אפריל 15, 2025
טולסטוי כבר כתב, בפתיחה ל'אנה קרנינה', שכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות, אומללות הן כל אחת על פי דרכה. רובנו מכירים מעט משפחות מאושרות והרבה יותר מזה משפחות שיש בהן בעיות, קונפליקטים ופלונטרים אישיים ובינאישיים, יש בה את אלה שמדברים בצעקות זה עם זה, אלה שלא מדברים בכלל, אלה שלא ניתן להזמין יחד ואלה שלעולם לא יסלחו זה לזה, לעיתים על משהו שכלל אינם זוכרים.
ובכן, ההצגה של הקאמרי, 'חוקים לחיים', שהיא יבוא מבריטניה אבל הוצגה במדינות רבות בעולם, יען כי הפלונטרים המשפחתיים הם, כמובן, תופעה אוניברסלית, עברה גיור ובמקום מפגש משפחתי של כריסמס זהו מפגש של ליל הסדר. ערב חג משפחתי שרבים היו מוותרים עליו, אבל אין ברירה, אז חוגגים יחד.
המשפחה הלא מתפקדת שלפנינו מזמנת יחד את ליאורה, אם המשפחה, אותה מגלמת אודיה קורן הנפלאה, שתמיד יודעת ללבוש ולפשוט צורה, אב המשפחה, שמגיע, אחרי שבץ מוחי, להיות עם משפחתו בסדר, אביגדור בגילומו של דודו ניב, שיש לו כשרון רב בגילום הדמות הזאת, שנכנסת בשלב מאוחר יותר אל הבמה, אלא שמרגע שאביגדור מגיע, הצחוק מתחיל לרעום. נכון שלא תמיד מדובר בהומור גבוה, אבל לעיתים גם הומור נמוך טוב לבריאות.
למשפחה שני בנים, שניהם, במצוות האב עורך הדין, עורכי דין גם הם, מצטיינים בעבודתם, כל אחד בדרכו, לשניהם בנות זוג. האחד נשוי אך נישואיו על שרטון, השני הגיע עם בת זוגו בשנה האחרונה, שחקנית קומית לא מוצלחת במיוחד. הזוג הנשוי הגיע עם בתו שמסתגרת בחדר עד תום ההצגה, אך במהלכה היא נעדרת-נוכחת.
בניגוד לחיים, לכל אחת מהדמויות יש חוקים מכניים וצבע משלה. החוקים הללו כתובים על הקיר. למשל, מתן, האח הקטן אשר מגולם על ידי שי הלוי, חייב לשבת ולאכול כדי לשקר. האח השני, בועז, שמגולם על ידי ערן מור, חייב לשנות קול ולהמציא שמות כדי ללעוג. על הבמה, כמו בחיים, הקונפליקטים החזקים ביותר הם הקונפליקטים שאנחנו גוררים עימנו מילדות. הקונפליקט בין האח המרצה לאח שניסה למרוד ולא ממש הצליח, על אהבת האב הקשוח, שיש לו חוקים נוקשים בבית אבל הוא מתפרע מחוץ לבית וקבלתה של האם שאינה יודעת את נפשה ברצונה לפייס את האב והיא מזגזגת בין הבנים לבין רצון האב, ממלאה את ימיה באובססיה לניקיונות ובנטילת תרופות.
כמו בחיים, הקונפליקטים החיצוניים, שבאים לידי ביטוי בחוסר פירגון, בצעקות, לעיתים כינויי גנאי, כל אלה מכסים על תהומות של פחדים, אומללות וצרכים ריגשיים בלתי ממומשים, שנוצרו על ידי כך שבפני החברים השונים במשפחה הוצבו תנאים בלתי אפשריים לשייכות ולקבלה. כאשר מוצבים עשרות כללים בפני האדם, חלקם סותרים זה את זה, כמו הציפייה להיות ממושמע ולהעלים את עצמך כאשר הוריך דורשים ממך משהו, לעומת הציפיה להיות אסרטיבי ולהצליח מנגד, עולות תחושות חזקות של תסכול ושל חוסר קבלה עצמית. כל אלה מתרגמים את עצמם לחוסר יכולת לתקשר את הצרכים האמיתיים, את חוסר היכולת לכבד את עצמך ואת האחר, ומשם הדרך להתנהגות אלימה, ריגשית ו/או פיזית היא ברורה מאליה.
לכל הצגה יש במאי. הבמאים והבמאיות, עושים שפע של בחירות, כמו מנכ"ל שמנהל את החברה. ארז דריגס, הבמאי, התאים את ההצגה לרוח הישראלית, בחר בשחקנים שמתאימים לה, וכיוון את הטון שבין השחקנים. הבחירות הללו מצליחות להוציא את המיטב מהשחקנים, שמביאים לנו גרסה מוקצנת של הדמויות, שזה בהחלט מה שנדרש בהצגה הזאת.
גם השימוש בצבעים, כשלכל דמות יש צבע משלה, שמתחברת לכללים שלה, היא בחירה שמסייעת לנו לתייג את הדמויות, כשכל דמות היא פשוטה כביכול אך מורכבת להפליא, שוב, כמו בחיים.
במשפחה הלא מתפקדת שלפנינו יש סודות ושקרים. גם זה מובן מאליו. כולם צריכים 'לשמור פאסון', להיראות, לפחות חיצונית, במיטבם. כמובן שלא עובר זמן רב עד שהמעטה היפה נסדק, והלכלוך משפריץ לכל עבר. ככל שהמשפחה הזאת מתפקדת פחות, מתפרקת יותר, נעשית יותר ויותר מופרעת, כך אנחנו צוחקים יותר. אנחנו זוכרים שגם אצלנו, לעיתים, לא הכל עובד חלק, אבל המשפחה הזאת מתעלה, בדרך כלל, על כל מה שאנחנו מכירים מביתנו. אז אנחנו צוחקים. גם על הכללים הנוקשים, שגם הם מוכרים לנו במידה מסויימת, אבל פה הם כל כך ברורים, הרי הם כתובים, באותיות של ממש, על הקיר. הכללים הלא כתובים, אני כועס משמע אני פגוע, אני מנסה להצחיק, משמע אני משווע לתשומת לב חיובית, או תשומת לב כלשהי, כל הכללים הללו מוכרים לנו מאיזה שהוא מקום, אה כן, מעצמנו, אבל כשהם מובאים בצורה קיצונית כל כך, קל לנו לצחוק.
הלקח נלמד בסוף. הבת הצעירה יוצאת מחדרה, היא מוכנה להצטרף, והיא באה עם התובנה: אני לא חייבת להיות מושלמת כדי להתקבל. והתובנה הזאת, סליחה על הספויילר, היא כל מהות ההצגה, בעצם. אם אנחנו יודעים שאנחנו לא מוכרחים להיות מושלמים, שיקבלו אותנו על כל פגעינו ופגמינו, ועדיין יאהבו אותנו, כי כן, האהבה היא מה שחשוב, תמיד, בסוף. האהבה שהיא הקבלה האולטימטיבית.
אז מה היה לנו? משחק מעולה, וכאן צריך להזכיר גם את הבנות שבחבורה, אנדריאה שוורץ שמגלמת להפליא את איה, אשתו של האח בועז, ויעלי רוזנבליט, שמגלמת את שירלי, בת זוגו של מתן, והיא הטיפוס הקומי שהוא כל כך פתטי עד שאנחנו נאלצים לצחוק עליו.
זוהי מין טרגדיה משפחתית שיש קומדיה אינהרנטית בתוכה, שלא מפחדת להשתמש בסוגים וברמות שונות של מודעות ושל הומור, להתגסס לעיתים ולשקף את החיים, קצת בהגזמה ובהקצנה, כדי שנלמד את הלקחים שמובאים לנו כמו ממכונת ירייה תוך כדי צחוק. דווקא ההגזמה והפתטיות עושות כאן את העבודה. הצגה על חוקים לחיים שהיא שלד של כל מה שמפעיל אותנו בחיים האמיתיים שלנו שהלקחים שלה נלמדים רק אחרי שצחקנו ויצאנו מהתיאטרון, האסימונים נופלים ואם למדנו משהו מההצגה הזאת, וניקח אותה הלאה במודע, בתת מודע ואפילו בלא מודע שלנו, הרווחנו שיעור לחיים.
לפרטים ומועדים נוספים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©