ה 7.10 בראי התיאטרון

אסון ה‑7 באוקטובר 2023, הטראומה הגדולה של בני דורנו שמן הסתם נעביר גם לדורות הבאים, אסון שבו נרצחו למעלה מאלף אזרחים במתקפה מאורגנת היטב, מול רשלנות התגובה של התגובה הישראלית בשעות הראשונות לאסון. אירועים אלה נחרטו בזכרון הקולקטיבי הישראלי והם באים לידי ביטוי באמנות לסוגיה, שמעבדת ומחצינה את הכאב, חוסר האונים, דרכי ההתמודדות הריגשיות והפיזיות.

ההתמודדות של התרבות והאמנות המקומית היא סוג של מראה. בעוד החדשות והסיקור התקשורתי מנסים להבין את האירועים ולספק מידע, הבמה נותנת מקום אחר – מקום שבו אפשר להביט בעיניים של האנשים, להרגיש את הטראומה יחד. בחרתי להתמקד בתיאטרון הישראלי, כפי שמתברר בשנה האחרונה, נטל על עצמו תפקיד משמעותי בהבנת ההשפעות של האסון, בהצגת סיפוריהם של נפגעים ושורדים, ובחיפוש אחר דרכים להביע את כאבם של החברה והיחידים. יצירות רבות כבר נוצרו, אחרות בתהליך של יצירה, ועוד רבות יבואו, ולא רק בישראל, אלא בתיאטרון בעולם כולו, מן הסתם. אירועים בסדר גודל כזה הם כר פורה ליצירה, עם כל הכאב שבדבר.

בשנה שעברה, אחת ההצגות שהולידה את הדיון התיאטרלי סביב האירועים הייתה 'שורה', יצירה דוקומנטרית של רועי יוסף. יוסף, מחזאי מוכשר ובעל ניסיון עשיר ביצירות נוגעות ללב, מביא לקהל את סיפוריו האישיים ממחנה "שורה", שם שהה במסגרת שירות מילואים , בתקופה שלאחר הטבח, כדי לסייע בזיהוי הקורבנות. ההצגה, שהוצגה לראשונה בפסטיבל ישראל, לא רק מתעדת את האירועים כפי שהתרחשו, אלא גם חושפת את מורכבות הרגשות: חוויות של פחד, אובדן, דחייה, אשמה, ואפילו רגעי הומור קטן שנלכדו בתוך המתח הנורא. שורה בתמונע – בילוי נעים

"רגעי האמת שעל הבמה הם בלתי אפשריים לדמיין מראש", אמר יוסף בריאיון לאחר הבכורה. "כל סיפור, כל מילה שנאמרת שם, היא חוויה שנשארת איתך. והקהל, לא משנה כמה הוא מוכן, מקבל את זה כמעט כמו מכה, אבל גם מבין את הצורך שלנו להביא את האמת."

לאחר 'שורה', הבמות התגייסו בדרכים שונות. חלק מההצגות ניסו לבחון את האירועים מנקודת מבט אישית או משפחתית, כמו 'הביתה לחזור' של יהלי דיגמי, שבו המחזאית משחקת את עצמה ומספרת על חזרתה עם בנה לקיבוץ בעוטף עזה לאחר הפינוי בעקבות האירועים. ההצגה מתמקדת בקונפליקט פנימי של הדמויות, הרצון לשוב לשגרה מול הצורך לברוח מהכאב ומהזיכרונות הטראומטיים. ההפקה זכתה להערכה רבה בפסטיבל אביב בסימטה 2025, והקהל זיהה את הקונפליקט האישי של הדמויות עם חוויותיו שלו. פסטיבל אביב בסימטה: הביתה לחזור – בילוי נעים

גם 'מקום לגור בו' של תיאטרון עוטף נגב, הוצג לראשונה בפסטיבל ישראל. הוא מביא חוויות, טראומות מטלטלות ושוברות לב, של אנשים שעברו אותן, אנשי קיבוצים ומושבים שכמה מקרוביהם ואהוביהם נרצחו ונחטפו, לעיתים מול עיניהם. אותם אנשים שאחרי הטראומה טולטלו, עברו ממקום למקום, לעיתים מצאו בית מאמץ בקיבוץ אחר, ובכל אותה עת, נאלצו להתמודד עם הטראומות המזוויעות שעברו. תיאטרון עוטף נגב מביא את החוויות הללו באופן אמיץ, כשהצופים מסתכלים לשחקנים שמביאים את חוויותיהם האישיות, בלבן של העיניים, ויכולים להזדהות ולכאוב יחד איתם.

מקום לגור בו, תיאטרון עוטף נגב בתרבות דה וינצ'י – בילוי נעים

מונודרמה מרשימה ונוגעת מאוד, 'סוס קרוסלה' בה שיחק שלמה וישינסקי את הקשיש שהתיישב בסלון ביתו והקריב את חייו למען חיי בני משפחתו שהסתתרו בממ"ד, הופיעה בתיאטרונטו של השנה שעברה. בתיאטרונטו ניתן היה גם לראות יצירה חזקה אחרת, של נגבה מאור על חברתה הטובה שחיה בקיבוץ בעוטף ונרצחה באותו יום ארור 'חבובט'. תיאטרונטו 2025 – בילוי נעים

בצד אחר של המפה, מופיעות הצגות שמתמקדות בזוגות קשישים או במשפחות שנפגעו, כמו "העורף – סיפור אהבה תחת אש ושיכחה", שמתאר את קשיי ההתמודדות של רבקה ואליהו מול השכול והלחץ הקיומי, תוך שילוב של רגעי הומור לצד כאב עמוק. הצגה זו מראה את הפנים הרגשיות והחברתיות של האסון – את הדרכים השונות בהן אנשים מתמודדים ואת הרצון לשרוד ולחיות. העורף בצוותא – בילוי נעים

בימים אלה משתתפת ההצגה בפסטיבל תיאטרון בטיביליסי, ומביאה לשם, בהצלחה מרובה, את הטראומה הישראלית, זווית שהיא חשובה מאוד בימים אלה.

עוד זווית מעניינת היא הצגת "אזהרת טריגר", שבה משתתפים השורדים עצמם ממסיבת הנובה. ההצגה מאפשרת חוויה כמעט אינטימית ומקרבת את הקהל אל התחושות הפיזיות והנפשיות של ההישרדות. כל רעש או צלצול טלפון הופך למעין טריגר, והקהל מקבל הצצה ישירה אל המאבק להחזיר שליטה על החיים לאחר טראומה כה קיצונית. זהו סוג של תיאטרון-טראומה שבו ההצגה לא נועדה רק לשם הצגה אלא גם למרחב של ריפוי ומפגש עם כאב.

כל ההצגות הללו, כל אחת בדרכה, מראות את הפנים השונות של ההתמודדות עם אסון מהסוג של ה‑7 באוקטובר. יש יצירות שמתעדות, אחרות שמאפשרות חוויה אישית או משפחתית, ויש כאלו שמציעות תהליך של ריפוי דרך חוויות של הקהל. במבט רחב יותר, אפשר לראות כיצד התיאטרון הישראלי בחר להתמודד עם האסון באמצעים אמנותיים שונים: דרך הדוקומנטרי, דרך הבדיה עם אלמנטים מציאותיים, דרך התמקדות ברגשות האישיים, ואפילו דרך שילוב של קהל פעיל במרחב התיאטרלי.

יחד עם זאת, האסון מדגיש גם את היתרון של הפקות פרינג' מול תיאטראות רפרטואריים. בעוד הופעות גדולות ודורשות זמן ארוך לתכנון, בימוי והפקה, יצירות פרינג' קטנות וניסיוניות מסוגלות להגיב כמעט בזמן אמת. הצגות כמו "שורה" או "אזהרת טריגר" מאפשרות להעלות את סיפוריהם של האנשים עוד כשהאירועים טריים, ולגעת בקהל במלוא עוצמת הרגש. לעומת זאת, תיאטראות רפרטואריים מתקשים להתמודד עם אירועים כאלו במהירות ובאופן ישיר, בשל לוחות זמנים צפופים, מערכות מורכבות וצורך להישאר ברפרטואר קבוע.

התגובה התיאטרלית לאסון ה‑7 באוקטובר ממחישה את החשיבות של גמישות ויצירתיות בבמה הישראלית. היא מראה כיצד תיאטרון, מהבמות הגדולות ועד לפרינג, מסוגל לא רק לתעד אלא גם לרפא, לאתגר ולהזדהות עם הקהל, ולהזמין את הצופים לחשוב על משמעות החיים, הכאב וההישרדות. מ"שורה" של רועי יוסף, שפתחה את הדרך והציבה רף חדש להתמודדות עם טראומה על הבמה, ועד להפקות אחרות שמביאות מגוון פרספקטיבות על השכול, ברור שהתיאטרון הישראלי מוצא את דרכו להביע, לעבד ולשאול את השאלות הקשות על אסון שכזה.

בסופו של דבר, הבמות הפכו למרחב שבו אפשר לראות את האנושיות במלוא עוצמתה, הכאב, השכול, החוסן, והיכולת לבחור להמשיך לחיות גם אחרי האסון הקשה ביותר בתולדות המדינה.

צילומים: אביבה רוזן