דרמה קווין – סוף שבוע של תיאטרון גאה

תיאטרון המשולש מציג בגן מאיר, במרכז הגאה, תצוגה של גאווה אמיתית, מעניינת, בכל צבעי וגוני הקשת. צפיתי בהצגה מתוקה אחת, 'תראי איזה יופי', ובמופע של אוסף יצירות בימתיות קצרות בשלל נושאים שקשורים לגאווה, back stage.

'תראי איזה יופי' היא דרמה קומית אמריקאית שנותרה אמריקאית. לא נעשה מאמץ להתאימה לתרבות הישראלית, אבל זה לא היה חסר. שתי שחקניות חינניות ומוכשרות שובות את ליבנו בסיפורן. כל אחת מהן מציגה את הפרשנות שלה למערכת היחסים ביניהן, שנעה על התפר שבין חברות אמיצה בין נשים לבין התאהבות וזוגיות, כשכל האלמנטים הללו נוכחים שם במקביל. לשתיהן היו מערכות יחסים עם גברים, אחת מהן אפילו התחתנה (והתגרשה), אבל הקשר הנפשי והריגשי שלהן נותר חזק ונוכח, גם כשרבו והתנתקו, כביכול, במשך חודשים רבים.

ההצגה מעלה אצלנו שאלות לגבי זהות מינית. האם זהות מינית היא משהו קבוע תמיד, או שיש נסיבות ואנשים שמשנים אותה? עד כמה חברות יכולה לנוע במהותה? עד כמה אנחנו, כבני אדם, חייבים להיות מקובעים במהותנו? הפלואידיות של זהותנו קיימת בכל מיני מישורים, האם היא לא יכולה להתקיים גם במקרה של זהות מינית?

השחקניות, כאמור, הן מתוקות, נכנסות אל הלב, אנחנו יכולים להזדהות עם כל אחת מהן ועם המוטיבציות שלה, תוך כדי שהן מצחיקות אותנו.

מאת" דניאל מקיבור, תרגום, עיבוד ובימוי: יובל קורן, דרמטורגיה: נמרוד שנישמן.

שחקניות: נועה גולדברג, אדווה לוי

המופע the back stage הביא לנו בשעה שמונה פרפורמרים, שונים מאוד זה מזה ובתחומים שונים. משחק, שירה, מחול והקראת שירה. המגוון ושונות הנושאים הפכו את המופע הזה למרתק. הזרקור עובר מאדם לאדם, מנושא לנושא, מעין תפריט טעימות שמעורר את התיאבון.

תומרומן, שהיא מלכת דראג, מציגה לקהל את 'מאחורי הקלעים' שלה. מה קורה כשהאמנית יורדת מהבמה, מסירה את האיפור, מתפשטת. מה קורה שם, פיזית וריגשית, כששכבות המייקאפ והבגדים המפוארים מוסרים? איך האמנית מקבלת את עצמה? האם היא מקבלת את עצמו בשינוי צורה? התשובה לכך היא מורכבת, כמובן. יש היפרדות של זהויות, אך יש משהו חי, נוכח ואמיתי בכל אחת מהן, ובשלבים של ההתפשטות והטרנספורמציה. בלי מילים, אנחנו חווים את המהפך ואת כל שלל הרגשות הקשורים בכך.

בקטע הבא, ליעוז לוי היפה, העוצמתית, מביאה לנו את עצמה על שלל חוויותיה בדימוי של אודישן, או שמא קטע של חזרה, שבו היא שופכת את רגשותיה תוך כדי אמירת טקסטים וביטוי הסבטקסט שלה. היא מיישירה מבט אל הקהל, ושואלת את השאלות הקשות והמורכבות ביותר. האם אתם יכולים לקבל אותי, האם אתם יכולים להתמודד אתי, ומה שמובלע בזה: האם אתם יכולים לאהוב אותי, אותי הבוטה כביכול, השונה, המורכבת?

הרקדן תומר גיאת מחולל את שאלותיו, בקטע שנקרא hindsight (בדיעבד). בווירטואוזיות הוא רוקד לפנינו, כשהוא משתמש במדרגות וברחבות שביניהן ולפנינו, הצופים, את התובנות שלאחר מעשה, מה שקיים לעיתים אצל כולנו. האם יכולתי לעשות דברים אחרת, האם יכולתי לשנות את תגובתי, האם הייתי משנה הכל? אבל מה שיכולתי לעשות אז, עשיתי, ואני הולך קדימה, נע לכיוון העתיד, אני היום מישהו אחר מכפי שהייתי אז, ואני בוחר מה לקחת אתי הלאה. מה נכון לי, מה לא נכון. איך אני היום ואיך אני יכול להיות בעתיד. יש כאן תסכול וצער לצד תקווה ואופטימיות.

תמר עמית יוסף, שחקנית ויוצרת תיאטרון, מביאה לנו את הנושא שלה, איך אישה שהייתה בת לאבא נוכח נעדר, שרצתה מאוד בתשומת לבו אך לא קיבלה אותה בדרך כלל, איך היא הופכת, כשהיא מקימה משפחה משלה, עם בת זוג, לאבא? איך היא יכולה לקבל אישור להיותה אבא, איך היא יכולה למלא את התפקיד את הגברי, במיוחד כאשר שכרה של אישה הוא נמוך בהרבה מזה של הגבר? האם היא צריכה ויכולה להרוויח כמו גבר, והאם זה מה שקובע האם היא יכולה להיות אבא לילדיה?

תמר מגישה את הקטע שלה באותנטיות שנכנסת אל הלב, היא משדרת עוצמה שמביאה את שאלותיה ומשאלותיה עם הדהוד בתוכנו.

אבישי חורי, סופר ומנהל אמנותי, ומחבר ספרי שירה עליהם זכה בפרסים, קורא בפנינו משירתו, כאשר באמצע נכנס הרקדן והיוצר שמואל חלפון, שרקד בלהקת ענבל ובאופרה הישראלית, בין השאר, ומעצים בריקודו את המסרים שמעביר אבישי בשיריו, עד שהם מחליפים תפקידים, ואבישי צופה בשמואל מחולל. יש בקטע הזה, השונה והייחודי, כוח רב. המסרים שלו מתחדדים. שילוב אמנויות יכול לפעמים להתעלות מעבר להבאה של כל אחד מהם בנפרד וליצור משהו מרתק הרבה יותר.

השחקן והיוצר אלן ווקר מספר לנו את הביוגרפיה שלו כאשר הוא בוחן שאלות באשר להיותו של גבר טרנס שחקן. הוא מרגש אותנו בשאלות ותשובות שהוא נותן על הקשרים, ההבדלים והתהליכים הקשורים בהפיכתו לשחקן בנסיבות חייו ובבחירות שעשה בדרך, לאור המכשולים וההזדמנויות בהם נתקל.

לישי, מוזיקאית, באה לספר את סיפורה, על כך שהייתה אישה מוכה. לישי הוכתה על ידי בת הזוג שלה, שוטרת שגם החזיקה באקדח בבית. כמו במערכת יחסים אלימה של גבר ואישה, גם כאן בת הזוג שלה נהגה באותה דינמיקה בה הרשתה לעצמה להתפרץ, להכות, לאיים, להשפיל, ואחר כך הפכה לנופת צופים, התנצלה, הבטיחה שההתפרצויות והמכות לא יחזרו על עצמן. לישי עזבה וחזרה, אך כיום היא מבטיחה לעצמה, ולנו, שלעולם לא תחזור אל מערכת היחסים האלימה והמשפילה שהרשתה לעצמה לעבור, והיא מבצעת את שירה 'מגיע לי יותר' (פסנתר: עדן אהרוני).

את התוכנית סיימה, במחול, מאיה נבות, ביצירה 'היד שמחזיקה את היד שמחזיקה את היד שמחזיקה את הדוף שמחזיק את הראש שמחזיק את היד שמחזיקה את היד'. בביצוע מעניין ומורכב של היצירה, בה מאיה מגיעה מבחוץ כשהיא מרוחה בחומר על גופה העירום, היא מחוללת והחומר מתקלף מעל גופה ומותיר אותה עירומה וחשופה כמעט לגמרי. שיירים של חומר שנותרים דבוקים לגופה ממחישים לנו מה קורה כשאנחנו מנסים להתערטל, פיזית, נפשית וריגשית. נוצר משהו שהוא שיש בו שאריות שאין להימנע מהן, וממחיש לנו עד כמה החשיפה מורכבת. זוהי יצירה מרתקת שסיימה היטב את הערב.