חפץ בהבימה

'חפץ' בהבימה

לאחר כישלון מהדהד של 'מלכת האמבטיה', מחזהו הראשון של לוין, עודד קוטלר, המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, העלה את המחזה השני של לוין, 'חפץ' למרות פקפוקים רבים של הסובבים אותו. קוטלר לקח את הסיכון ו'חפץ' היה להצלחה גדולה. הקהל הישראלי היה, כנראה, צריך ללמוד להכיר ולעכל את הסגנון הלויני המורכב והסאטירי, שפוגע בבטן הרכה של כל בן אנוש, מצביע על התכונות המבישות והנקלות ביותר של האדם בכלל והישראלי בפרטי.

'הבימה' מעלה את 'חפץ' השנה כחלק מפסטיבל חנוך לוין. לוין היה אמור להיות בן שמונים בשנה האחרונה. פסטיבל זה מוצלח מאוד, וההצגות מתאימות את עצמן לתקופה ולעיכול קל יותר של ההצגה, על ידי בימוי יצירתי, מקורי, והרבה יותר אנושי ואסתטי.

חפץ, הוא בן יוסיפוביץ הנפלא בתפקיד זה, לא יותר מדי ולא פחות מדי חפץ, בדיוק במינון הנכון, הוא אדם, או כמעט תת-אדם לפי המחזה, שנמצא במשך שנים רבות בבית קרובי משפחתו אשר מתייחסים אליו כחפץ, כקנה מידה להשוואה לפחות מהם, שמאפשר להם לחוש נעלים ומאושרים. כמובן שהדמויות האחרות הן פלקטיות, מייצגות פנים שונים של אישיות רדודה שמחפשת את סיפוקה על חשבונו של החפץ האומלל.

האירוע המשמעותי בהצגה אמור להיות חתונתה של פוגרה, ביתם של מארחיו הרהבתנים של חפץ. טייגלך, המארח, בגילומו המצויין של צביקה הדר, בתפקיד פחות אופייני להדר, אך הוא מצליח להתמודד עמו היטב, כלמנסע, אשתו הריקנית אך אסתטית, בגילומה של אסנת פישמן, עובדים קשה כדי להוכיח לעצמם את ערכם, כאשר הם רומסים את חפץ, בעיקר מבחינה רגשית. אין תמה בכך שגידלו אישה צעירה מרוכזת בעצמה, שתלטנית ואכזרית כפוגרה, בגילומה המרהיב והמשכנע של הגר טישמן. אדש ברדש, בגילומו של דניאל סבג, נותן לנו איזו שהיא אתנחתא תמימה ואנושית בתוך כל הרוע והקטנוניות. אין תמה בכך שכל מה שהדמות רוצה זה לישון, להימלט מהמציאות הקשוחה והמנוכרת ביותר שמהווה את העולם.

האירוע המרכזי של ההצגה אמור להיות חתונתה של פוגרה היפה והמרוכזת בעצמה, אך חפץ מעז לגנוב ממנה את ההצגה, כאשר הוא מכריז ששעה אחרי החתונה, בשש, הוא יקפוץ מהגג אל מותו, כיוון שקץ בחייו. באופן בלתי מפתיע, רוב הדמויות האחרות רואות בקפיצה הזאת אירוע משעשע. מעטים מאוד מנסים להניא אותו מכוונתו. למרות שהוא מנסה לחזור בו ברגע האחרון, ומבטיח להיות עוד יותר זעיר, ניתן לרמיסה ומושפל, פוגרה האכזרית שגנב ממנה את ההצגה שלה, מפילה אותו אל מותו.

אנו חוזים פה בלוין במיטבו, המסרים החזקים לגבי האופי האנושי, עם התאמה לימינו, 'אנחנו ננצח', אך עם ריכוך מסוים שנעשה על ידי האסתטיקה של הדמויות, של העמדה, הכוריאוגרפיה והתלבושות, בימוי ששם דגש על מסרים מרכזיים אך עושה זאת בצורה קלה יותר לעיכול מבימוי ההצגה כפי שעלתה במקור, כל אלה מצליחים לקרב את חפץ לקהל של זמננו, לסייע לו להזדהות עם הדמויות ועם רגשות שעולים מההצגה, ולהפוך את ההצגה למושכת ולאחת כזאת שנחרטת בזיכרון.