ימח שמי בתמונע

הפרינג' הישראלי מתפוצץ מכישרון, והוא ייחגג בקרוב, בפסח, בשני אירועים מרכזיים: פסטיבל עכו ותיאטרונטו. האחרון הוא חגיגת המונודרמות, הצגות היחיד. יפתח אופיר מצטרף לשורה של יוצרים ושחקנים צעירים יותר ופחות, ביניהם רועי יוסף, דניאל כהן לוי ורבים וטובים נוספים שכשרונם הוא ייחודי ומצעיד את הפרינג' הישראלי קדימה.

יפתח אופיר מביא לנו את היטלר, לא פחות, במונודרמה שלו. היטלר הוא בעל משמעות סימבולית רבה ביותר. הוא מייצג את צורר היהודים הגדול ביותר מאז ומעולם, את האנטישמיות הגרועה ביותר שמצטרפת לאכזריות בלתי נתפשת. ויחד עם זאת, הוא מצליח להביא לנו היטלר אנושי, שיש לו חולשות, רגישויות, ואפילו רצון להתחבב ורצון לסליחה, וכל אלה מעורבים, עדיין, בקורטוב של אנטישמיות בסיסית. היטלר שלפנינו הוא מאוד 'פוליטיקלי קורקט', וכמו אנשי ה'פוליטיקלי קורקט', חוסר הקורקטיות השורשי בורח לו, אופס, לא מעט פעמים. הוא גם לומד, ומלמד אותנו, שבעולמנו המודרני והמורכב הרבה יותר חברתית, דבר מהותי לא השתנה. גם בעידן בו הקוויריות מותרת (כבר לא כל כך ברור היום במעצמת טראמפ, עוד שליט שניתן לעיין פה בתכונותיו), בו רב תרבותיות משמעה שאסור לנכס מאפיינים של תרבות אחת, הרבה נושאים קיצוניים שמגחיכים את עולמנו, ויפתח עושה שימוש בכל אחד מהם. יפתח גם עושה שימוש בכישוריו המרובים: כישורי כתיבה, משחק, אילתור, שירה ונגינה, כדי לאפשר לנו חוויה מלאה.

בסצנת הפתיחה, היטלר מקבל את פנינו בכניסה לגיהנום. לצדו שני קרברוסים, דמויות דרקוניות שתפקידן, במיתולוגיה, למנוע מן המתים לחזור לעולם החיים. הגיהנום של היטלר הוא קצת שונה. אם המתים ירצו, הם מוזמנים לחפש לעצמם את הפעולות שיצטרכו לעשות לתיקון נשמתם, ואז יוכלו להיוולד מחדש. מין אופטימיות שכזאת.

היטלר מקבל את פנינו, היהודים (או יהודונים, בשפתו), עם מבטא גרמני בולט, ומנסה להתחנף. הוא מדבר על כך שלחטאיו אין כפרה, ובנשימה אחת מנסה לבקש מחילה.

היטלר של יפתח הוא נלעג. זאת הסיבה לכך שקל לנו לקבל אותו. יפתח מפליא להשתמש בהומור על צורותיו השונות כדי לאפשר לנו התייחסות מקבלת, מקשיבה ולומדת, מן האיש הזה, שלעולם יירשם כנורא ומבחיל בתולדותינו. הוא מקטין אותו לכל אורך הדרך. ההתאבדות שלו היא פתטית, ודרכו בגהנום רצופה בחוויות שמקטינות את דמותו. הוא מכיר את שטפן, איש שחור ענק ומנופח שרירים, ולומד על עצמו שהוא הומו. במערכת היחסים שהוא מנהל עמו, הוא מתנסה בהתנסויות שונות, למשל במזרח אסיה.

יכולתו של יפתח להפוך את היטלר לדמות שיהודים יכולים לעמוד מולה ולצחוק ממנה, היא צעד אחד קדימה. בצעד הבא, היטלר הופך לשליט גנרי, כזה שמזכיר לנו רבים אחרים, ומזכיר לנו את המתרחש אצלנו, כאן ועכשיו. אנחנו יכולים למתוח קו ישיר בין גרמניה שקיבלה עליה את היטלר ואיבדה את ערכיה וצלמה, לבין המתרחש אצלנו כיום, ובמקומות אחרים בעולם, בהם יש שליטים שערכים אוניברסליים אינם קודש לרגליהם, כיוון שהם מנוונים מצפונית, שמים את האינטרסים האישיים שלהם לפני הכל, או שהם פשוט חושבים שמותר להם הכל. גדולתו היא בכך שהוא אינו צריך להגיד זאת. כל צופה יכול להבין זאת, לפי פרשנותו האישית.

השילוב הזה, של הומור על המגוון שבו, החל מנונסנס עד לסאטירה חריפה, יוצר רבדים-רבדים של פרשנויות אפשריות, שכל אחד, כאמור, יכול לבחור את פרשנותו אליהם. אפשר גם פשוט לצחוק, גם זה בסדר גמור. ההומור הוא דק, חריף, נשען לעיתים על אקטואליה. כך למשל, הוא מביא שורה משירה האלמותי של נסרין 'אל תדבר אתי, אל תתקשר אלי, איזה כייף אתי', ומראה לנו שהמונודרמה שלו מתחדשת בלי הפסקה, ומועשרת בחומרים חדשים ונוספים, שכולנו מבינים וכולנו יכולים לצחוק מהם ולהזדהות עימם.

יפתח, שלקח את דמותו של היטלר מההצגה המצליחה 'שמואל', שגם זכתה בפרס הצגת השנה בקיפוד הזהב, ופיתח אותה עד שהצליחה להעמיד מונודרמה ארוכה יחסית, קרוב לשעה ומחצה, זמן ארוך מאוד יחסית למונודרמה, ועדיין הוא מסוגל להחזיק את הקהל בכל דקה ודקה, אין רגע מת או חזרתיות, כל דקה היא טעימה, מתבקש לכתוב מהגיהנום, אבל לא, מגן עדן הומוריסטי, דווקא, טעימה שמסתירה מאחוריה תילי תילים של מסרים לפי מיטב יכולתו ורצונו של הצופה לפרש.

תפאורה תואמת, צורת הצגת הדברים, הכנסה של צופים ליצירת החוויה המלאה, באיזה שהוא אופן מזכירה סטנד-אפ, וזהו גוון נוסף של הומור שמאפשר לנו פה סוג נוסף של חוויה. יפתח מיטיב לבחור את הצופים שישתתפו עמו, והם אכן משתפים פעולה לפי הכוונתו, ויש בזה ניואנס נוסף של תוכן וצחוק. זוהי בהחלט הצגה שראוי וכדאי לראותה.

מאת: יפתח אופיר ותומר אברהם // בימוי: יפתח אופיר // דרמטורגיה: ארז דריגס // צילום: סאשה אנגל/Kino kitchen // עיצוב תאורה: רותם אלרואי // עיצוב במה: טל אריאל ארביב // מוסיקה: אסף רוט // ע.בימאי: דניאל ארד // משחק: יפתח אופיר

צילומי סטילס בכתבה זאת: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי

לפרטים ומועדים נוספים:

ימח שמי