרו המשתתפים: אדר אמרה,  שחווינו פה אירוע היסטורי שישפיעו על קולנוע דוקומנטרי וגם על עלילתי לעתיד לבוא. רומן סיכם: צריך להגיע מהעוטף לניו יורק, לפסטיבלי סרטים. קולנוע זה קודם כל בידור אבל עכשיו לקולנוע הישראלי יש ייעוד, להוציא סיפורים החוצה לכל העולם. טלילה חושבת,  שלפני שאנחנו קולנוענים אנחנו בני אדם. 

אחרי הפאנל של קולנועני הדרום התקיים פאנל מרתק נוסף, שעסק בעשיית הסרט הפותח של הפסטיבל, 'holding liat'. בפאנל השתתפו האחים ברנדון ולאנס פרייזר, הבמאי והמפיק האמריקניים של הסרט, בני דודים רחוקים של ליאת אצילי, החטופה שהוחזרה כחמישים יום לאחר שנחטפה.

'Limits of compassion'. הסרט מבליט, מעבר לסוגיית החטופים, את העמדות הפוליטיות של ליאת וקרובי משפחתה, שחלקם מחזיקים בדעה שניתן לחיות זה לצד זה גם כיום, ואחרים, שמתנגדים לתפישה הזאת. 

בתהליך עשיית הסרט נתקלו עושי הסרט בכך, שמממנים פוטנציאלים כמו קרנות העדיפו שלא לעסוק בסוגיה.  ישראלים כמו גם פלשתינאים נתקלים בכתף קרה ממפיקים שמעדיפים לא להיות מעורבים, הסבירו.

בארץ, נטען, נעשו סרטים על השבעה באוקטובר ולאחר מכן רק מהצד הישראלי. לא היה מקום לצד הפלשתינאי. ברנדון: "לאנס ואני באים כיוצרים דוקמנטריים, בתהליך של עשייה, לא כדי לקדם אג׳נדה, אלא מנקודת מבט של למידה ועשייה.

קרובינו נחטפו ואנחנו יצאנו לנסות להבין, מה זה אומר בתוך משפחה אחת. במשפחה הזאת היו נקודות מבט שונות, שיש להן תפקיד בעיבוד האבל. ניסינו להבין את נקודות המבט השונות. צילמנו סבא ונכד בעת של ויכוח פוליטי בעוד שהם מנסים לשחרר את קרוביהם.

היה לנו חשוב להבין איך זה נראה עבור משפחה, איך היא מתקשרת עם קבוצות ועם הממשל, כשיש קבוצות שתומכות וכאלה ששוללות. איך אנחנו כמספרי הסיפור, לא מביאים לגלגול האלימות. ניסינו להיות אותנטיים ככל שניתן, אבל שזה לא ייכנס לאג'נדה של אלימות". 

כשליאת השתחררה הם המשיכו לעבוד על הסרט. "צילמנו מאות שעות והתחלנו לערוך. סוף הסרט מסתיים עם ליאת. עבורה, היו שתי אמיתות. הכאב על אבדן בעלה, אוהד, ואי הידיעה בשבי האם ילדיה שרדו. כשיצאה סיפרה שהיא טופלה היטב על ידי המשפחה שהחזיקה בה. העריכה הייתה תהליך של הצגת הניגודים". אנחנו חוששים לגלות חמלה לצד השני, כיוון שזה כאילו אומר שאין לנו חמלה לצד שלנו, אמרו היוצרים.

הם הגיעו להזדהות עם המשפחה, והתחילו לצלם את המשפחה כשעדיין לא ידעו שזה הולך להיות סרט. "המשפחה הגיעה לוושינגטון להפגש עם פוליטיקאים אמריקנים. היא לא רצתה שחילוקי הדעות בתוכה ייצאו החוצה. בהרבה משפחות יש חילוקי דעות כאלה ולא תמיד מדברים עליהם. הסיבה לעשות סרטים כאלה היא לתת חשיפה לפרספקטיבות שונות". 

רבים לא היו מוכנים להשקיע בסרט. אמרו שהסרט מצוין אבל הם לא יוכלו לממן כי אין פה צוות מאוזן של ישראלים ופלשתינאים והוא לא מציג שתי משפחות זו מול זו, ישראלית הפלשתינאית."היה לי מוזר שהיו כל כך כנים איתנו. אנשים מימנו על סמך קטעים קצרים שראו". לא היה פשוט לשכנע אנשים, גם מהקהיליה היהודית, להשקיע בעשיית הסרט. הסתבר שחלק מהדיעות הקיצוניות יותר של בני משפחה של ליאת, כגון אביה, ואפילו של ליאת עצמה, שאמרה שחזרה שהתייחסו אליה יפה, הטרידו את המממנים הפוטנציאליים, שחלק מהם חזרו בהם מכוונתם להשקיע בסרט. הסרט 'לאחוז בליאת' בשמו העברי, זכה בסופו של דבר בפרס סרט הדוקו הטוב ביותר בפסטיבל ברלין, ופתח את פסטיבל דוקאביב. 

בפסטיבל זכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר הסרט know hope, על אמן הגרפיטי DEDE. בפרס הבימוי זכה סרטה של אלה ארמוני, 'ספק ילדה ספק אישה', ופרס חבר השופטים זכה הסרט 'שוטינג'. פרס הסרט הזר הטוב ביותר ניתן לסרט זוכה האוסקר, '2000 מטר עד אנדרייבקה', על לוחמים אוקראינים שיוצאים לשחרר כפר אוקראיני מידי הכיבוש הרוסי. הסרט 'לאחוז בליאת' זכה לציון לשבח בתחרות הבינלאומית. מנימוקי השופטים: "זהו סרט עם עריכה מושלמת ועשייה דוקומנטרית מרהיבה, שמראה לנו איך אפשר להיות קרבן לפשע נוראי אך לא לאבד את המצפון".