המורדים בבית צבי

מחזה של אי נוחות

מדובר ביצירה שמכריחה את הקהל לשבת בתוך אי נוחות מתמשכת: אי נוחות משפחתית, פוליטית, היסטורית ורגשית. זו יצירה על אנשים שהאמינו באידיאולוגיה גדולה כל כך, עד שלא נותר בהם מקום לחיים עצמם.

במרכז המחזה עומדת מרתה, לוחמת לח"י לשעבר, אישה שהעבר המחתרתי שלה הפך לא רק לסיפור גבורה ציוני אלא גם למנגנון נפשי שהחריב כל אפשרות לאינטימיות אנושית רגילה.

מולה ניצבת בתה, מיכאלה, שמרד הנעורים שלה לוקח אותה לקצה הפוליטי ההפוך. אלא שהעימות ביניהן איננו באמת ויכוח בין ימין לשמאל. זהו מאבק בין שתי נשים שכל אחת מהן מנסה להשתחרר מהטראומה של הדור שקדם לה, ובו בזמן מגלה שהיא כלואה בתוכו לחלוטין.

מהעבר לעתיד – הקבלה מתבקשת

הכוח הגדול של "המורדים" טמון בכך שמזי״א אינה כותבת מחזה היסטורי במובן המקובל. ההיסטוריה כאן איננה תפאורה אלא פצע פתוח. הלח"י איננו מוצג כפרק נוסטלגי בתולדות המדינה אלא כמערכת נפשית שממשיכה לפעול גם עשרות שנים אחרי שהקרבות נגמרו.

הבחירה הדרמטורגית להפוך את הזיכרון עצמו לזירת הקרב האמיתית מעניקה למחזה עוצמה חריגה. כל דיאלוג בין האם לבת מרגיש כמו ניסיון חפירה ארכיאולוגי בתוך שכבות של שתיקה, האשמה ופחד.

העובדה שהמחזה נשען על יסודות אוטוביוגרפיים מעניקה לו ממד נוסף של כאב. קשה שלא להרגיש שבכל עימות בין מרתה למיכאלה פועמת גם ההתמודדות האישית של מזי״א עם דמות האם.

זה איננו טקסט שנכתב מתוך מרחק אינטלקטואלי קר, אלא מתוך צורך רגשי דחוף להבין איך אנשים שבחרו להקדיש את חייהם למאבק לאומי איבדו בדרך את היכולת להיות הורים, בני זוג או פשוט בני אדם.

מחזה אוטוביוגרפי שמשקף את האמת הישראלית

המחזה עצמו מרתק בעיקר משום שהדמויות שבו אינן נכתבות כסמלים פוליטיים חד ממדיים. לכל אחת מהן יש שכבות סותרות ולעיתים אפילו בלתי פתורות.

הן אוהבות ושונאות בעת ובעונה אחת, הן לוחמניות אך גם שבורות, פציפיסטיות אך מלאות כעס, והן קודם כול בני משפחה שנכשלו שוב ושוב בניסיון לתקשר זו עם זו.

עבור שחקנים צעירים מדובר במשימה מורכבת במיוחד, משום שהמחזה דורש מהם לא רק לגלם רעיונות אלא להחזיק עולם רגשי שלם, רווי סתירות.

לא כל השחקנים עמדו במשימה הזאת באותה מידה של הצלחה. בחלק מהסצנות הורגש פאתוס מוגזם, כאילו הטקסט ההיסטורי והמטען האידיאולוגי דוחפים את המשחק אל מקום מודגש מדי.

לעיתים נדמה היה שהשחקנים מנסים "להכריז" את הרגש במקום לאפשר לו להופיע מתוך הסיטואציה עצמה. דווקא במחזה כזה, שעוסק כל כולו בדיכוי רגשי ובשתיקות, רגעים של משחק מאופק יותר היו יכולים להיות חזקים בהרבה.

מנגד, היו גם הופעות משכנעות מאוד. בראשן דמות הבת המגיעה אל בית הקברות, מיכאלה הבוגרת, זו שמתפקדת לאורך רוב ההצגה כמתבוננת כמעט חיצונית, חוקרת של ההיסטוריה המשפחתית שלה עצמה.

היא איננה רק גיבורה דרמטית אלא גם העיניים של הקהל בתוך המבוך הזה של זיכרונות, הכחשות וסודות. בהדרגה היא מגלה, למעלה מעשרים שנה לאחר מות אמה מרתה, את סיפורה האמיתי דרך שאול, אהובה של האם מימי הלח"י.

דרך העדויות שלו נחשפת האמת הטראגית: מרתה ירתה בשוגג למוות בקצין בריטי, ושאול נאלץ להבריח אותה ואת אחותה מהארץ. השחקנית מצליחה להחזיק היטב את המתח בין ריחוק רגשי לבין כמיהה כמעט ילדותית להבין סוף סוף מי הייתה אמה באמת.

מי שגונבת לא פעם את ההצגה היא דווקא אלמה, האחות. זוהי אחת הדמויות המעניינות במחזה, משום שהיא מתקיימת בו בעת ובעונה אחת כהקלה קומית וכטרגדיה אנושית עמוקה. אלמה שנונה, משעשעת, לעיתים אפילו פרועה, אבל מתחת לפני השטח מסתתרת אישה עם ביטחון עצמי נמוך מאוד ופחד עמוק מהתמודדות ישירה.

יש לה יכולת חדה לנתח אנשים ומצבים, אך כמעט תמיד היא משתמשת בה כדי להתחמק מהכרעה. המשחק מצליח להדגיש היטב את הפער הזה בין החיצוניות התוססת לבין הפגיעות הפנימית, ובכך הופך את אלמה לדמות האנושית ביותר על הבמה.

מוזיקה וריקודים מחיים את ההצגה

מה שמחיה את ההפקה ומונע ממנה לשקוע לחלוטין בכובד הפסיכולוגי הוא השימוש במוזיקה, בריקודים ובקטעי וידאו. אלה אינם רק קישוטים בימתיים אלא מנגנון נשימה של ההצגה.

השירים והריקודים שוברים את תחושת המחנק המשפחתית ומכניסים אנרגיה ותנועה לעולם שכל הדמויות בו תקועות בעבר.

גם הסרטונים מוסיפים רובד של זיכרון קולקטיבי, כמעט תיעודי, שמחבר בין הסיפור המשפחתי הפרטי לבין המיתולוגיה הישראלית הרחבה יותר.

ההפקה גם מצליחה, ברמזים עדינים אך ברורים, לקשור בין העבר המלחמתי של דור המחתרות לבין המציאות הישראלית העכשווית.

מבלי להפוך לאלגוריה ישירה או למחזה פוליטי אקטואלי במובן הפשטני, היא מעלה שאלות שממשיכות לרדוף גם את ההווה הישראלי: מה המחיר הנפשי של חיים בתוך מאבק מתמשך? כיצד אידיאולוגיה לאומית מעצבת יחסים משפחתיים? ומה קורה לחברה שמגדלת שוב ושוב דורות על אתוס של מלחמה והקרבה?

דווקא משום שההקבלות אינן נאמרות במפורש אלא מרחפות מעל ההצגה כרקע טעון, הן מצליחות לעורר מחשבה עמוקה יותר.

הפקת בית צבי מבינה היטב שהחומר הזה דורש איפוק. הטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות עם "המורדים" היא להפוך אותו למלודרמה צעקנית או למחזה פוליטי פלקטי.

לשמחתנו, ההפקה נמנעת מכך ברוב הזמן. יש בה ניסיון ברור לתת לטקסט לנשום, לאפשר לשתיקות לעבוד, ולבנות בהדרגה את תחושת המחנק המשפחתית שמלווה את העלילה.

המיתוס ומחירו

מה שמעניין במיוחד בהפקה הוא האופן שבו היא חושפת את הפער בין המיתוס הישראלי לבין המחיר האנושי שלו. התרבות הישראלית אוהבת מאוד סיפורי מחתרות. היא יודעת להנציח גבורה, להלל הקרבה ולהפוך לוחמים לאיקונות לאומיות. אבל "המורדים" שואל שאלה אחרת לגמרי: מה קורה אחרי שהמיתוס נגמר? איך נראים החיים של מי שנשארו לחיות בתוך ההריסות הרגשיות של האידיאולוגיה?

זהו בסופו של דבר מחזה על ירושה נפשית. על האופן שבו טראומות עוברות מדור לדור בתחפושת של ערכים, אידיאולוגיות וסיפורי גבורה.

דרך הסיפור הפרטי של משפחה אחת, מזי״א מצליחה לנסח משהו רחב הרבה יותר על החברה הישראלית כולה. אולי משום כך "המורדים" מרגיש היום אקטואלי כמעט יותר מאי פעם. לא בגלל הפוליטיקה הישירה שלו, אלא בגלל השאלה שהוא שואל על אנשים שחיים בתוך אמונה מוחלטת, ועל הילדים שנאלצים לשאת את המחיר שנים אחר כך.

המורדים מחזה ישראלי מאת עדנה מזי"א
בימוי: אתי רזניק
תפאורה: ארז יניב * תלבושות: דפנה פרץ * תאורה: יהונתן גורפיל
וידאו: מתן בנשימול * מוזיקה: אפי שושני
הדרכת טקסט: דפנה מרסר הדרי
צילום ועריכת טריילר: אליאו בן זאב ונויה דגן

בהשתתפות תלמידי השנה השלישית, מחזור ס"ד
יובל אלטמן / ליאור גזית, שירה אלמוזלינו / נעה זייפמן, דניאל בן אפרים / יעלי גל, פנינה בש / עלמה עופר, רון גלעד / תומר מייסון אביבי, שקד דדון / שירה מצ'ורו, סער טרייסטמן / כיסף כהן, לינוי כהן / הדר סרנגה

צילום סטילס: אביבה רוזן