אפריל 15, 2025
לחובבי התיאטרון, ובמיוחד לחובבי הפרינג' בינינו, פסח הוא בסימן המונודרמות, הצגות היחיד המשובחות של פסטיבל התיאטרונטו. השנה, חולקים את הפסח פסטיבלים רבים, כרגיל, אך מה שלא רגיל הוא שלתיאטרונטו הצטרף השנה פסטיבל עכו, שלאחר מספר דחיות מתקיים גם הוא בפסח. זוהי הנאה, אך גם אתגר לחובבי הפרינג', שיחלקו את זמנם בין יפו לעכו במשך שלושה ימים בלבד.
לתיאטרונטו, מבית היוצר של יעקב אגמון ז"ל וזוגתו גילה אלמגור, מלאו השנה 34 שנים. הוא נולד ב 1990, מתוך רצון לשיח ישיר בין שחקן לקהל. אגמון אמר: "השחקן הבודד הוא כמו קוסם או מכשף שעומד על הבמה, ומה שהוא מביא זה מה שיש. אין לך לאן לברוח, לא לתפאורה ולא לאביזרים או לשחקנים נוספים". השנה, כמו בשנה שעברה, מוצגות בפסטיבל מספר הצגות שעוסקות בשכול וטראומה, לצד הצגות בנושאים אחרים, כמו זהות ושייכות.
גילה אלמגור פתחה את הערב הראשון של תיאטרונטו השנה, שהתחיל במקצרון הראשון, בכך שסיפרה על הלבטים, האם לקיים את הפסטיבל השנה או לבטלו בשל המצב הבטחוני ומצב החטופים. בסופו של דבר, הוחלט כי האמנות חשובה מכדי לזנחה בעתות אלה, וכך הוחלט לקיים את הפסטיבל החשוב הזה.
מקצרון מס. 1
סוסי קרוסלה
שלמה וישינסקי מביא לנו את מאיר, סב שכול שאומץ על ידי כלבת רחוב. מאיר הקשיש הוא אדם נעים הליכות, אשר מנסה לספר את סיפור השכול שלו, איך איבד את הנכד הצעיר למלחמות ישראל, אך אין מקשיב.
כל מי שנקלע בדרכו מאבד קשב מהר מאוד, כולם עסוקים כשהוא מנסה לשפוך את נפשו ואת כאבו. רק הכלבה דבקה בו, עד שהוא מחליט לאמץ אותה.
בדרך הוא מספר לנו מעט על הנכד, מחמל נפשו, שהלך ללא שוב, ועל מאמציו להמשיך בחיים כפי שהיו קודם, שלא צולחים, במיוחד כשאין איפה לפרוק את האבל.
שלמה וישינסקי אותנטי, משכנע, משהו בפשטות בה הוא מעביר את הדברים נוגע לליבנו, והנושא, לצערנו, רלוונטי מתמיד. אנחנו זוכרים, כמובן, כי וישינסקי הוא אב שכול, שמבין דבר או שניים באבל על צעיר שעתידו נקטע, וקשה לא לקשר בין הדברים.
משחק: שלמה וישינסקי
כתיבה: כנרת רובינשטיין
בימוי ודרמטורגיה: הדר גלרון
קיקר-פוטלוד-וליכטויך
רוזה לגר ההולנדית באה ממדינה בה המים מאיימים תמיד להציף את היבשה, תושביה חיים עם תחושת ההישרדות של הילד עם האצבע בחומה לומדים דרכים להתמודד עם מים. משם היא באה כגויה לישראל, בה הסכנות שונות לחלוטין, היא מבקשת להתגייר, וממשיכה להתמודד עם החיים בדרכים שהיא מכירה. היא נכונה להתמודד עם הכל, רק לא עם שינוי שמה מרוזה לשושנה. היא גם לא מוכנה לוותר על אהבתה לגבר שטוען שהאהבה שלו נגמרה. היא מאמצת את דרכי ההתמודדות שהיא מכירה גם בתחום הזה
הרבה מים זרמו בהצגה הקצרצרה הזאת, בה רוזה המחישה לנו את דרכי ההישרדות ההולנדיות שלה במציאות הישראלית השונה מאוד שלנו.
נמוך שמנמן עם תלתלים
איתי סלהוב מביא לנו איש צעיר שהוריו מתגרשים. כשהוא ממיין את חפציו, מתלבט מה עליו לזרוק ומה לשמור, והוא נזכר בילד שבו, אותו ילד שניסה לייצר לעצמו חיים שמחים ובעלי משמעות למרות שהרגיש תמיד דחוי, לא בטוח שהמציאות היתה כפי שהוא נזכר בה. למעשה הוא נזכר בילד שידע לבטא את עצמו.
הזכרונות שלו, דרך קלטות שלו כילד, ששיחק והזמין אליו את מלכת הכיתה והיא אפילו באה, מסתבר שלא היה כל כך דחוי כפי שהוא מתאר את עצמו, אלא שעכשיו, בעת המשברית הזאת, כמו רובנו, הוא מסתבך עם עצמו ועם רגשותיו. איתי משחק בצורה אותנטית ומכל הלב.
כתיבה: איתי סלהוב
בימוי ודרמטורגיה: גילי נוימן
שמן אחרי המלחמה
סהר עודאי כתב ומשחק את הבחור מלא הגוף, השמן, בקומדיה שמביאה אותנו לצחוק מתוך כאב. כאב על תגובותיו הרגשיות של הבחור השמן על המצב, כשהוא טורף, כי זאת התגובה היעילה ביותר מבחינתו להתמודד. כל אחד מאיתנו מגיב בדרכו, חלקנו גם באכילה ריגשית, אבל המצב, המלחמה, האזעקות, הטילים, איראניים, חולים אחרים, וכמובן, התסכול שבהמצאות חטופינו בעזה, מפעילים את כולנו. יוצא לו בחורנו, בפעם הראשונה בחייו, להפגנה, והוא נעצר. המעצר מביא אותו לחשוב, כמובן, שהוא נעצר בגלל שהוא שמן.
סהר מגיש לנו את הכאב בצורה נוקבת וברורה, עם הומור שמקצין את תפישתנו. היכולת של אדם לצחוק, גם על עצמו, היא כלי שמשרת היטב גם את השחקן.
כתיבה ומשחק: סהר עודאי
בימוי ודרמטורגיה: שרון שטרק
תחיה
חנה אזולאי הספרי מביאה לנו אישה אלגנטית ומרשימה. מאחורי הדמות הזאת, מסתבר, אזולאינמצאת אישה שהייתה רוב חייה מוכה, כשגם בנה, היחיד כנראה, היה מוכה יחד עימה. בעלה לשעבר סובל מאלצהיימר, ולמרות כל הסבל שעברה עמו, היא מעדיפה לראותו כאדם אחר, גבר חדש עמו היא נפגשת מדי פעם וחולקת הנאות קטנות, ואפילו קצת סקס.
חנה מציגה לפנינו פנים שונות, צדדים מורכבים של אותה אישה, אישה חזקה, אישה תלותית, אישה שנכנעת לחיים וזאת שנלחמת נגדם. היא ממחישה לנו שהעולם מורכב, הן זה החיצוני והן זה הפנימי, שלנו, ועושה זאת בצורה מעוררת כבוד.
אין ספק שכל חמשת ההצגות הקצרצרות במקצרון זה מעניינות, מקוריות ורלוונטיות. עם זאת, שלמה וישינסקי הוותיק, תפש את ליבנו ב'סוסי קרוסלה', במשחקו הפשוט, הישיר ועל כן מרגש מאוד.
על כולם עלתה, לטעמי, חנה הספרי ב'תחיה', בנושאים המורכבים שהשתרגו זה בזה ועם משחקה המכשף והמטלטל.
משחק: חנה אזולאי הספרי
מחזה ובימוי: עופר ירושלמי
הצגת תחרות: אני מכיר רק אחד שמתנהג ככה.
אורי סעדה כתב ומשחק.
אורי סעדה מביא לנו את כל התחלואים של החברה הישראלית, את גרעין הזעם שהופך את החברה הישראלית לחברה אלימה ובלתי מתחשבת, הוא ממחיש לנו כיצד התפתחה החברה הישראלית כך, שבני עדות שונות שלקחו חלק בבנייתה ובמלחמותיה, חשו מופלים ומוקטנים, עד שהתפרץ מתוכם זעם שאנחנו רגילים לגנות. וכאן, התגלויות שונות של הזעם הזה שאכו ראויות לגמרי לגינוי. אלימות, מכות, חבלות ברכוש, אינן משהו שניתן להצדיק אותו, ואכן, אורי במשחקו, שייתכן ששואב מחייו, מגלה שהוא מתבייש, לפחות לרוב, בהתנהלות האלימה. הוא 'ירש' אותה מאביו, שירש אותה בתורו מסבו, והוא חושש שיעביר גם לבנו שעומד להיוולד.
זוהי הצגה חזקה מאוד, אורי מצליח לערב אותנו ולהניע אותנו ריגשית. הוא גורם לנו לחוש אתו את התחושות הקשות של הילד והנער, זה שספג את הגילויים האלימים של התנהגותו של אביו, שאותו חווה כנתון להתקפי זעם מחד, אך גם כאיש רגיש ועדין מאידך. כך הוא חווה גם את עצמו, כעדין אבל ככזה, שקל לגררו לכעס, ולמעשה, הוא מציג זאת כשני צדדים של אותה מטבע.
זוהי הצגה חזקה שהופכת את הקרביים ומקרבת אותנו ריגשית לגיבור, מביאה אותנו לחוש את רגשותיו שמגיעים אותו לזעם ולהתנהגות אלימה, וגם להבין את רצונו לחיות חיים טובים נורמטיביים בהם יוכל לוותר, ככל שניתן, על הזעם הטמון בתוכו.
כתיבה ומשחק: אורי סעדה
בימוי: יעל גולדברג
מוזיקה: עומר ג'ו נוה
תאורה: מרטין קנטור
מקצרון מס. 2:
רמזורן
אתם מכירים את התופעה הזאת. אתם מגיעים לרמזור, ופתאום קופצים להם להטוטנים מסוגים שונים, עם סולמות, חבלים ומה לא, ומתחילים בפעלולים, כדי שבסופו של דבר יפתחו כמה חלונות וכמה שקלים יעברו מצד הנהג, שאהב את המופע, לפעלולן.
הרמזורן שלנו הוא בובנאי זקן, שמופיע עם הבובה שלו, צעירה, אגרסיבית וחסרת מעצורים. הבובה מרשה לעצמה לומר לנהגים שמעצבנים אותה ומטרידים אותה כל מה שעל ליבה, בעוד הבובנאי מנסה לרסן אותה.
תוך כדי כך, הם מתמודדים עם כל שכבות החברה, עם אמירות שונות, חברתיות ופוליטיות, ומגלים דבר או שניים על ההתנהגות האנושית והישראלית בעידן הזה.
משחק משעשע של ינאי פרי שכתב, מביים ומשחק, בעזרתה של הדרמטורגית אניה ויקטורובה, מביא את הרחוב לתיאטרונטו.
פחדים ותנוחות אחרות
אינה אלצ'ין מביאה לנו, באומץ ובאותנטיות, חוויות מרוסיה הסובייטית של ילדותה ואת תוצאות החינוך הסובייטי, זה שדוגל בהכאת ילדים כענישה בכל תחום. יום אחד, מתארת אינה, היא חזרה מהצגה בה השתתפה, על ההיסטוריה של המשטר הסובייטי, ולדעת אביה איחרה לחזור. היא מתארת את תגובתו המפחידה והאלימה, איך היכה אותה בברוטליות והיא כלל לא הבינה למה. הענישה הזאת, שזכתה להערה מצד אימה, שאם קיבלה מכות זה כנראה מגיע לה, ושלחה אותה להתנחם באוכל, הביאה אותה ללמוד את המשוואה, שתמיד, כשהחיים מזמנים לה כאב ותסכולים, האוכל הוא מזור, וכך הגיעה לחוות את החיים כשמנה.
היא מתארת ניסיון להתמודד עם מערכת יחסים של סקס, מערכת ארוכת שנים שאין בה, כביכול דבר חוץ מסקס, ועל התנוחות שצריך לאמץ כדי להתמודד עם משקל היתר שלה.
אינה מצליחה להעביר היטב את התחושות, הפחדים הניסיונות ההתמודדות שלה, אנחנו חשים את הקושי שלה ואת האותנטיות.
ערב החג של דב קליינר
גיל וסרמן מביא לנו קשיש בן 84 שבמשך שנים מתקשר עם אשתו המתה דרך הוואטסאפ. מלבדה אין לו איש, שני בניו לקחו את כל כספו והקימו עסק בארצות הברית. כאשר רצו עוד ולא היה לו, הם ניתקו עמו את הקשר.
הוא מנסה לתקשר עם כל אדם שנקראה בדרכו. אין לו עם מי לדבר. הוא מחליט לוותר על חייו, לא מתכוון לחזור יותר הביתה, וממשיך להשאיר לאשתו ז"ל הודעות קורעות לב. לפתע הוא פוגש באדם שרוצה לתקשר אתו, לאחר שהוא כמעט נדרס. איגור, שומר החניון, גם הוא איש בודד שאשתו עזבה אותו לטובת עשיר ולקחה את הבת המשותפת, נטשה, עבורה הוא מוכן לעשות הכל, אך הילדה כבר מאסה בי הותירה אותו נטוש וכואב. שני הגברים, שאת שניהם משחק, כמובן, גיל וסרמן, ומשחק להפליא, מבינים זה את זה ומאפשרים זה לזה תחושות של קצת אנושיות ותקווה.
משחק משובח, טקסטים מעניינים, הופכים את ההצגה הקצרצרה הזאת למרתקת.
משחק: גיל וסרמן
כתיבה: נוה מקמל עתיר
בימוי: ורדי מוסקוביץ
בא לי לבאלי
שיר שאלתיאל רוצה לטוס לבאלי. לא שבא לה באמת לבאלי, אלא שבן זוגה נמצא שם, באינדונזיה, אליה בעלי דרכון ישראלי לא מורשים להכנס. אין לה דרכון זר, הוא מנסה להפעיל את כל קסמיה ואת כל הדרכים הישראליות לשכנוע, כעס, ביקורתיות, הרמת קול, כדי למצוא דרך שתאפשר לה להתאחד עם בן זוגה שברח מישראל, ואולי גם ממנה, לחוצת החתונה, עד למדינה הרחוקה.
ספויילר: כצפוי, היא לא מצליחה לטוס לאינדונזיה, וגם מבינה שכנראה, בן זוגה לא נמלט למקום אליו לא תוכל להגיע לחינם, כנראה שהייתה כוונה מודעת מאחורי נסיעתו לשם.
כל תהליכי התודעה וההתנהלות של בחורה ישראלית שעומדת לחגוג שלושים לבדה ועדיין מקווה לקבל הצעת נישואין מזה שנמלט ממנה באים פה לידי ביטוי, ומציבים מראה לא מחמיאה לחברה הישראלית.
כתיבה ומשחק: שיר שאלתיאל
בימוי ודרמטורגיה: יוסי ג'וז כהן
הצגת תחרות:
רחם
זוהי הצגה לא פשוטה על החיים שאחרי השבעה באוקטובר, חייהם של הורים שגידלו ילדים ששלחו לצבא, וילדיהם נרצחו בעת המחדל הנורא ההוא, בבסיס אליו נשלחו כדי להגן על ארצם, אבל איש לא הגן עליהם.
אפרת ארנון מביאה לנו אם חזקה, ורבלית, דעתנית, שמנסה להתמודד עם הביורוקרטיה האפורה והלא אכפתית שמנסה למנוע ממנה לשמר את זכר ביתה על ידי שינוי שמה, קרן, לשם ביתה דריה. הבת, שבגלל לא רצתה להתגייס, שוכנעה על ידה באותיות ובמופתים שיש לה מה לתרום לצבא ויש לצבא מה לתרום לה.
אפרת היא שחקנית יוצאת מן הכלל, שמדברת עם הקהל ומביאה אותנו לבכות, לצחוק ולהזדהות עם האם השכולה. הידיעה שהטקסט מחובר לשיחות עם הורים שבאמת שכלו את ילדיהם החיילים הופך את ההצגה לכואבת ומטלטלת.
השימוש באביזרים שונים כדי להמחיש את הביורוקרטיה, את הבת על ידי חפציה, כולל הדובים עמו ישנה מגיל שנתיים, וכדי לסייע לאפרת להפגין את תחושותיה, הופך את ההצגה לריאליסטית יותר.
זוהי הצגה נוגעת ללב, אפילו מרסקת, עם נושא שלעולם לא יירד מסדר היום הישראלי, והוא נוגע בלב הטראומה שלנו.
משחק: אפרת ארנון
כתיבה: ניר סופר-דודק
בימוי ועיצוב תאורה: נתנאל קפקא
התיאטרונטו, שנמשך שלושה ימים, עד יום רביעי,ויש לו עוד כמה אירועים נלווים שנמשכים עד סוף השבוע (בתומשיה, שמציגה הצגות עבר שיצאו מתיאטרונטו ומציגות עד היום) הוא מרתק השנה, כמו כל שנה, ניכר המאמץ של הוועדה האמנותית, שכוללת את דניאל כהן לוי ושמעון מימרן, והמפיקה, גלית ברסקי, וחברי ההנהלה שמלווים אותם, לבחור את המיטב שבמיטב, ולהביא לנו את ההצגות המרתקות ביותר.
שאפו ענק גם לניר שטראוס, יוזם ומנהל קצרנטו, שמביא לנו מקצרונים משובחים וכייפיים לצפייה.
צילומי סטילס: אביבה רוזן
תמונה ראשית: גילה אלמגור ויגאל עזרתי, מנהל משותף, תיאטרון יפו בו מתקיימים השנה רוב מופעי תיאטרונטו
והזוכים הם:
ההצגה הזוכה: "געגוע" // SAUDADE
הזוכה במסלול הקצרנטו: "קיקר-פוטלוד- וליכטויך" – יצירתה של רוזה לגר
השנה הציג הפסטיבל 7 מונודרמות חדשות במסגרת התחרות, ועוד 9 הצגות קצרצרות (עד 15 דק') במסגרת מסלול ה"קצרנטו".
הוועדה האמנותית של התיאטרונטו כוללת את גילה אלמגור-אגמון, היוצרים והשחקנים דניאל כהן – לוי, שמעון מימרן ויגאל עזרתי. מפיקת הפסטיבל: גלית ברסקי. הפסטיבל מתקיים בשיתוף פעולה עם חברת "אתרים יפו העתיקה" שמעניקה תקציב, חללים להצגות וחשיפה.
ואלה הזוכים בפרסים השונים:
פרס התיאטרונטו על שם ניסים עזיקרי ז"ל בסך 9,000 ₪ הוענק להצגה "געגוע" // SAUDADE. משחק: פאולו אדוארדו מואורה. בימוי: נמרוד דנישמן.
מנימוקי השופטים השחקנית אסי לוי, המחזאית והבמאית חנה וזאנה גרינוולד והבמאי והמחזאי רועי יוסף: חוויה סוחפת ומרגשת שמצליחה לחדור עמוק ללב ולא מרפה גם אחרי שהמסך נסגר. בדואט מכמיר לב של כאב וגעגוע, מוביל אותנו פאולו אדוארדו מואורה בסימטאות האפלות של סאו פאולו ומשרטט לעינינו דמויות צבעוניות השייכות לעולם חושני ורחוק – מלא בקסם ובאימה – עד לסוף הבלתי נמנע המותיר את הקהל בדמעות של בכי ושל צחוק.
הפרס ניתן על ידי קרן תל אביב לספרות ואמנות ע״ש יהושע רבינוביץ ופרויקט מת"ן.
פרס ציון לשבח, אף הוא באדיבות קרן תל אביב לספרות בגובה 3,000 ₪ הוענק לשתי הצגות: "רחם". משחק: אפרת ארנון, כתיבה: ניר סופר-דודק, בימוי, עיצוב ותאורה: נתנאל קפקא ; ו"הוא ורבינוביץ'". כתיבה ומשחק: גילי עברי, בימוי: צביקה פישנזון.
הפרס הראשון במסלול ה"קצרנטו" בסך 3,000 ₪, אף הוא באדיבות קרן תל אביב לספרות ואמנות הוענק להצגה "קיקר-פוטלוד- וליכטויך" של רוזה לגר.
מנימוקי השופטים השחקנית נעמה שפירא, השחקן והיוצר נדב בושם והשחקן והיוצר מעיין אבן: "עבודתה היפה של רוזה מפגישה אותנו עם עולמה דרך מוטיב המים בחייה. הים של ילדותה בהולנד והים של תל אביב, בו היא טובלת כעולה חדשה. רוזה מצליחה להעביר חווית חיים רחבה במינימליזם חכם. משחקה מדויק, מלא בהומור ומעורר מחשבה".
בפרס בחירת הקהל – על שם תרין שלפי ז"ל (זוכת פרס השחקנית הצעירה בתיאטרונטו לשנת 2019) בסך 5000 ₪ המוענק על ידי בני משפחתה זכו שתי הצגות: "עם קצת עזרה מידידיי". משחק: דליק ווליניץ. בימוי: איציק ויינגרטן. כתיבה, עריכה מוזיקלית, עיצוב וביצוע תפאורה: עמוס טלשיר ; "אני מכיר רק אחד שמתנהג ככה". כתיבה ומשחק: אורי סעדה, בימוי יעל גולדברג.
בפרס בחירת הקהל במסלול הקצרנטו בסך 1500 ₪ הניתן על ידי התיאטרונטו זכתה ההצגה "ערב החג של דב קליינר". משחק: גיל וסרמן. כתיבה: נאוה מקמל עתיר.
תם ונשלם, עד השנה הבאה.
לפרטים וכרטיסים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©