מאת אביבה רוזן
בשנים האחרונות סרטים מצליחים רבים מעובדים למחזות, וקמים לתחייה על הבמה. בכל פעם שנעשה תרגום כזה, של קולנועית לתיאטרונית, נוצרת יצירה חדשה. התרגום הזה נעשה על ידי נגה אשכנזי, שהחליטה מה חשוב יותר ויופיע בהצגה, ועל מה ניתן לוותר, שכן, מחזה לא יכול להכיל את כל הניואנסים ועלילות המשנה שניתן להכניס לסרט. כמו כן, ההצגה מבויימת עם בחירות אחרות ושונות של במאי התיאטרון. בחירות בשחקנים, בסצנות, בדגשים ואפילו במסקנות שהצופה האינטליגנטי יוכל להסיק בעקבות היצירה החדשה.
משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, הוא שביים את 'הערת שוליים' בהבימה על פי סרטו המצוין של יוסי סידר (המחזאי והבמאי) שהיה מועמד לאוסקר וזכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן. בסרט שיחק ליאור אשכנזי תפקיד אלמותי, בו התחדדו יכולות ורגישויות רבות של אשכנזי כשחקן.
יש הבדלים בין הסרט לבין ההצגה, אבל העיקר נמצא שם. הקונפליקט בין האב לבן, היריבות הגלויה ביניהם, בעיות רגשיות של שני הדורות. כל אלה נמצאים שם, בהצגה. יפתח קליין משחק את הבן (ולחילופין, צחי הלוי), פרופ' אוריאל שקולניק, חוקר מקרא, לגמרי אחרת מאשכנזי, אבל הוא נוגע לא פחות ללב. הוא נותן לנו לראות את צדדיו המורכבים של בן לאב קר, מחמיר, ביקורתי ומרוחק.
את האב, פרופ' אליעזר שקולניק, משחק בהצגה אריה צ'רנר, שבשלב זה של חייו של הפרופסור האב הוא כבר איש מבוגר, שחוח, קרבן של הריחוק והבדידות בהם בחר, ועדיין אב מחמיר שמתקשה לפרגן לבנו המצליח ומתקשה להתמודד עם הצלחתו.
הבן עצמו, למרות שבחר באותו תחום בו עוסק האב, התחום הצר של חקר המקרא, הפך לאדם תקשורתי, אהוב על הציבור, כזה שנבחר לכל תפקיד שהוא רוצה בו בקלות וכולם רוצים ביקרו. יחד עם זאת, הוא מתייחס לבתו יחידתו באותה צורה בה התייחס אביו אליו, עם אותם מחירים משפחתיים ופסיכולוגיים. יפתח קליין, שהתבלבל מדי פעם בטקסט, הביא אוריאל שקולניק חינני, אנושי ומשכנע. הוא גורם לנו לחבב אותו ולהזדהות עמו, ועם דמותו המורכבת, למרות יחסו הנוקשה לבתו, שאנו מסוגלים להבין על רקע יחסו של אביו אליו. קפטן היטיב להעביר את הקונפליקט הבין-דורי והפך אותו למוטיב חשוב של ההצגה שביים.
העלילה, בקצרה, עוסקת בכך שהאב מתבשר על כך שזכה בפרס ישראל, אליו מגיש אותו בנו במסירות כבר עשרים שנה. יו"ר ועדת הפרס הוא אויבו המושבע של האב, ומשחק אותו בכישרון רב יגאל נאור. אלא שמהר מאוד מסתבר שנפלה טעות, והחגיגות מתחילות מוקדם מדי. מי שזכה בפרס, בעצם, הוא הבן, שאינו מוכן לקחת את הפרס מידי אביו שחושב שזכה בו. לשם כך הוא נאלץ למאמצי שכנוע רבים וגם להבטיח ליו"ר הוועדה שלעולם לא יוגש לפרס ישראל. בסופו של דבר, האב מבין שלא הוא זכה בפרס. הסוף לא לגמרי ברור. האם נשאר לקבל את הפרס או לא? הסוף פתוח וכל האפשרויות פתוחות. כך גם האפשרויות לגבי מערכות היחסים במשפחה, בין האב ובנו, ובן הבן לבתו שלו.
על מה ולמה הערת שוליים? זהו תפקידו של האב בהיסטוריה של חקר המקרא, מבחינות רבות. בניגוד לבן, שהוא חוקר רב פעלים, עבד האב על מחקר אחד במשך שנים רבות, אך תהילת מחקרו נגזלה ממנו על ידי יריבו, שפרסם את מאמרו באותו נושא, רגע לפניו. כל עבודתו ירדה לטמיון, והפכה להערת שוליים אחת בספרו של מורו ורבו שלו, של האב. האב עצמו הוא הערת שוליים, והוא לא מוכן להשלים עם תפקיד זה. עיקר דרכו להתמודד עם ההשפלה היא הקטנת בנו.
הנשים, האם, האישה והבת, משחקות פה תפקיד משני אבל בהחלט לא שולי. מערכות היחסים של הגברים עם הנשים בחייהן הן מורכבות לא פחות. שתי הנשים של שני הפרופסורים, האב והבן, הן הגב והמשענת של בעליהן, אך גם הקול המוסרי ששומר על ערכים, ובמיוחד על ערכי המשפחה. גילת אנקורי מצוינת בתפקיד האם, אשתו של אליעזר, ומלי לוי חיננית וכובשת את הלב בתפקיד אשתו של אוריאל. כוכבת שנולדה כאן, סתיו וקנין, עושה תפקיד מצוין כדבורי, בתו של אוריאל. אך מי שגונב את ההצגה, ומופיע ברגעים נוגעים במיוחד ללב, הוא הילד. בתפקיד אוריאל הקטן, הדחוי על ידי אביו, וכל כך מנסה להשביע את רצונו ולרצות אותו, משחקים שלושה ילדים לחילופין: נועם בירגר, רועי אפלבאום ויואב ברק. כאשר הילד מופיע בתמונה האחרונה, הלב יוצא אליו. כידוע, ילדים (וכלבים) גונבים את ההצגה.
התפאורה, ארונות ספרים ענקיים של הספרייה הלאומית בה עובד האב, משרים את האווירה המתאימה, אווירה של חייהם של שני פרופסורים שחיים בעולם האקדמי.
ההצגה מחייה את הסרט המצוין, את העיסוק בקונפליקט של אבות ובנים, יחסי משפחה במשפחות הישגיות, ותוך כדי זה נותן גם הצצה לעולם האקדמי, שהוא מורכב, מלא פוליטיקה פנימית, יצרים, קנאות ושנאות.
המשחק המצוין, הבימוי היצירתי, הדגש על הנושאים החשובים מהסרט ודרך פיתוחם בהצגה, כל אלה הופכים את ההצגה החדשה של להנאה של ממש, לחושים, לשכל וללב.
צילום: חנן אסור
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©