ספטמבר 3, 2026
הוא נראה כמעט כמו ניסיון לקרוא את פולין ואת אירופה דרך האמנות. הבניין החדש של המוזיאון, שנפתח לציבור באוקטובר 2024, כבר הפך לאחד האתרים התרבותיים המרכזיים בוורשה.
המוזיאון מדווח כי מאז פתיחתו ביקרו בו יותר מ 800 אלף איש, ובמהלך 2025 משכו התערוכות, הקולנוע ותוכניות החינוך כמעט 530 אלף מבקרים.
זוהי נקודה חשובה, משום שהדימוי הפופולרי של הסוריאליזם קשור בדרך כלל לדאלי, לשעונים הנמסים ולחלומות פרוידיאניים. התערוכה בוורשה מציעה תמונה אחרת. היא מציבה במרכז את הקשר בין הסוריאליזם לבין האנטי פשיזם ואת האפשרות שאמנות יכולה להפוך לכלי התנגדות.
הרשימה מרשימה במיוחד: פבלו פיקאסו, רנה מגריט, מקס ארנסט, ז'ואן מירו, דורה מאר, קלוד קאהון, לאונורה קרינגטון, לואיס בוניואל, האנה הוך, מאן ריי ואמנים רבים נוספים. לצדם מוצגים אמנים מרכזיים מן ההיסטוריה הפולנית והמרכז אירופית, בהם תדאוש קנטור, ולדיסלב סטרז'מינסקי, ארנה רוזנשטיין, קטז'ינה קוברו ומריאן בוגוש.
המשמעות היא שהמוזיאון אינו מספר כאן את הסיפור המוכר של "הסוריאליזם בפריז". הוא מנסה להרחיב את המפה ולהראות כיצד רעיונות סוריאליסטיים עברו בין מדינות, תרבויות ומערכות פוליטיות, וכיצד האמנות התמודדה עם פשיזם, מלחמה, גלות ואלימות.
התערוכה היא עיבוד של תערוכה שהוצגה במוזיאון לנבאך האוס במינכן בשנים 2024 ו 2025, אך הגרסה הוורשאית הורחבה ונוצרה בשיתוף עם המוזיאון לאמנות בלודז'.
זה בדיוק המקום שבו היא נעשית רלוונטית במיוחד בוורשה. קשה לעמוד מול אמנות שנוצרה בתקופה של עליית הפשיזם באירופה בלי לחשוב על המאה העשרים, אבל קשה עוד יותר לעשות זאת בפולין של 2026, מדינה שבה הזיכרון ההיסטורי והוויכוח על משמעותו עדיין נוכחים מאוד בחיים הציבוריים.
תערוכה חשובה נוספת היא "דרכיו של השחור המתפשט על הארץ הלבנה", המוצגת עד 10 בינואר 2027. זהו אחד הפרויקטים המסקרנים ביותר במוזיאון, משום שהוא מטפל בפרק פחות מוכר בתולדות פולין: היחסים בין פולין לבין אפריקה השחורה בתקופת הרפובליקה העממית הפולנית.
הכותרת עצמה מתייחסת לציור של מריאן בוגוש מ 1948, "דרכיהם של הלבנים פורצות אל החופים השחורים", והופכת את כיוון התנועה. זו אינה בחירה מקרית. היא מבקשת להפוך את נקודת המבט ולשאול מי הסתכל על מי, מי הגדיר את האחר ומי קבע את השפה שבה דיברו על אפריקה.
לאחר מלחמת העולם השנייה אימצה פולין הקומוניסטית אידיאולוגיה אנטי פשיסטית ואנטי קולוניאלית, ובמקביל ביקשה לבסס קשרים עם מדינות אפריקה שקיבלו עצמאות. היחסים הללו נבעו גם משיקולים פוליטיים של המלחמה הקרה וגם מסקרנות אמיתית ומפגש תרבותי. האמנים, הסטודנטים, הצלמים והאינטלקטואלים שהגיעו לפולין או יצאו ממנה לאפריקה הפכו לחלק מרשת של קשרים שהשפיעה על האמנות והתרבות החזותית.
בתערוכה משתתפים אמנים פולנים לצד אמנים מניגריה, אתיופיה, סודאן, קניה ומדינות נוספות. בין השמות אפשר למצוא את ג'ימוה אקולו, ברוס אונוברקפיה, ויקטור גוט, אוסקר הנסן, ולדיסלב הסיור, אווה קורילוק, יוזף רובקובסקי ועוד עשרות יוצרים.
העניין הגדול כאן אינו רק באמנות עצמה. התערוכה בוחנת כיצד זיכרון תרבותי נוצר וכיצד הוא נמחק. במשך עשרות שנים היחסים הללו היו חלק מההיסטוריה הפולנית, אבל לאחר המעבר לדמוקרטיה הם נדחקו לשוליים. עכשיו המוזיאון מחזיר אותם אל מרכז הבמה.
התערוכה מתמקדת בעיקר ביצירתו משנות השבעים והשמונים ומציגה בין היתר את הסדרות "ספורטאים" ו"עובדים". דבורניק התנגד לתפיסה של האמנות כעולם אליטיסטי ומרוחק. הוא ראה בציור דרך לתעד את החברה וליצור קשר עם האנשים שאותם צייר. אבל המילה המרכזית כאן היא "מעמד".
דבורניק מתעניין במה שקורה כאשר חברה משתנה. אנשים עוברים ממעמד למעמד, מתעשרים או נשארים מאחור, מקבלים הכרה או מאבדים אותה. הגאווה והבושה הופכות אצלו לרגשות חברתיים ולא רק פסיכולוגיים.
זו גם הסיבה שהתערוכה אינה מסתפקת ברטרוספקטיבה אמנותית. האוצר לוקאש רונדודה מבקש לקרוא את דבורניק דרך ההיסטוריה של הרגשות החברתיים בפולין במחצית השנייה של המאה העשרים. על פי המוזיאון, רגשות אלה מסייעים להבין גם את המתחים והטינות שעיצבו את הדמיון הפוליטי הפולני העכשווי ואת עליית הפופוליזם. במילים אחרות, ציור של אדם ברחוב הופך למסמך פוליטי.
לצדו של דבורניק מוצגת התערוכה "טרנספורמציה" של פטריק רוז'יצקי, שתישאר במוזיאון עד 11 באוקטובר. אם דבורניק הסתכל על החברה מבחוץ, רוז'יצקי נכנס אל תוך הזיכרון האישי.
הסגנון שלו ריאליסטי, פשוט במכוון וסיפורי. אין כאן ניסיון להפוך את העבר למיתולוגיה. להפך. רוז'יצקי מתעניין דווקא בפרטים שהמשפחה והחברה מעדיפות לפעמים להסתיר.
הבושה, העוני, האלכוהול במשפחה, הפערים החברתיים והתחושה של מי שנולד במקום הלא נכון הופכים לחומר אמנותי. בכך נוצר דיאלוג ישיר עם דבורניק. שתי התערוכות עוסקות במעמד ובשינוי חברתי, אבל אחת עושה זאת דרך מבט של אמן מן הדור הקודם והשנייה דרך זיכרון של מי שגדל בתוך פולין החדשה.
152 הוצאות הגישו השנה 304 ספרים, ומתוכם הוענקו שבעה פרסים שווים, פרס כבוד ו 54 ציונים לשבח.
היופי בתערוכה הוא שהיא מזכירה דבר שנוטים לשכוח בעידן הדיגיטלי: ספר הוא גם אובייקט.
הכריכה, הטיפוגרפיה, הנייר, גודל האותיות, הקצב שבו הדפים נפתחים, היחס בין טקסט לתמונה והאופן שבו היד מחזיקה את הספר, כולם משפיעים על חוויית הקריאה. התערוכה מציגה ספרי ספרות, מחקר, אמנות, ילדים, מדע פופולרי וספרים ביבליופיליים, ומדגימה כיצד העיצוב אינו קישוט שמתווסף לתוכן אלא חלק מן המשמעות שלו.
מה שמרשים במיוחד בתערוכות הנוכחיות הוא שאין ביניהן קו אסתטי אחד. להפך. הסוריאליזם הבינלאומי, יחסי פולין ואפריקה, דבורניק, רוז'יצקי, מהרטו, טראן ועיצוב הספרים נראים במבט ראשון כמו עולמות נפרדים.
זו אולי גדולתו של המוזיאון החדש. הוא אינו מבקש להיות מקדש של אמנות עכשווית מנותקת מהעיר. הוא מנסה להיות מקום שבו ורשה מסתכלת על עצמה ועל העולם.
למי שמבקר בוורשה בימים הקרובים, הייתי נותנת עדיפות ברורה לתערוכות של הסוריאליזם והאנטי פשיזם, "דרכיו של השחור המתפשט על הארץ הלבנה", דבורניק ורוז'יצקי.
https://artmuseum.pl/en
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©