החטא ועונשו בגשר

'החטא ועונשו' של דוסטוייבסקי נכתב מחדש בגשר בגרסה אמריקנית-אירופאית-ישראלית, ובכל זאת הוא שמר על רוחו המקורית. דוסטוייבסקי הוא עבורי היוצר הראשון במעלה, ו'החטא ועונשו' הוא פסגת יצירתו מבחינתי. נפש האדם המורכבת, מרובת הניגודים, האדם השוחר טוב ועושה רע, הרוצח שדואג לכולם מלבד לעצמו, הירידות והעליות בהערכה העצמית שלו, התחבטויותיו באשר לעולם הסובב אותו. והעולם הסובב אותו הוא אכן קשה מאוד להתמודדות. רשע וטוב לו, צדיק ורע לו.

את הטוב מגלמת, גם אצל דוסטוייבסקי וגם בעלילה המתפתחת בפנינו ב'גשר', סוניה הזונה אשר מוכרת את גופה אך לא את נשמתה. את הרע מגלמת, כמובן, המלווה בריבית שעושקת את לקוחותיה, העניים המרודים, וביניהם את הסטודנט רסקולניקוב, הגיבור שלנו, אשר נפשו המעונה מזהה כאוייבת המוסר והפתרון למצוקותיו הכספיות, והוא רוצח אותה. לאחר שלדרכו נקלעת גם אחותה, שלא חטאה, והוא נאלץ לרצוח גם אותה, הוא מזהה את מעשיו כחטא, ומכאן מתחיל העינוי המוסרי שלו. סוניה והוא מתאהבים, אך הוא לא יכול שלא להתוודות בפניה, והיא משמשת כמצפן המוסרי שלו, לעומת אחותו, שמטעמיה, אינה רוצה שיתוודה על חטאו. את כל אלה מלווה חוקר המשטרה פורפירי, שהוא גם המספר, אשר בוחן את המקרה ומפצח אותו, ומנסה להביא את רסקולניקוב להתוודות על חטאו.

עד כאן סיפור העלילה של 'החטא ועונשו' של דוסטוייבסקי שעולה בקנה אחד עם העלילה של 'גשר', פחות או יותר. כמובן שאצל דוסטוייבסקי הכל הרבה יתר מורכב וקודר. ההצגה של גשר, בעיבודו ובימויו של אלכסנדר מולוצ'ניקוב, מכניסה אלמנטים שונים לחלוטין. לצד הרוח הרוסית הכבדה והמעונה, לצד נסיבות החיים הקשות שמתאר דוסטוייבסקי, אשר הכיר היטב גם את החיים מצד זה שלהם, בהיותו מהמר כבד שהתגלגל בצד הפחות מלבב של החיים ברוסיה, נכנסים אלמנטים קברטיים, מקהלה ששרה, שחקנים שמתחילים לזמר, ובדרך כלל באנגלית. כך מככבים בפסקול של ההצגה שירים של החיפושיות, של סיימון וגרפונקל ואפילו של לאונרד כהן. כל אלה על רקע תפאורה שמתחלפת בין קדרות לבין מראה לאס וגאסי של אולמות הימורים, בצבעי שחור-לבן-אדום. לוח הצבעים של התפאורה והתאורה משתנה בסצינות השונות לפי הרוח ששוררת באותה סצינה.

מולוצ'ניקוב, יש לציין, הוא במאי רוסי שעד גיל 30 הספיק לביים שבע הצגות בתיאטראות הנחשבים ברוסיה, ולאחר פלישת רוסיה לאוקראינה עזב את רוסיה. כיום הוא חי ויוצר בניו יורק, ומצליח מאוד גם שם. לצד בימוי ההצגה ב'גשר' הוא יוצר ומביים גם בניו יורק. הוא נחשב לפורץ דרך ובעל חשיבה מקורית ומרתקת, והוא מוכיח זאת גם כאן, ב'חטא ועונשו' שלפנינו.

משחק מעולה של גלעד קלטר (החוקר פורפירי, שהוא גם במידה מסויימת המספר יודע הכל) מוסיף נופך של אלגנטיות ואינטליגנטיות לסיפור העלילה ומקרב אותנו, הצופים, לדמויות האחרות וללבטיהן, משחק עוצמתי מאוד של לנה פרייפלד כדוניה, אחותו של רסקולניקוב, אשר בהצגה (אך לא בספר) מהווה ניגוד מוסרי מוחלט לאחיה, כשהיא מקבלת עליה את חוקי המשחק, שמאפשר לה להתחתן עם אדם עשיר שאינה רוצה בו כדי לחיות את החיים שהיא רוצה בהם. היא מוכנה למכור את נשמתה, בניגוד אליו, שהמוסריות, בצורה אבסורדית, היא שמובילה אותו.

משחק נוגע ללב של אבי אזולאי, שרסקולניקוב שלו רגיש ותמים, מלא לבטים וחרטות, תשוקות ופחדים, רוחות ושדים, כפי שצייר אותו דוסטוייבקי, ומשחק עדין ומתוק של נטע רוט כסוניה הזונה, הרגישה והמוסרית. כמו כן, משחק מעולה של אנטולי בליי, אשר משחק את מרמלודוב השיכור, אביה של סוניה, אשר הרס את משפחתו בשל שתייתו, מקרה לא בלתי שכיח בחברה הרוסית.

זהו בהחלט 'החטא ועונשו' שונה מאוד מזה שאנחנו מכירים, ויחד עם זאת, בתחושה, בעומק של הדמות, זהו בדיוק רסקולניקוב, על רגישותו, שבירותו, התחבטויות הנפש שלו, כפי שאנחנו מכירים אותו מהספר המקורי. לצד זה, יש חוט עלילה אחד ששומר על העלילה המקורית, ומביא לנו את החיים העלובים ברוסיה הענייה, על שיכוריה ועל הנערות שנאלצו לצאת לזנות, ומצד שני, לוקח אותנו לחלקים אחרים של העולם, צבעוניים ונוצצים יותר, עם מוזיקה אחרת, צבעוניות שונה ואורח חיים אחר, אבל בבסיס המוסרי והריגשי, יש דימיון רב בין האנושיות, והחוסר בה, בחלקים השונים בעולם. וכך, עם קפיצות בין תרבויות, אנחנו מקבלים 'החטא ועונשו' מועשר, שמראה לנו שהתחבטויות נפש, שאלות של מוסר, אינן שאלה של גיאוגרפיה. הרומן של דוסטוייבסקי, אחד מגדולי הסופרים בעולם, אינו נכון רק לתרבות אחת. הוא אוניברסלי. כאשר הוא מוצג בצורה מצודדת שכזאת, כשהשאלות המוסריות והריגשיות שעולות מההצגה מועלות דרך פריזמה של תפאורה קסומה, עם מוזיקה מערבית דווקא, האופי האנושי שמתאר דוסטוייבסקי נגיש לנו יותר. קל יותר להזדהות עם מכאוביו של האדם, להתחבט עם שאלותיו הקיומיות ולחוות את רוח ההצגה, וגם לחוש התעלות מסויימת.

אפשר לסמוך על היוצרים של גשר, החל מהבמאי ועד לתפאורנים, התאורנים ואנשי הסאונד, וכמובן דרך המשחק המצויין, שיביאו לנו תמיד משהו שונה, שברגע שנחזה בו, נחוש התעלות והתרגשות, וזאת בדיוק החוויה שאנחנו אמורים לחוש בתיאטרון טוב.

החטא ועונשו – תיאטרון גשר, הצגות בתל אביב