חליל הקסם: בין הקסם הבימתי, ההומור והחיפוש אחר האור

האופרה „חליל הקסם” מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט היא אחת היצירות האהובות והמסתוריות ברפרטואר האופראי. מאז שעלתה לראשונה בווינה בשנת 1791, זמן קצר לפני מותו של המלחין, היא ממשיכה למשוך קהלים בזכות השילוב יוצא הדופן בין אגדה, קומדיה, פנטזיה, מוזיקה נשגבת והגות פילוסופית. לכאורה, זהו סיפור על נסיך היוצא להציל נסיכה שנחטפה, אך ככל שהעלילה מתקדמת מתברר כי לא הכול כפי שנראה בתחילה. המאבק בין אור לחושך, בין תבונה לרגש ובין נקמה לחוכמה, הופך את המסע של הגיבורים לסיפור על התבגרות, חניכה וגילוי עצמי.

הפקת „חליל הקסם” של האופרה הישראלית, שעליה מנצח דן אטינגר, מפגישה את הקהל עם היצירה המוכרת באמצעות עולם בימתי המשלב זמרה, משחק, הומור ודימויים חזותיים מרשימים. לצד הביצוע המוזיקלי ועבודת האנסמבל, בולט השימוש בבובות גדולות בדמויותיהם של מלכת הלילה ושל זרסטרו. הבחירה הזאת מעניקה לדמויות ממדים כמעט מיתולוגיים, ומוסיפה לבמה איכות פנטסטית המתאימה לעולם שבו המציאות והאגדה מתקיימות זו לצד זו.

האופרה הישראלית פותחת את עונת 2026/27 בהפקה מבית האופרה של דורטמונד, שנדחתה בעקבות המלחמה עם איראן. בובות ענק, עולם פנטסטי והמוזיקה האלמותית של מוצרט עומדים במרכזה של יצירה המשלבת הרפתקה, הומור ומסע אל האור.

יש משהו סמלי בבחירה לפתוח את עונת 2026/27 של האופרה הישראלית דווקא ב„חליל הקסם” של מוצרט. יצירה שמבקשת להוביל את גיבוריה מן החושך אל האור, מן הפחד אל התבונה ומן האשליה אל האמת מגיעה אל הבמה הישראלית לאחר מסע משלה, שנקטע בשל המציאות הביטחונית. ההפקה, שתוכננה לעלות במסגרת עונת ה־40 של האופרה הישראלית, נדחתה בעקבות המלחמה עם איראן. התפאורה כבר הוקמה, החזרות חודשו, והסולנים שהגיעו מחו״ל כבר היו בישראל. אלא שערב החזרה הגנרלית נאלצה האופרה לקבל את ההחלטה הקשה ולדחות את העלייה. כעת חוזרת ההפקה אל הבמה, ופותחת את העונה החדשה.

זה אינו פרט טכני בלבד. הפקה אופראית היא מבצע מורכב, המאגד זמרים, תזמורת, מקהלה, צוותי במה, תפאורה, תלבושות ותאורה, ולעיתים גם אמנים וטכנאים המגיעים במיוחד מחו״ל. דחייתה של הפקה בשלב כה מתקדם פירושה שיבוש של תהליך אמנותי ולוגיסטי ממושך, לצד הוצאות כספיות ואי־ודאות עבור כל המעורבים. העובדה שההפקה חוזרת כעת לבמה היא גם עדות להתמדה של האופרה הישראלית ולנכונותם של שותפיה להמשיך את הדרך למרות הנסיבות.

שיתוף פעולה בינלאומי עם משמעות מיוחדת

„חליל הקסם” הנוכחית מבוססת על הפקה של בית האופרה של דורטמונד, גרמניה. שיתוף הפעולה בין שני בתי האופרה אינו רק עניין של העברת תפאורה או רכישת זכויות להצגה מוכנה. הוא מאפשר לאופרה הישראלית להציג הפקה שפותחה בבית אופרה אירופי, תוך הסתמכות על עבודתם של יוצרים בעלי ניסיון בתיאטרון מוזיקלי ועל שפה חזותית ייחודית.

במקרה הזה, לב ההפקה הוא עבודתו של הבמאי ניקולאוס הביאן, האחראי גם לעיצוב בובות הענק ולקונסטרוקציות שלהן. שיתוף הפעולה קיבל חשיבות נוספת בעקבות המלחמה: בית האופרה של דורטמונד הביע נכונות לסייע ולאפשר את דחיית ההפקה, והאופרה הישראלית הודתה לו בפומבי על הגמישות ועל שיתוף הפעולה המקצועי והנדיב. כך הופכת ההפקה גם לסיפור על קשרים תרבותיים החוצים גבולות, ועל האפשרות להמשיך לקיים דיאלוג אמנותי גם בתקופה שבה המציאות הפוליטית והביטחונית מקשה על שיתופי פעולה בינלאומיים.

הפקה המגיעה מבית אופרה אחר נושאת עמה גם אתגר: עליה למצוא את מקומה בבית המארח, להתאים את עצמה לתנאי הבמה ולצוותים המקומיים, וליצור מפגש בין תפיסת הבימוי המקורית לבין המסורת המקצועית של האופרה הישראלית. במקרה של „חליל הקסם”, השפה הבימתית של הביאן מעניקה ליצירה ממד חזותי מובהק, המבוסס על בובות גדולות ועל המשחק בין נוכחות אנושית לבין דמויות מלאכותיות.

הקסם של היצירה טמון, בין היתר, בכך שהיא אינה מסתפקת בסיפור הרפתקאות פשוט. היא מזמינה את הצופים ליהנות מן העלילה ומן ההתרחשויות הקומיות, ובה בעת להתבונן ברעיונות המסתתרים מאחוריהן. גם מי שאינו מבקש לפענח את כל הסמלים יכול להיסחף אחר המוזיקה, הדמויות והמצבים הבימתיים. מי שמבקש להתעמק ביצירה יגלה מתחת לפני השטח עולם עשיר של סמלים דתיים, טקסי חניכה ושאלות על סמכות, מוסר והדרך אל החוכמה.

עלילה שמתהפכת לנגד עינינו

במרכז העלילה עומד הנסיך טמינו, הנקלע לממלכה מסתורית ונשלח להציל את פמינה, בתה של מלכת הלילה. בתחילת הדרך נדמה כי מלכת הלילה היא אם אומללה המבקשת להשיב אליה את בתה, וכי זרסטרו, הכוהן הגדול שבחזקתו נמצאת פמינה, הוא האיש הרשע שיש להביס. טמינו יוצא לדרך מצויד בחליל קסמים, ולצדו פפגנו, לוכד הציפורים המצחיק והארצי, שמקבל פעמוני קסם משלו.

אלא שהסיפור מתהפך בהדרגה. זרסטרו מתגלה כדמות המייצגת חוכמה וסדר, ואילו מלכת הלילה מתבררת כמי שמונעת מנקמה ומבקשת מבתה לבצע מעשה רצח. טמינו ופמינה נדרשים לעבור מבחנים כדי לזכות באהבתם ולהתקבל לעולם של חוכמה והארה. פפגנו, לעומתם, אינו שואף לגדולות. הוא מבקש בעיקר למצוא בת זוג, ליהנות מן החיים ולא להסתבך במבחנים קשים מדי.

הניגוד בין שתי הדמויות הגבריות הוא אחד ממקורות הקסם של האופרה. טמינו מייצג את השאיפה להתעלות, ללמוד ולהשתנות, ואילו פפגנו מחובר לצרכים הפשוטים של האדם. הוא רעב, מפחד, מתלונן, מתאהב ומגיב לעולם באופן ישיר. דווקא משום כך הוא מעורר הזדהות. בעוד טמינו נדרש להתאפק ולשתוק, פפגנו מתקשה לעמוד בדרישות הטקסיות. הוא אינו גיבור במובן המקובל, אבל יש בו אנושיות, חיוניות והומור שמאזנים את הרצינות של הסיפור.

הפער בין שני המסלולים מאפשר למוצרט ולליברטיסט עמנואל שיקנדר לשלב באותה יצירה שני עולמות תיאטרוניים שונים. האחד הוא עולם האגדה, המבחנים והטקסים, והשני הוא עולם הקומדיה העממית. החיבור ביניהם אינו תמיד חלק, אך הוא חלק מהייחוד של „חליל הקסם”. אין כאן ניסיון ליצור דרמה אחידה וריאליסטית, אלא פסיפס של סגנונות, מצבי רוח ודמויות, המתקיימים זה לצד זה.

הבובות והדמיון הבימתי

בהפקה הנוכחית בולט במיוחד השימוש בבובות גדולות בדמויותיהם של מלכת הלילה וזרסטרו. הבובות אינן רק אמצעי טכני ליצירת דימוי חזותי יוצא דופן. הן משנות את היחס בין הדמות לבין המבצע, ומוסיפות לעולם הבימתי ממד של תיאטרון חזותי. דמות המתקיימת באמצעות בובה אינה נתפסת בדיוק כמו זמר העומד על הבמה בגופו שלו. היא עשויה להיראות גדולה מהחיים, מסתורית ולעיתים גם מאיימת, כאילו נלקחה מתוך חלום או אגדה.

הבחירה הזאת מתאימה במיוחד לשתי הדמויות המייצגות את מוקדי הכוח של העלילה. מלכת הלילה היא דמות בעלת נוכחות דרמטית חזקה, שהאריה המפורסמת שלה דורשת מן הזמרת שליטה קולית וירטואוזית, גמישות ודיוק. זרסטרו, לעומתה, מייצג סמכות מסוג אחר. הוא אינו מתפרץ באותה עוצמה, אלא מבטא יציבות, משמעת וחוכמה. הבובות הגדולות מדגישות את מעמדם הסמלי של השניים ומעניקות להם נוכחות חזותית שקשה להתעלם ממנה.

ההפקה מבוססת על הפקה של האופרה בדורטמונד, ועיצוב הבובות קשור לעבודתו של ניקולאוס הביאן, במאי ואמן בובות.

עצם שילוב הבובות בתוך אופרה אינו מובן מאליו. האופרה נשענת על כוחם של קולות אנושיים, על תזמורת ועל נוכחותם הפיזית של הזמרים, ואילו הבובה מכניסה אל המרחב הזה שכבה נוספת של מלאכותיות מכוונת. במקום להסתיר את העובדה שמדובר בתיאטרון, היא מדגישה אותה ומזמינה את הקהל להיכנס למשחק הדמיון.

גם קריצות ההומור הקטנות המשולבות לאורך האופרה תורמות לאופייה. הן מונעות מן הממד הטקסי והפילוסופי להפוך לכבד מדי, ומזכירות כי מוצרט ושיקנדר יצרו יצירה שנועדה גם לבדר. ההומור אינו תוספת שולית ליצירה רצינית, אלא חלק מן המבנה שלה. הוא נוכח במיוחד בדמותו של פפגנו, אבל גם במצבים הבימתיים ובפער שבין היומרה הנשגבת של חלק מן הדמויות לבין חולשותיהן האנושיות.

המוזיקה שבין הווירטואוזיות לרגש

המוזיקה של מוצרט היא הלב הפועם של „חליל הקסם”. היא נעה בין אריות הדורשות יכולת קולית יוצאת דופן לבין קטעים ליריים, מקהלות חגיגיות ודיאלוגים מוזיקליים בעלי אופי עממי. אחד ההישגים הגדולים של היצירה הוא יכולתו של המלחין להעניק לכל דמות שפה מוזיקלית משלה, ובו בזמן ליצור עולם מוזיקלי אחד.

מלכת הלילה זוכה לאחת האריות המפורסמות ביותר בתולדות האופרה, ובה נדרשת הזמרת להגיע לצלילים גבוהים במיוחד ולשלוט במעברים מהירים ומדויקים. האריה שלה אינה רק הפגנת יכולת טכנית. היא מבטאת זעם, תסכול ותשוקה לנקמה, והווירטואוזיות הקולית הופכת לחלק מאפיון הדמות. מול ההתפרצות הזאת ניצבת המוזיקה של זרסטרו, המאופיינת באופי עמוק, רחב ומאופק יותר. הניגוד בין הקולות ובין הסגנונות המוזיקליים מחדד את המאבק הדרמטי.

לצד אלה נמצאים טמינו ופמינה, שהקשר ביניהם מתפתח באמצעות מוזיקה המעניקה מקום לרגש, לכמיהה ולכאב. פמינה אינה רק נסיכה שיש להציל. היא נדרשת להתמודד עם נטישתו לכאורה של טמינו, עם דרישת אמה לרצוח את זרסטרו ועם האפשרות לאבד את אהובה. היא עוברת מסע רגשי משמעותי, וההחלטות שלה מבטאות אומץ ועצמאות. ברגעים אלה מתברר כי החניכה אינה נחלתו של טמינו בלבד. גם פמינה נדרשת להוכיח את כוחה ולעבור את המבחנים בדרכה שלה.

על התזמורת ועל הזמרים מוטלת המשימה לחבר בין המנעד הרחב הזה, מן הקומדיה הקלילה ועד הרגעים הנשגבים. בניצוחו של דן אטינגר, הביצוע המוזיקלי הוא חלק מרכזי מן המפגש עם היצירה. לצד הביצוע המצוין של הדמויות הראשיות, עבודת האנסמבל המגובשת מאפשרת לקולות השונים להשתלב במכלול. חשיבותה של עבודת האנסמבל בולטת במיוחד ביצירה שבה הדיאלוגים, המעברים בין הסצנות והמפגשים בין הדמויות הם חלק בלתי נפרד מן הדרמה.

איזיס ואוזיריס: הממד הדתי והסמלי

אחד ההיבטים המעניינים ב„חליל הקסם” הוא נוכחותם של איזיס ואוזיריס, אלים מן המיתולוגיה המצרית העתיקה, שאליהם פונים זרסטרו והכוהנים בתפילותיהם. אין מדובר בעיבוד ישיר של המיתוס המצרי, אבל עצם אזכורם מעגן את האופרה בעולם סמלי הקשור למצרים העתיקה, לטקסי חניכה ולחיפוש אחר ידע נסתר.

המיתוס של איזיס ואוזיריס עוסק במוות, באובדן, בנאמנות ובהתחדשות. לפי המסורת המצרית, איזיס פועלת להשיב את אוזיריס לחיים לאחר שנרצח, והוא נעשה שליט עולם המתים. המיתוס מעניק למוות משמעות שאינה מסתיימת בהיעלמות, אלא קשורה גם להתחדשות ולהמשכיות. אפשר למצוא הד רעיוני לתפיסות כאלה במסע של טמינו ופמינה, הנדרשים לעבור מבחנים של פחד וסכנה כדי להגיע לשלב חדש בחייהם.

המעבר מחושך לאור הוא אחד הסמלים המרכזיים של האופרה. האור אינו רק תופעה חזותית, אלא ביטוי לידיעה, לתבונה וליכולת להבחין בין מראית עין לבין אמת. טמינו מתחיל את דרכו כשהוא מאמין לסיפור שמספרת לו מלכת הלילה. רק בהדרגה הוא מגלה שהמציאות מורכבת יותר, ושעליו להטיל ספק במה שנאמר לו וללמוד לשפוט בעצמו. במובן הזה, החניכה שלו היא גם תהליך של התבגרות אינטלקטואלית ומוסרית.

הזיקה לבנייה החופשית מוסיפה רובד חשוב להבנת היצירה. מוצרט היה חבר בבונים החופשיים, והאופרה עושה שימוש בסמלים ובמבנים המזוהים עם מסורת זו, ובהם מבחני חניכה, טקסים, דגש על תבונה והשאיפה להתקדמות רוחנית. גם המספר שלוש חוזר בה שוב ושוב, בדמויות, במבחנים ובמבנים מוזיקליים. חוקרי האופרה מצביעים על קשרים אלה, אף שהפרשנות המלאה של היצירה אינה מסתכמת בהסבר מייסוני אחד.

עם זאת, הרובד הדתי אינו חד משמעי. זרסטרו וכוהניו מציגים את עצמם כנציגי החוכמה והצדק, אך הם גם מחזיקים בכוח ומכתיבים כללים נוקשים. טמינו ופפגנו נדרשים לציית להוראות, לשתוק ולעמוד במבחנים שנקבעו עבורם. פמינה, מצדה, אינה תמיד שותפה מלאה להחלטות הנוגעות לחייה. לכן אפשר להתבונן ביצירה לא רק כחגיגה של האור והתבונה, אלא גם לשאול מי מוסמך להגדיר מהי חוכמה, מי קובע את כללי החניכה, והאם הסדר המוצג על הבמה הוא בהכרח צודק בכל היבטיו.

השאלות האלה אינן מבטלות את יופייה של האופרה. הן דווקא מאפשרות לצפות בה מתוך מודעות מורכבת יותר. היצירה נולדה בתקופה שבה רעיונות הנאורות, החירות וההיגיון עיצבו מחדש את המחשבה האירופית, אך היא אינה מסכת פילוסופית סדורה. היא משלבת אידיאלים נשגבים עם מוסכמות חברתיות, סמלים עתיקים עם קומדיה עממית, וחתירה לחירות עם ציות לסמכות.

השימוש בבובות גדולות גם מציב אתגר בפני הבמאי והמבצעים. כדי שהן לא יהפכו למופע ראווה בפני עצמו, עליהן להשתלב בפעולה הדרמטית ובמוזיקה. הבמה צריכה להישאר מרחב שבו הזמרים אינם נבלעים בתוך האפקט החזותי, אלא מנהלים עמו מערכת יחסים שמשרתת את הסיפור. זהו אחד המבחנים החשובים של הפקה המשלבת אופרה ותיאטרון חזותי: היכולת להעניק לצופה חוויה עשירה בלי להאפיל על היצירה המוזיקלית.

לצד הבובות, עיצוב התפאורה של יעקב ברוסמן, חנה רוזה אולינגר ומנפרד ריינר, התלבושות של דניס השל והתאורה של עדי שמרוני הם חלק מן המערך היוצר את עולמה הבימתי של ההפקה. את הבימוי המקורי של הביאן מלווים הבמאים המחדשים דייוויד קים וגדי שכטר, האחראים להתאמת העבודה ולהעמדתה מחדש. זהו מרכיב משמעותי במיוחד בהפקה בינלאומית: גם כאשר התפיסה האמנותית מגיעה מבית אופרה אחר, מימושה על הבמה המקומית תלוי בעבודתם של יוצרים וצוותים שמתרגמים אותה לתנאים הקונקרטיים של ההפקה.

הסולנים: בין וירטואוזיות להומור

העולם המוזיקלי של „חליל הקסם” מציב בפני הסולנים דרישות שונות מאוד זו מזו. טמינו זקוק לקול טנור המסוגל לבטא תמימות, אצילות ונחישות; פפגנו מחייב שילוב בין יכולת קולית לבין נוכחות קומית; פמינה זקוקה לרגישות וליכולת לבטא את המעבר מפחד ומצוקה לעצמאות רגשית. מלכת הלילה, לעומתם, היא אחד מתפקידי הסופרן התובעניים ביותר ברפרטואר, בעיקר בזכות האריה המפורסמת שלה, המצריכה שליטה קולית ודיוק רב בצלילים הגבוהים.

בהפקה הישראלית משתתפים בתפקיד טמינו הטנורים ג'ורג' וירבן ודויד קרבר; את פפגנו מגלמים הבריטונים עודד רייך וג'קוב שאד. בתפקיד פמינה מופיעות הסופרניות אלה וסילביצקי ויעל לויטה, ואילו את מלכת הלילה מגלמות הסופרניות הילה פחימה ונופר יעקבי. בתפקיד זרסטרו מופיע סווה ומיץ', ולצדו יואב איילון בחלק מן המופעים. פפגנה, בת זוגו המיועדת של פפגנו, מגולמת בידי שקד סטרול.

הקסם שנותר

בסופו של המסע, טמינו ופמינה עוברים את המבחנים וזוכים להיות יחד, ואילו פפגנו מוצא את פפגנה, בת זוגו, ומיד מתחיל לחלום על משפחה גדולה. הסיום מציב זה לצד זה את האהבה הנשגבת ואת האושר הפשוט, כאילו שתי האפשרויות האלה אינן סותרות זו את זו. לא כל אדם חייב לעבור מסע רוחני מפרך כדי למצוא משמעות בחייו, אך גם האהבה הפשוטה אינה פוטרת את האדם מן הצורך להכיר את עצמו ואת העולם.

הפקת „חליל הקסם” של האופרה הישראלית מציעה מפגש עם יצירה שמצליחה להחזיק יחד עולמות שונים. הבובות הגדולות, ההומור, הדמויות הססגוניות והמוזיקה העשירה יוצרים חוויה בימתית שיש בה גם בידור וגם הזמנה למחשבה. לצד הביצוע המוזיקלי ועבודת האנסמבל, הדימויים החזותיים מעניקים לסיפור ממד אגדי ומדגישים את המרחק שבין המציאות לבין עולם הסמלים.

יותר ממאתיים ושלושים שנה לאחר שנכתבה, „חליל הקסם” עדיין מצליחה לעורר סקרנות משום שאינה מספקת תשובות פשוטות לכל שאלותיה. היא מציעה עולם שבו האור והחושך אינם רק כוחות חיצוניים, אלא גם מצבים נפשיים ומוסריים. היא מזמינה אותנו לבחון את היחס בין סמכות לחירות, בין אמונה לתבונה ובין השאיפה להתעלות לבין הצורך האנושי באהבה ובשמחה. זהו אולי סוד קסמה המתמשך: היכולת לספר אגדה מרהיבה ובו בזמן להותיר את הקהל עם שאלות שאינן מסתיימות כשהמסך יורד.

מוזיקה: וולפגנג אמדאוס מוצרט. ליברית: עמנואל שיקנדר. ניצוח: דן אטינגר. בימוי ועיצוב בובות בהפקת המקור: ניקולאוס הביאן. ההפקה מבוססת על הפקת האופרה של דורטמונד. התזמורת: התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מקהלה: מקהלת האופרה הישראלית. האופרה מושרת בגרמנית ומלווה בכתוביות בעברית ובאנגלית.